הרנסאנס של האתלטיקה הישראלית

עד לפני כמה שנים מצב האתלטיקה הישראלית היה בכי רע. פרט להתעלות חד־פעמית של אתלט זה או אחר בענף מסוים, בשטח אפשר היה למצוא בעיקר שממה. האות לשינוי בא ממקום לא צפוי. לונה צ'מטאי־סלפטר הגיעה מקניה כאם הבית בביתו של קונסול קניה בישראל, ואותרה במהלך ריצה בפארק על ידי מאמן אתלטיקה שהתרשם מיכולותיה ושלח אותה למועדון אתלטיקה באזור השרון. מאז ריסקה מגוון שיאים ישראליים, ייצגה את המדינה בריצת המרתון במשחקים האולימפיים בריו והדהימה כשהפכה ב־2018 לאלופת אירופה בריצה ל־10,000 מטר בברלין. "הזכייה של לונה, לצד ההעפלה של אדוה כהן לגמר בריצת 3,000 מכשולים והמיקום המכובד של מארו טפרי במרתון, החלה מגמה שבה ספורטאים ישראלים מעזים היום לשאוף גבוה יותר", מנתח המאמן דן סלפטר, בן הזוג של צ'מטאי ומי שמוביל מבחינה מקצועית את ההתעוררות המקומית בענף בכל הנוגע לריצות בינוניות וארוכות. "לשמחתי, בניגוד לעבר שבו ישראלים שאפו רק להישגים מקומיים או להשגת קריטריון שמקנה השתתפות בתחרות גדולה, עכשיו שואפים להישגים ברמה עולמית. אנחנו במקום טוב, אבל עדיין רחוקים שנות אור ממה שאנחנו יכולים להגיע אליו בישראל".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא לוותר על הלב הפועם של החיים היהודיים הציבוריים
– הארכיון זוכר הכל: התקשורת משחקת משחק כפול
– הלם בביירות: נסראללה לא מבין איך ישראל עלתה עליו

מעבר לשמות שמזכיר סלפטר, עלו לכותרות בשנים האחרונות דיאנה ויסמן, שהפכה לשיאנית ישראל בריצת 100 מטר אחרי ששברה את שיאה המיתולוגי של אסתר רוט־שחמורוב; גירמה אמרה, שהפך לשיאן ישראל במרתון לפני שאיבד את השיא שוב למארו טפרי; דוד טאיאצ'ו שהציג את ריצת 3,000 המטרים המהירה בישראל; ומלקה "לואי" תחלואיני, פליט אריתראי המחכה עדיין להסדרת מעמדו בארץ, שזכה במרתון טבריה. ההצלחות הללו הובילו, כך נראה, למצטרפים חדשים רבים לעולם האתלטיקה. "אין לי נתונים מדויקים מבחינה מספרית, אבל התחרויות שכן הצלחנו לקיים בחודשים האחרונים, תחת כל ההגבלות, היו מעודדות למדי – עם כמה מקצים בכל ענף והשתתפות מכובדת של ספורטאים", אומר סלפטר, "אחת הבעיות בישראל היא שיש פער גדול מדי בין רמת הנוער או הילדים לרמה ההישגית הגבוהה, ואין מערכת שעוזרת לקפוץ בין הרמות. בין רמת הנוער לספורטאי אולימפי יש הבדל של לפחות עשר רמות, וצריך מערכת מסודרת שבה עולים ומתקדמים, כשספורטאי יודע מה יקבל ברמה הבאה מבחינת תנאים וכסף. במקרה שלי ושל לונה עשינו קפיצה גדולה מהרמה המקומית לרמה העולמית תוך שנתיים, מה שעזר לנו להשתדרג, אבל זה באמת מקרה יוצא דופן. ספורטאי אמור להתפתח בתהליך ארוך, בשקט ובסבלנות".

מה צריך לעשות כדי שנצליח לרשום עוד הישגים מרשימים?
"צריך תוכנית ל־10 עד 12 שנים. זו בעיה במדינה שלא מצליחה להסכים על תקציב לשנה קדימה, אבל אין שום דרך אחרת לעשות את זה. כשאתה מכוון באתלטיקה לטווח קצר זה מתכון לכישלון. צריך גם לחזק את הקשר בין האיגודים המקצועיים למשרד החינוך, שם נמצא הפוטנציאל האמיתי של הענף. באיגוד האתלטיקה מנסים לגשר על הפער הזה, אבל זה עדיין לא מספיק מובנה. בפנימיות, למשל, נמצאים בדיוק הצעירים שאני מחפש לקדם. כאלה שמגיעים ממשפחות קשות, מהפריפריה, עולים חדשים, שמחפשים את הספורט כאמצעי לניוד חברתי. ככה רוב הספורטאים שלי התפתחו, זו דרך מצוינת ואפשר לעשות דברים מיוחדים".

