כאשר פרצה לראשונה מגפת הקורונה, היא הביאה לעצירה מוחלטת של תעשיית הקולנוע: סטים דממו והפקות חדשות נבלמו. אבל ההצגה חייבת להימשך, וכבר לפני כמה שבועות חזרו אתרי צילום בארץ ובעולם לפעילות תחת מציאות חדשה, עם מגבלות שנועדו לשמור על בריאות המשתתפים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– זה מצטלם כמו מלחמה: בחזרה לפסקול האינתיפאדה השנייה
– לא לוותר על הלב הפועם של החיים היהודיים הציבוריים
– "אני תמיד זוכר למה נטשתי את השמאל"
אלא שהנגיף לא הרפה מהפקת "הבאטמן", סרט באטמן החדש. כוכב הסרט רוברט פטינסון נדבק בקורונה, והסט הושבת בשנית. "זו הייתה ההפקה הראשונה שהייתי אמור לחזור לעבוד בה", מספר השחקן המוערך ג'ון טורטורו, שאמור לככב לצידו של פטינסון, "כבר הגעתי לאתר הצילומים, אבל אחרי מה שקרה שלחו אותי חזרה הביתה. יש לי עוד פרויקט חדש, עם בן סטילר, שצפוי להתחיל להצטלם בקרוב, ועכשיו אנחנו מנסים לתאם את לוח הזמנים. זה אמור לקרות, אבל במציאות של היום צריך לחכות ולראות מה יהיה".
"נדיר לראות שני אחים שמסתדרים כל כך טוב כמו האחים כהן. הם כותבים הכול יחד, וברגע שצצה אי הסכמה ביניהם באתר הצילומים, הם פשוט מצלמים את שתי האופציות ומחליטים מאוחר יותר. פשוט מדהים לראות אותם עובדים"
טורטורו (63) נחשב מאז סוף שנות השמונים לסמן של איכות בקולנוע העצמאי והמסחרי בארצות־הברית. רגע לפני פרוץ המגפה נפגשנו לארוחת צהריים במסעדה סיציליאנית קטנה בשכונת פארק סלופ בברוקלין, שם הוא חי עם משפחתו מעל לעשרים שנה. מאז, שוחחנו בטלפון על המצב החדש.
"זו תקופה מאוד מוזרה ומאתגרת עבורי, ואת רובה העברתי בבית עם המשפחה. אשתי קתרין הייתה חולה בקורונה במשך הרבה זמן, היא סובלת מבעיות נשימה ונזקקה בתקופת ההתאוששות לסטרואידים, משאפים ועוד כמה עזרים. אני בעצמי חטפתי את זה בצורה קלה יותר, והבן שלנו שחזר הביתה מהלימודים לא נדבק. במשך כל התקופה הזאת ניסיתי להיות יעיל, אבל היו הרבה אנשים שהייתי צריך לטפל בהם וזה היה קשה. אני עדיין לומד את מה שאני עובר ומרגיש שזה כמו להיות עכבר במעבדה – לראות איך האנשים כאן באמריקה מתנהגים בצורה שונה כל כך בתקופה המוזרה הזאת".
טורטורו נפגע גם מבחינה מקצועית. הסרט החדש שכתב וביים, "The Jesus Rolls", המבוסס על דמות שהפכה לקאלט מתוך סרטם של האחים כהן "ביג לבובסקי", יצא בדיוק לאקרנים. "אפשר לראות היום את הסרט בשירותי הסטרימינג השונים, אבל בכל מה שנוגע להפצה קולנועית, הנגיף הרג את זה לחלוטין".
מה דעתך על אלו שטוענים שניו־יורק מתה?
"אני לא מסכים. יש הרבה מקומות שנפגעו, לניו־יורק ישנן הבעיות שלה, אבל אחרי שנפגענו פה כל כך חזק, העיר מתמודדת עם הקורונה עכשיו בצורה טובה מאוד, בטח ביחס למקומות אחרים".
בעמדת מיעוט
ג'ון טורטורו נולד בברוקלין לקתרין, בת של מהגרים מסיציליה, ולניקולס, שהיגר עם משפחתו מדרומה של איטליה כשהיה בן שש, עבד כנגר ופועל בניין ושירת בחיל הים האמריקני במלחמת העולם השנייה, בין השאר בנורמנדי. הוא נשוי לקתרין בורוביץ', עובדת סוציאלית שהייתה שחקנית בעבר, ואב לשניים. אחיו ניקולס גם הוא שחקן, כמו בת הדודה שלו, איידה טורטורו, שהתפרסמה כאשר גילמה את אחותו של טוני סופרנו.
"גדלתי באווירה מאוד חמה ומשפחתית וקצת משוגעת", צוחק טורטורו, "אבא שלי עבד עבור גורמים שונים, בין השאר עבור אבא של דונלד טראמפ, ובשלב מסוים הפך לעצמאי. בגיל עשר התחלתי לעבוד איתו באופן קבוע בכל קיץ. לאורך השנים בעבודה איתו, בעיקר בתקופה שניו־יורק הפכה למסוכנת, ראיתי הרבה דברים מטורפים ולא מעט תקריות פיזיות, אבל מעולם לא התחברתי לאלימות".
בגיל שש עברה משפחתו של טורטורו לקווינס. "גרתי בשכונה שאהבתי מאוד, שרוב התושבים בה היו שחורים, ובמשך שנים לא היה לי חבר אחד לבן", הוא מספר, "אחרי כמה שנים עברנו לשכונה אחרת, קשוחה יותר, ובגלל גון העור שלי רבים חשבו שאני ממוצא פורטוריקני, מוצא שסבל באמריקה מיחס בעייתי במשך שנים. זה הוביל להרבה מאוד קרבות, בעיקר בין הילדים האיטלקים לאירים. אבא שלי אף פעם לא הגן עליי במצבים כאלה, הוא פשוט אמר לי להסתדר בעצמי. בשנים האלה הייתי בעמדת מיעוט והבנתי טוב מאוד מה זה אומר, ואני חושב שזה נתן לי פרספקטיבה שונה על החיים".
בילדותו אהב לרקוד ולהאזין למוזיקה מגוונת. "תמיד אהבתי תנועה, ואהבה למוזיקה היא כנראה חלק מהגנים שלי. הקשבתי לאמנים מכל העולם, אני אוהב מוזיקה ספרדית וכליזמר אבל המשיכה הגדולה ביותר שלי היא למוזיקה ים־תיכונית, כזו שאמא שלי גדלה עליה".
אביו של טורטורו היה מתאגרף חובב, מה שהוביל גם אותו לעסוק בענף. לדבריו, מאז ומתמיד אהב פעילות ספורטיבית. "בתור ילד ניסיתי לשחק פוטבול אבל כל הזמן נפצעתי, ובאחד המשחקים שברתי את הרגל והבנתי שזה לא בשבילי. בשלב מסוים הצטרפתי לחברים שלי ששיחקו כדורסל ופשוט התאהבתי במשחק הזה. בתיכון הצטרפתי לקבוצה ושיחקתי באופן מסודר, אבל גם כאן פציעות הובילו לכך בסופו של דבר שאפסיק לשחק, אפילו לא בשכונה".
"שיחקתי בסרט האחרון של הבמאי פרנצ'סקו רוזי, שם גילמתי את פרימו לוי. זה אחד הפרויקטים המיוחדים ביותר שעשיתי, ואני עדיין מעורב בפעילות של המרכז לזכרו. עד היום אני מצטער וקצת מתבייש שלא יכולתי להצטרף להקרנה של הסרט בישראל בגלל עיסוקים אחרים"
בכל אותן שנים טורטורו לא חשב על כיוון של משחק, למרות שניצני כישרון כבר היו שם. "בתור ילד נהגתי לשעשע את החברים שלי, עשיתי חיקויים, סיפרתי להם סיפורים וידעתי שאני יודע לקבל את תשומת הלב מהם. אהבתי את זה, אבל מעולם לא חשבתי שתהיה לי קריירה כזו", הוא אומר. "במשפחה שלי, משני הצדדים, היו אנשים עם הרבה אופי. הם אמנם עבדו בענף הבנייה, אבל בהוויה שלהם היה משהו שאהב מאוד להופיע. בתור ילד ראיתי הרבה סרטים ישנים בטלוויזיה ובקולנוע ואהבתי בין השאר את ג'יימס קגני, בטי דיוויס ואדוארד ג'י רובינסון, שהיה חלק מהתיאטרון האידי, אבל שיחק איטלקים בסרטים בשנות השלושים.