מבחינת מעטפת אימונים וטיפולים, הספורטאים היום בארץ מקבלים את מה שהם צריכים?
"הרצים הכי טובים בעולם נמצאים באפריקה בתנאי תזונה ותנאי מחיה בסיסיים מאוד. מצד שני, אתה רואה קבוצות מתקדמות יותר באירופה ובארצות־הברית, עם יכולת טכנולוגית מתקדמת שמאפשרת להם למצות כל אלפית אחוז של פוטנציאל. בישראל, בכל מה שנוגע לריצות בינוניות וארוכות התנאים הם מספיקים. כמובן הייתי שמח לראות יותר אצטדיוני אתלטיקה תקניים אצלנו, אבל זה לא גורם מגביל. יש לנו שבילי עפר נהדרים, שקשה למצוא במקומות אחרים בעולם, ושטחים מגוונים. יש כאן גם שירותי רפואת ספורט טובים, אבל צריך גם לדעת מה לבקש, הידע הזה נחוץ ויש הרבה לאן להתקדם בכל התחומים. בסופו של דבר הצלחות בתחום הזה מגיעות כשגורם פרטי מחליט לקדם פרויקט באופן עצמאי. המדינה פחות עושה את זה לעומק, ולהצליח כאן זה קצת נגד כל הסיכויים".

אריאל אטיאס, שיאן ישראל בקרב 10: "בארץ אנחנו צריכים להתחנן שיארגנו לנו תחרויות או יוציאו אותנו להתחרות בעולם. עכשיו בארצות־הברית אני מקווה שאצליח להגיע לרמה גבוהה יותר"

אפשר להתפרנס היום בכבוד כאתלט וכאיש מקצוע בענף?
" להפתעתי, בהשוואה להרבה מדינות בעולם, בסך הכול המצב אצלנו בסדר. אני אישית מתפרנס בכבוד ומקבל כל מה שאני צריך מהוועד האולימפי, מהאיגוד ומהאגודה שבה אני עובד. אני יודע שזה לא המצב אצל כולם, והגעתי לזה בזכות קידום ספורטאים לרמה עולמית. לא קיבלתי את זה לפני כן. מי שנמצא בסגל האולימפי מקבל תנאים שאין להם תקדים בספורט העולמי. לא מתעשרים מזה, חיים בכבוד ויכולים להתאמן בשקט. ספורטאי אמור להתפרנס מהצלחות בינלאומיות. כמו שבטניס רק 200 הראשונים בעולם מתפרנסים כמו שצריך, ככה גם באתלטיקה. אתלט לא אמור להיות במקום 1,000 בעולם".

מה דעתך על רמת החשיפה התקשורתית של האתלטיקה הישראלית?
"אני שמח שיש יותר חשיפה בשנים האחרונות בזכות שיאים מיתולוגיים שנשברו והצלחות בעולם, אבל התקשורת הישראלית עוקבת לצערי רק אחרי הצלחות ואין סיקור שוטף – ואם כן, אז מזווית יותר רכילותית ופחות מקצועית".

להתחרות מול עצמך

פרט מעודד בנוגע לאתלטיקה המקומית הוא מגוון הכישרונות החדשים שמצליחים למשוך תשומת לב ולהגיע להישגים – כאלה שאמנם לא מציבים אותם עדיין בצמרת העולמית, אבל בהחלט נותנים הרבה אופטימיות לעתיד. אחד מהם הוא אריאל אטיאס, שעשה היסטוריה מקומית בחודש יוני כאשר שבר את שיאו הישראלי בן 26 השנים של ארז מלצר בקרב 10, המשלב תחרויות בעשרה מקצועות אתלטיקה.