"אני זוכר שראיתי את דסטין הופמן ב'קאובוי של חצות', והוא נראה לי כמו מישהו מהמשפחה שלי, פשוט לא האמנתי שזה קורה. ואז הגיעו דה נירו ופצ'ינו ונפתחו הדלתות לשחקנים איטלקים בצורה שאף פעם לא האמנו שתקרה, וזה היה ממש מרגש עבורי, לראות שחקנים כאלה שיכולתי להזדהות איתם. בתיכון התחלתי לראות הצגות שאהבתי ואמרתי לעצמי: אולי זה משהו שאני אוכל לעשות, והתחלתי להשתתף בהצגות".
כשהגיע לקולג' החל טורטורו ללמוד תיאטרון באופן מסודר, ובסיום לימודיו התקבל לחוג לדרמה באוניברסיטת סטייט בניו־יורק. "למזלי היו לי שם כמה מורים נהדרים, חלקם לצערי כבר לא איתנו, ועם האחרים אני עדיין בקשר. המחזה הראשון שהשתתפתי בו היה 'קן הקוקייה', שיחקתי שם את הצ'יף וזו הייתה חוויה ממש מיוחדת עבורי. בשנים האלה השתתפתי בהרבה הצגות, כבר ידעתי שאני רוצה להיות שחקן אבל עוד לא ידעתי איך אצליח להגשים את זה".
בסיום לימודי התואר הראשון עבד טורטורו בתור ברמן ובתור מורה מחליף להיסטוריה אמריקנית בבית ספר בהארלם. "מורה ובמאית שלי ששמה בוורלי גרהאם, שהפכה לדמות חשובה בחיי, עודדה אותי לנסות להתקבל ללימודי תואר שני באוניברסיטת ייל. החלטתי ללכת על זה וקיבלתי מלגת לימודים לתואר שני בתיאטרון. עבדתי קשה מאוד באותם ימים, שילבתי בין עבודה ולימודים ולמדתי הרבה על טקסטים קלאסיים בנוסף למחזות חדשים. האווירה הייתה תחרותית אבל החוויה הייתה טובה".
איך ההורים שלך קיבלו את הבחירה שלך ללמוד משחק?
"אבא שלי חשש שלא אצליח לפרנס את עצמי. הייתי תלמיד טוב והוא חשב שאוכל להיות עורך דין או משהו כזה, אבל הוא אהב שחקנים וקיבל את זה, בעיקר אחרי שהלכתי ללמוד תואר שני שהבטיח לי לפחות פרנסה בתור מורה. אחרי שסיימתי ללמוד הוא המשיך לתת לי עבודות, אבל ידע היטב שאם יש לי אודישן באותו יום אני אלך לעשות אותו. הוא היה גאה בי מאוד כשהתחלתי להצליח, אבל לצערי נפטר מוקדם ולא זכה לראות הרבה דברים שעשיתי. אמא שלי עודדה אותי מהרגע הראשון ואמרה לי לעשות את מה שאני מרגיש שנכון לי, ושרק אלמד לחסוך את הכסף שלי. אני לא ידעתי לעשות את זה. הייתי מרוויח כסף ומיד משקיע אותו באיזה פרויקט יצירתי שפיתחתי, מה שאני ממשיך לעשות עד היום".
באחד הערבים הגיע רוברט דה נירו לצפות בהצגה שבה השתתף טורטורו, מה שהוביל לזימון שלו ושל חבר נוסף מהקאסט לאודישן עם דה נירו ומרטין סקורסזה, לתפקיד בלי מילים בסרט "השור הזועם", שזיכה את דה נירו באוסקר על המשחק. "למרות שלא נתנו לנו טקסט לאודישן, בניתי סצנה מתוך הספר שהסרט מבוסס עליו, ובמשך שבועות עשינו עליה חזרות. אני חושב שדה נירו אהב את החוצפה שלנו לעשות דבר כזה, וזה מה שנתן לנו את התפקיד.