"שבירת השיא הייתה מטרה שלי במשך הרבה זמן. עבדתי קשה בשביל זה וברגע שזה קרה, בסיום המקצה האחרון ב־1,500 מטר, פשוט נשכבתי על הרצפה מותש לחלוטין. האנשים סביבי מחאו כפיים, לקח לי כמה דקות להתאושש וידעתי שעשיתי את זה", משחזר אטיאס, "בכל תקופת הסגר הראשון שמרתי על מתח גבוה של אימונים, כי ידעתי שצפויות לנו תחרויות השנה, אבל לא ידעתי מתי. ברגע ששברתי את השיא סבלתי מירידת מתח. לשמחתי הצלחתי להתאושש וסיימתי את העונה כמו שצריך. אני תמיד שואף להשתפר והיום כבר חושב על השיאים הבאים והמטרות החדשות".

אטיאס, 21, נולד בחיפה ולמד בבית הספר הריאלי. "לא גדלתי בבית של ספורטאים. מגיל צעיר עסקתי בהרבה ענפי ספורט, אבל באף אחד מהם לא הצלחתי להתמיד. בגיל 11 הגעתי לאצטדיון האתלטיקה בחיפה לנסות עוד חוג ופשוט נשארתי", הוא מספר.

בגיל 16 הוא התחרה לראשונה בקרב רב באליפות ישראל לקדטים, שבר את השיא הישראלי וזכה במדליית זהב. "בתור ילד ויתרתי על הרבה יציאות עם חברים וחופשות משפחתיות, ואם לא הייתי אתלט, הייתי מתגייס ליחידה מובחרת כמו כל החברים שלי, אבל אלו סדרי העדיפויות שלי וזה מה שבחרתי לעשות. האתלטיקה היא החיים שלי ואעשה הכול כדי לייצג את ישראל בצורה טובה בעולם", הוא אומר.

ענף הקרב 10 נחשב לאחד הקשים והמורכבים ביותר באתלטיקה. "מעבר לאימון בעשרה ענפים שונים, שדורשים סוגי אימון שונים, אני עושה גם אימוני כוח, אימוני כוח מתפרץ ואימונים לסיבולת, מהירות וגמישות. יש לי גם יחידת אימון בשבוע רק להתאוששות. אני מתאמן חמש פעמים בשבוע, פעמיים ביום, בנוסף לאימון בשישי ומנוחה בשבת", הוא מספר, "זה מקצוע קשה מאוד מבחינה מנטלית, והתחרות היחידה שאתה ישן בה באמצע, כי היא נמשכת יומיים שלמים. אחרי היום הראשון צריך להתנתק מהמחשבות על מה שקרה וללכת לישון, כי אתה חייב לנוח ולהתאושש לקראת היום השני".

למה בעצם לא להתמקצע בענף אחד?
"מאז ומתמיד אהבתי את הקרב רב ואת השילוב בין הענפים. מאחר שלא עובדים רק על דבר אחד, יש תחושה שכל הזמן אפשר לשפר ולהתקדם ולא נמאס מכלום, כי אתה לא טוטאלי בדבר אחד. יש גיוון".

יונתן קפיטולניק (17), אלוף ישראל בקפיצה לגובה: "ניסיתי המון ענפים לאורך השנים אבל לא הרגשתי בהם חיבור ושייכות אמיתית. כשהגעתי לאתלטיקה, מהרגע הראשון זה מה שהרגשתי. אהבתי שלא כולם נגדך ורוצים להתחרות בך, אלא מדובר בקבוצה שעובדת יחד כמו משפחה"

מה המקצוע המועדף עליך?
"קפיצה לגובה. הדיפת כדור ברזל, זריקת דיסקוס והטלת כידון הם מקצועות הבית שלי, משם אני מגיע, ומבחינת התוצאות – שם אני כבר ברמה עולמית. הריצות הן תחום חלש יותר אצלי, ובשנתיים האחרונות אנחנו שמים עליו יותר דגש באימונים. המטרה היא לחזק חולשות ולא להזניח את החוזקות, שהביאו אותי למקום שאני נמצא בו היום".