"דה נירו וסקורסזה היו גיבורים שלי, והיה מרגש מאוד עבורי לפגוש אותם. אפילו היום, כששניהם חברים, זה עדיין נראה לי קצת מוזר", הוא מודה, "לאורך השנים שיתפתי פעולה פעמים רבות עם דה נירו, שיחקתי בסרט שהוא ביים, ואנחנו עובדים עכשיו על פרויקט חדש שכתבתי.
"סקורסזה היה זה שקישר ביני ובין הבמאי פרנצ'סקו רוזי (במאי איטלקי נודע שהלך לעולמו ב־2015, ד"מ) וכתב לו מכתב המלצה עבורי. ב־1997 שיחקתי בסרט האחרון שלו, "The Truce", שם גילמתי את פרימו לוי (הסופר והכימאי היהודי ניצול השואה, ד"מ), שהיה אחד הפרויקטים המיוחדים ביותר שעשיתי, ואני עדיין מעורב בפעילות של המרכז לזכרו. עד היום אני מצטער וקצת מתבייש שלא יכולתי להצטרף להקרנה של הסרט בישראל בגלל עיסוקים אחרים".
הדבר הנכון
לאחר שסיים את לימודי התואר השני, שיחק טורטורו במשך כמה שנים בעיקר בתיאטרון. "שיחקתי בכמה הצגות במרכז אוניל בניו־יורק, ואחת מהן הייתה לפי היה מחזה חדש אז, שעזרתי לפתח, בשם 'דני והים הכחול'. ההצגה הפכה להצלחה, יצאה גם לסיבוב מחוץ לעיר וקיבלה הרבה תשומת לב".
"ראיתי סרטים שאמרתי לעצמי שלא ארצה לעשות כמותם, אבל הם גרמו לי לחשוב, ולדעתי כולם צריכים להישמע. לא נכון למנוע מאנשים לשמוע דברים קשים או מאתגרים בגלל תקינות פוליטית"
התפקיד בהצגה זיכה את טורטורו בפרס אובי, הפרס לשחקן המצטיין בהצגת אוף ברודוויי, ולאט־לאט הוא החל להשתלב בתעשיית הסרטים האמריקנית. הוא לוהק לתפקיד קטן בסרטו של וודי אלן, "חנה ואחיותיה", שיחק תפקיד אורח בסדרת הטלוויזיה "מיאמי וייס" וב־1986 ליהק אותו סקורסזה ללהיט "צבע הכסף", בכיכובם של פול ניומן וטום קרוז. הפריצה שלו הגיע ב־1989, אז לוהק לסרטו של ספייק לי, "עשה את הדבר הנכון", שנחשב לאחד הסרטים הטובים שנעשו אי פעם. "ספייק לי אהב את ההופעה שלי בסרט בשם 'Five Corners' שיצא שנתיים קודם לכן, וככה הכרנו. הוא במאי נהדר שנותן הרבה חופש לשחקנים שלו וכיף לעבוד איתו".
טורטורו גילם בסרט את פינו, עובד בפיצרייה שאינו מסתיר את היחס הגזעני שלו לקהילה השחורה. "בחרתי בתפקיד כי הרגשתי שזה תפקיד טוב שיתאים לי, וצילום הסרט הזה היה חוויה מלהיבה, שגם ביססה את הקשר ביני ובין ספייק. הוא הקרין את הצילומים שעשינו בזמן אמת על מסך גדול מחוץ למסעדה, ונערת המים, שראתה את אחת הסצנות היותר קשות מצולמת חמש פעמים ברצף, כל כך כעסה עליי כשסיימנו, שהיא לא הסכימה לתת לי לשתות אחר כך. זה הצחיק אותי, כי מבחינתה הייתי האיש הרע וזה אומר שעשיתי עבודה טובה".
מאז השתתף טורטורו בעוד שבעה סרטים של לי, ועד היום הוא נחשב לשחקן שהופיע בהכי הרבה הפקות שלו. "ב'קדחת הג'ונגל' שלו ב־1991 עזרתי גם לפתח את התסריט, ושמחתי מאוד לעשות שם תפקיד שהיה בדיוק ההפך מזה שגילמתי ב'עשה את הדבר הנכון'".
בתור מי שגדל לצד הקהילה השחורה באמריקה ומחובר אליה, אחרי מקרה הרצח של ג'ורג' פלויד והמחאה הגדולה, אתה מאמין שיש סיכוי לשינוי אמיתי?
"אני יודע שהצעירים רוצים מאוד שינוי מיידי. זה אפשרי, אבל צריך לפעול, וזה לא יקרה ביום אחד. יש כאן הרבה בעיות, כי רוב האנשים חיים בקהילות נפרדות, מה שמקשה עליהם להבין את האחר. את זה צריך לשנות. אסור להפוך אנשים למפלצות, צריכה להיות יותר תקשורת".
מדברים בארה"ב על מלחמת אזרחים כאופציה על השולחן, איך אתה מרגיש בקשר לזה?
"מלחיץ אותי לשמוע על זה וקשה לי להאמין שזה יקרה בניו־יורק, אולי במקומות אחרים, אבל אני מעדיף להישאר אופטימי ולהאמין שזה לא יקרה בכלל. ראיתי לאורך חיי אנשים מפולגים במדינה הזו, אבל לא כמו עכשיו. היום יש כל כך הרבה ערוצי טלוויזיה, ובניגוד לעבר, כל אחד משדר שם מציאות שונה לחלוטין".
נקודת ציון מרשימה נוספת בקריירה של טורטורו נרשמה ב־1990, אז שיתף פעולה לראשונה עם האחים כהן בסרט "צומת מילר". שנתיים לאחר מכן כיכב השחקן בתפקיד הראשי בסרטם "ברטון פינק", בתפקיד שנכתב במיוחד בשבילו וזיכה אותו ואת הסרט בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן ובכמה פרסים נוספים.
"את האחים כהן הכרתי דרך השחקנית פרנסיס מקדורמנד (זוכת שני אוסקרים על 'פארגו' ו'שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי', ד"מ). היא אשתו של ג'ואל כהן, והיא למדה עם אשתי קתרין. הם ראו אותי בהרבה מחזות וכמה סרטים וליהקו אותי להפקות שלהם", הוא מספר.
איך העבודה עם האחים כהן?
"נדיר לראות שני אחים שמסתדרים כל כך טוב. הם כותבים הכול יחד, וברגע שצצה אי הסכמה ביניהם באתר הצילומים, הם פשוט מצלמים את שתי האופציות ומחליטים מאוחר יותר. הם מכבדים זה את זה ופשוט מדהים לראות אותם עובדים. הם אנשים נהדרים וחברים טובים, שהשפיעו מאוד על הקריירה שלי, ושיתוף הפעולה בינינו הוא נפלא".
טורטורו הפך בהדרגה לשחקן מוכר בעולם כולו. ב־1994 הוא כיכב בסרט "חידון האשליות" שביים רוברט רדפורד וזכה במועמדות ראשונה לגלובוס הזהב. באותה שנה הנחה את תוכנית הסאטירה "סאטרדיי נייט לייב".
"אחרי שזכיתי בהכרה קיבלתי הרבה הצעות לסרטים מטופשים שסירבתי לעשות, גם אם זה אומר לוותר על הרבה מאוד כסף. פשוט לא רציתי להיתקע בתפקיד הגנגסטר האיטלקי וסירבתי לסרטים גדולים, גם כשהייתי עדיין תפרן, ודאי כשעל הפרק הייתה הצגה או מיזם אחר שעניין אותי יותר", הוא אומר. "אני זוכר שאחרי שסיימתי ללמוד ההורים שלי חשבו שהשתגעתי כי סירבתי לסרט איטלקי גדול כדי לעשות הצגת פרינג' עם חברים שלי. אבל מבחינתי, עבודה על מחזות של צ'כוב, ברכט ובקט אפשרה לי להתמודד מול אתגרים גדולים ושיפרה אותי כשחקן.