אחד הקשיים שאטיאס התמודד איתם בשנים האחרונות הוא מחסור במתחרים בארץ, בעיה שאתלטים צעירים רבים סובלים ממנה. "הבעיה היא שלקראת הצבא יש נשירה גדולה של ספורטאים, לפעמים של 90 אחוזים, וזו בעיה שעדיין לא הצלחנו לפצח", מסביר סלפטר, "כל מעמד הספורטאי המצטיין בצבא הוא בעיניי דבר ממש מיושן. צריך למצוא דרך שבה ספורטאים יוכלו להמשיך להתאמן במהלך השירות, והמערכת יכולה להיות גמישה יותר. אנחנו מדינה קטנה ברדיוס של כמה עשרות קילומטר, זה לא שהם טסים לשמירות באפגניסטן. עם קצת יצירתיות ניתן לאפשר לזה לקרות. מעבר לכך בתחום שלי, הריצות הבינוניות והארוכות, ההבשלה של ספורטאי מגיעה רק לקראת גיל 30, ונכון יהיה למצוא דרך לאתר ספורטאים בענף גם אחרי הצבא ולשמר אותם. צריך לאתר סטודנטים ולמשוך אותם לתחום באמצעות מלגות לימודים ודרכים נוספות. לא תמיד חייבים לתת הכול בגילים הצעירים, אבל כן צריך לתת מענה למי שרוצה לעשות את זה בגילים מאוחרים יותר".

עבור אטיאס המציאות שבה אין לו מספיק מתחרים החלה להשתנות לאחר שעבר לאחרונה לארצות־הברית כדי ללמוד ולהתאמן בקולג' באלבאמה. "מבחינתי קבוצת אימון ושותפים לאימונים ולתחרויות חשובים יותר אפילו ממאמן, ובארץ אנחנו צריכים להתחנן שיארגנו לנו תחרויות או יוציאו אותנו להתחרות בעולם. עכשיו בארצות־הברית אני מקווה שאצליח להגיע לרמה גבוהה יותר, ועל הדרך גם אלמד ואכין את עצמי לימים שאחרי האתלטיקה".

אלופת ישראל בגיל 16

למרות השיא המרשים, אטיאס עדיין רחוק מהקריטריון האירופי והעולמי שיאפשרו לו כניסה לאליפויות היוקרתיות בעולם ולמשחקים האולימפיים. "כדי להגיע לתחרויות הגדולות אני צריך לבצע קפיצת מדרגה מקצועית. כרגע אנחנו מכוונים לאליפות אירופה עד גיל 23 בשנה הבאה. אני רוצה להשתתף באליפות המכללות בארצות־הברית ובאליפות אירופה לבוגרים. ברור שאני חולם גם על אליפות העולם ועל האולימפיאדה, אבל אלה כרגע תוכניות לטווח ארוך. אני רוצה להשתפר ולהתקדם לצמרת באירופה ובעולם".

קרה לך שהתבלבלו בינך ובין השר לשעבר, אריאל אטיאס?
"קרה כבר כמה פעמים שאנשים שאלו אותי חצי בצחוק ממתי השר התחיל לעסוק בספורט, וכשמחפשים אותי בגוגל לפעמים מוצאים אותו במקומי".

האתלטית אסטל ולאנו: "התנאים בהרווארד ממש מדהימים, מקבלים שם את כל מה שצריך כדי להיות אתלט ותלמיד טוב. לצערי בגלל משבר הקורונה ביקשו מאיתנו בתחילת מרץ לעזוב. היה לי ממש קשה לחזור לארץ"

מי שתנסה ללכת בעקבותיו של אטיאס היא לינוי לוי בת ה־16 ממכבי הישגים ראשון־לציון, שמתחרה בקרב 7, המקבילה הנשית של קרב 10 הגברי. בתחילת אוגוסט עשתה לוי את הבלתי ייאמן כשזכתה בתואר אלופת ישראל בריצת 400 מטר משוכות לבוגרות, כשהיא מתחרה במקצה בסך הכול בפעם השנייה בקריירה. "זו הרגשה מדהימה, להיות אלופת ישראל, ואף פעם לא האמנתי שאחווה דבר כזה. אני אוהבת ריצת משוכות, בעיקר כי זה קשה ומאתגר, משהו שלא כל אחד יכול לעשות. לצערי אין כרגע מספיק בנות בארץ שמתחרות בזה", אומרת לוי. "בסגר הראשון המשכתי לרוץ בשטחים פתוחים ובכל יום קיבלתי תוכנית עבודה מהמאמן שלי, כי לא יכולתי להפסיק לעבוד. אני מתאמנת באופן שוטף על מגוון מקצועות ומעניין אותי להמשיך ולהתפתח בקרב 7, כי זה ענף שמצריך שילוב נכון של יכולות פיזיות ומנטליות, ואני מרגישה שאני מתאימה לזה".

לוי נכנסה לעולם האתלטיקה לפני כשלוש שנים. "מאז ומתמיד עסקתי בסוגים שונים של ספורט – שיחקתי טניס, רכבתי על סוסים והייתי בנבחרת ישראל בשחייה. בהתחלה לא חשבתי על עיסוק באתלטיקה, אבל אחרי שהצטרפתי לכיתת ספורט, בן יעקבי שהפך למאמן שלי הזמין אותי להצטרף לאימונים, התאהבתי בזה והחלטתי להמשיך", היא מספרת, "היום אני כבר מתאמנת חמש פעמים בשבוע. האימונים משלבים טכניקה וכוח. להיות אתלט זה הרבה מעבר לאימון עצמו שנמשך שעתיים ביום, זו דרך חיים: חשוב לשמור על תזונה נכונה, לישון כמו שצריך ובעיקר ליהנות, אחרת כל זה באמת לא משנה".

לוי היא היום גם חלק מנבחרת ישראל לקדטיות. "התרגשתי מאוד לקבל את הזימון לנבחרת ישראל, ובאימון הראשון הייתי מאוד לחוצה, אבל ברגע שהתחלנו לרוץ הכול השתחרר ונהניתי מכל רגע", נזכרת לוי, "יש רגעים שהאימונים קשים מאוד, יש ימים פחות טובים שפתאום לא מצליחים, אבל אני תמיד רואה את המטרות שלי מול העיניים ואת הרצון הגדול שלי לייצג את ישראל בתחרויות בינלאומיות – אז ברגעים כאלה אני מעודדת את עצמי להמשיך ולא לוותר. למזלי יש לי מאמן מצוין ואגודה שהיא כמו משפחה ודואגת לי להכול".

הכי גבוה שאפשר

כישרון צעיר נוסף שזכה לחשיפה גדולה לאחרונה הוא יונתן קפיטולניק בן ה־17 ממכבי תל־אביב, שזכה בסוף יולי באליפות הארץ בקפיצה לגובה, שלוש שנים אחרי שהצטרף לענף. קפיטולניק, שמתנשא לגובה 1.93 מטרים, זכה בתחרות בסטייל לאחר שקפץ 2.15 מטר (מחזיק בשיא אישי של 2.18 מ') וגבר על ניקי פאלי ודימה קרויטר – הכישרונות הישראליים הגדולים בענף ב־15 השנים האחרונות, שלא הצליחו להשלים את קפיצת המדרגה לצמרת העולמית. "לקח לי זמן לעכל את מה שעשיתי, לשחרר את הלחץ ובאמת להתחיל ליהנות מההישג", מספר קפיטולניק, "הכרתי את קרויטר ופאלי לפני כן, אני יודע היטב אילו תוצאות יפות הם קבעו לאורך הקריירה, אבל זו הפעם הראשונה שהתחרינו אחד מול השני וזה היה מדהים. הייתה לנו אווירה אמיתית של תחרות, ושניהם תומכים מאוד ופרגנו מאוד על ההצלחה שלי".

קפיטלוניק עסק בספורט מגיל צעיר, אבל לאתלטיקה הגיע כאמור רק לפני שנים ספורות. "המורה לספורט בבית הספר אמר שמבנה הגוף שלי ממש מתאים לענף, והוא חיבר אותי למאמן אנטולי שפרן. אנטולי ראה את הפוטנציאל שיש לי והתחלנו לעבוד יחד. הוא מאמן שעושה הכול כדי להתאים לך את שיטת העבודה הנכונה שתקדם אותך ותוביל להצלחות", הוא אומר, "ניסיתי המון ענפים לאורך השנים אבל אף פעם לא הרגשתי חיבור ושייכות אמיתית. כשהגעתי לאתלטיקה, מהרגע הראשון זה מה שהרגשתי. אהבתי שלא כולם נגדך ורוצים להתחרות בך, אלא מדובר בקבוצה שעובדת יחד כמו משפחה, עם הרבה תמיכה הדדית. התחברתי לזה מאוד".

ההישג של קפיטולניק מרשים עוד יותר בהתחשב בעובדה שהוא נאלץ לשבות מפעילות למשך שבועות ארוכים בגלל משבר הקורונה. "עד הסגר הייתי בכושר טוב והיה קשה לשמור עליו, כי למרות שעבדתי בבית כמה שאפשר, אי אפשר להשוות את זה לעבודה באצטדיון. כשחזרנו, התחלתי להתאמן חמש פעמים בשבוע והגעתי מוכן לאליפות. אני ממש אוהב לקפוץ לגובה – את הריצה בדרך לקפיצה, את האדרנלין ואת הקפיצה באוויר. זו תחושה שקשה לתאר אם אתה לא עובר את זה בעצמך".

מה המטרה הבאה שלך?
"ההישג נתן לי הרבה מוטיבציה להמשיך לעבוד קשה ולהשתפר, ומבחינתי מדובר רק בשלב ראשון בתהליך המפרך שאני עובר. סיימתי עכשיו את לימודי התיכון, מה שמאפשר לי להתאמן יותר, כי היה מורכב מאוד לשלב בין הדברים. הייתי צריך ללמוד למבחנים וגם להתאמן ולהבין איך לנוח, כי הגוף שלי עדיין לא היה חזק מספיק בשביל כל המאמץ שהשקעתי. בגלל המצב העולמי כרגע, אין לדעת מתי צפויות תחרויות, אז אני פשוט מתמקד בעבודה יומיומית".

לינוי לוי (16), אלופת ישראל בקרב 7: "להיות אתלט זה הרבה מעבר לאימון עצמו שלוקח שעתיים ביום, זו דרך חיים: חשוב לשמור על תזונה נכונה, לישון כמו שצריך ובעיקר ליהנות, אחרת כל זה באמת לא משנה"

ההישג זיכה אותו במעמד של ספורטאי מצטיין, לקראת הגיוס המתקרב בדצמבר. במציאות שבה תוצאה של 2.33 מטר מקנה כרטיס למשחקים האולימפיים בטוקיו, הוא מודע לכך שלפניו עוד עבודה רבה. "קשה לי לדעת לאן אצליח להגיע, אבל אני אשמח עם כל שיפור קטן של השיא שלי, בתקווה שאתקדם לאט־לאט", הוא אומר, "כמו כל ספורטאי אני שואף להגיע לאליפויות אירופה, לאליפויות עולם ולאולימפיאדה, ואני יודע שדרך ארוכה עוד לפניי. לשמחתי אני מקבל היום את כל מה שצריך, יש לי מאמן טוב, אגודה שעומדת מאחוריי ובעיקר הרבה כוח רצון. אני מוכן לעשות הכול כדי לעמוד במטרות שלי ולהצליח".

שיא בן 50

אתלטית מעניינת נוספת שעושה חיל בשנים האחרונות היא אסטל ולאנו בת ה־21, זורקת הדיסקוס והודפת כדור הברזל שהכניסה רוח חיים בשני ענפים שכמעט לא פעילים בישראל. עד כדי כך לא פעילים, שלפני ארבע שנים היא שברה שיא ישראלי בן 50 שנה לקדטיות בזריקת דיסקוס, שקבעה ליאורית דניאל אי אז. ולאנו קבעה תוצאה של 45.03 מטר, ותוך כמה חודשים כבר קבעה 49.08 מטר – התוצאה השישית בטיבה בעולם לגילה באותה שנה.

ולאנו, שמדורגת היום שביעית לגילה באירופה ו־23 בעולם, הגיעה לאתלטיקה כמעט במקרה. "בגיל 13 אמא שלי ביקשה שאלך עם אחותי התאומה לאימון אתלטיקה, אחכה ואחזור איתה הביתה. בכיתי לה שאני לא רוצה, אבל נסעתי איתה. אחד המאמנים שם הציג לי את אלופת ישראל לגיל 15 באחד הענפים וזה ממש הלהיב אותי. הוא אימן אותי שם במשך חצי שעה וביקש שאחזור כי יש לי הרבה פוטנציאל, והחלטתי ללכת על זה", היא מספרת. "בהתחלה כל מה שרציתי היה ליידות פטיש, לא עניין אותי שום דבר אחר, אבל המאמן שלי אמר שאם אני רוצה להמשיך, אני חייבת גם להתאמן בזריקת דיסקוס. הייתי בת 15 ואחרי חצי שנה שברתי את שיא ישראל לגילים האלה, והבנתי שאני יכולה להיות טובה. למרות ששברתי במקביל גם את השיא ביידוי פטיש, החלטתי להמשיך בדיסקוס".

ולאנו, שזכתה עד היום בחמש אליפויות ישראל בזריקת דיסקוס וכיום היא האלופה המכהנת גם בהדיפת כדור ברזל, מתאמנת גם היא באגודת מכבי תל־אביב. ב־2017 זכתה לחשיפה נוספת בעקבות הופעה מרשימה באליפות אירופה לנוער, שהסתיימה בעלייה לגמר ובמקום שביעי. "זו הייתה אליפות מדהימה ועד אז לא ידעתי כמה אפשר ללמוד בתחרות אחת בודדת", היא נזכרת, "הגעתי מדורגת במקום ה־20, לגמר העפילו רק 12 והצלחתי להעפיל מהמקום האחרון. בגמר כולן היו לחוצות ואני פשוט נהניתי מהרגע, כי לא האמנתי שאני בגמר אליפות אירופה. זה עזר לי להשיג שיא אישי ולסיים שביעית, ולמדתי שביום נתון הכל יכול לקרות".

גם במקרה של ולאנו, הבעיה העיקרית היא היעדר תחרות מקומית. "זה חבל כי זה מקצוע מהנה שנותן המון, אבל האמת שכבר התרגלתי לזה בארץ, ובגלל המצב אני מתאמנת בכל יום הכי חזק שאני יכולה. ועדיין, קשה לתת מאה אחוז בתחרות כשאתה לבד".

כדי לעבור לשלב הבא בקריירה, עברה ולאנו באוגוסט 2019 לאוניברסיטת הרווארד בארצות־הברית. "שילוב של ציונים טובים והעיסוק בספורט עזר לי להתקבל, והתנאים שם ממש מדהימים. יש שם מאמן לטכניקה ומאמן בחדר כושר, שבו יש 40 במות לעבודה, יש אצטדיון פתוח, אצטדיון סגור וטיפולי פיזיותרפיה שזמינים כל יום לאורך כל היום. באמת מקבלים שם את כל התנאים שצריך כדי להיות אתלט ותלמיד טוב", היא מספרת, "לצערי בגלל משבר הקורונה קיבלנו מכתב בתחילת חודש מרץ שבו ביקשו מאיתנו לעזוב תוך חמישה ימים. אלה ימים שהיו קשים מאוד, עם הרבה אריזות ופרידה מחברים. בינתיים הם עושים הכול אונליין ואני ממשיכה כרגע ללמוד מהארץ, בנוסף לאימוני בוקר. היה לי ממש קשה לחזור לארץ, כי כבר דמיינתי את עונת התחרויות בארצות־הברית באביב, אבל בסוף כאן זה הבית עם החברים והמשפחה, וכיף לי".

המאמן דן סלפטר: "צריך תוכנית ל־10 עד 12 שנים. זו בעיה במדינה שלא מצליחה להסכים על תקציב לשנה קדימה, אבל אין שום דרך אחרת לעשות את זה. כשאתה מכוון באתלטיקה לטווח קצר זה מתכון לכישלון"

השיא האישי של ולאנו בדיסקוס עומד על 54.28 מטר, והקריטריון הבינלאומי לאולימפיאדה עומד על 63.50 מטר. "אני מודעת היטב שאני צריכה לבצע קפיצת מדרגה, ואם לא הייתי מאמינה שאני יכולה לזרוק ל־60 מטר לא הייתי עובדת קשה כל כך. אני מאמינה שאצליח. בענף שלי גילים 25 עד 28 הם שנות השיא. אפשר למשוך גם עד גיל 40, ויש לי עוד הרבה עבודה בכל מה שקשור לטכניקה וכוח".

בין האתלטים הצעירים הנוספים שעוררו עניין לאחרונה אפשר למצוא את בלסינג אפריפה, בן להורים מגאנה שנולד וגדל בישראל. אפריפה הדהים בסוף יולי כשהפך בגיל 16 לאלוף הארץ בריצות ל־100 ו־200 מטר. בשני המקצים הוא שבר את שיא הקדטים הישראלי, וקבע גם את תוצאת השנה באירופה לגילו והחמישית בעולם לגילו. קופצת הגובה ורוניקה צ'יינוב מסומנת ככישרון גדול, לאחר ששברה לפני שנתיים שיא קדטיות היסטורי בן 44 שנה. האצנית הצעירה ניצן לוי שברה שיא ילדות בן 28 שנה. האצן עמרי שיף הופך לכוח עולה ב־400 מטר משוכות. מוחמד אבו־ענזה הפך לבדואי הראשון שזוכה באליפות ישראל, בריצה ל־400 מטרים. מלבדם יש עוד רבים וטובים שקמים בכל בוקר במטרה אחת: להפוך לאתלטים מובילים בספורט המקומי והעולמי.