"ההצלחה במקצוע כמו שלי הצריכה התאמות מסוימות. אמנם לא הייתי מעולם במצב כמו של רוברט רדפורד, שאי אפשר ללכת ברחוב או למוזיאון, זה נשמע לי נורא, אבל זה כן מקרין על מערכות היחסים שלך בחיים. הפכתי למוכּר עוד לפני הטלפונים החכמים והרשתות החברתיות, אז הכי הרבה הסתכם בבקשה לחתימה ולחיצת יד. הילדים שלי פחות אהבו את זה כי הם לא רצו לחלוק בהורים שלהם".
עד כמה אתה מעורב בעולם המדיה החברתית?
"כמה שפחות. כשיוצא סרט חדש אני מצייץ בטוויטר, וגם זה, רק כי הבן שלי אומר שאני חייב לעשות את זה. אם יש מידע נגד אלימות או נשק או משהו שאהבתי, אמליץ עליו ואעביר הלאה, אבל לפעמים כל זה פשוט יותר מדי בשבילי. אני לא רוצה לנהל שיחות אונליין עם זרים. עד היום אני נוסע באופן קבוע ברכבת התחתית וחי באופן רגיל, ואוהב שאנשים באים ומדברים איתי ברחוב על תפקיד או סרט שאהבו או על משהו בעל משמעות. אם מישהו רק מזהה אותי ורוצה תמונה, אני מעדיף שזה לא יקרה".
"כשראיתי את 'חתונה מאוחרת' פשוט נדהמתי מהמשחק של רונית אלקבץ, ואז ראיתי את הסרטים שהיא ביימה עם אחיה שלומי ופגשתי אותם בקאן ודיברנו. היא הייתה אחת השחקניות הטובות והעוצמתיות שראיתי אי פעם"
התקינות הפוליטית מוגזמת
שנה אחרי "ברטון פינק" השיק טורטורו את "מאק", סרט הביכורים שלו בתור במאי וכותב, ראשון מתוך שמונה עד היום, שעסק במעמד הפועלים באמריקה וזכה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל קאן. ב־2005 כתב וביים את המחזמר הקומי "רומנטיקה וסיגריות", בכיכובם של ג'יימס גנדולפיני וסוזן סרנדון, שזכה כבר למעמד של סרט פולחן.
"במשך השנים אני קורא ספרות מכל העולם, תמיד הערכתי כותבים איכותיים ואני אוהב לעבוד על טקסטים בעלי ערך, מה שמשפיע עליי באופן מיידי כאדם. זה הוביל אותי לעשות ניסיונות כתיבה בעצמי מגיל צעיר, ואני אוהב מאוד את כל תהליך ההפקה של סרט קולנוע", הוא אומר. "האחים כהן עזרו לי להפיק בפועל את הסרטים הראשונים שלי בכל היבט שהוא. מבחינתי 'רומנטיקה וסיגריות' זה אחד הדברים הכי טובים שיצרתי וגם אחד המורכבים שבהם. אחרי שהסרט היה מוכן, חברת ההפצה החליפה בעלות ולא הסכימה אפילו לצפות בו, למרות שבהקרנות ניסיון קיבלנו תגובות נהדרות. השקעתי עשר שנים בפרויקט הזה, אז בסוף הפצתי אותו בעצמי. בסרט הזה רואים איך אני מסתכל על העולם כמי שלא אוהב סנטימנטליות, תכונה שגורמת לאנשים לישון, מובילה לאלימות ופופולרית מאוד אצל דיקטטורים. סנטימנט אמיתי הוא זה שמאפשר לך לראות את המורכבות בעולם ואת הבעיות באופן קפדני יותר".
ב־2013 יצא סרטו החמישי "רק ג'יגולו", שבו גם כיכב לצידו של וודי אלן, באחת ההופעות הנדירות של אלן בסרט שלא כתב בעצמו. "נהניתי מאוד לעבוד עם וודי אלן. הוא אהב את הרעיון לתסריט שלי, אבל חשב שיש עליו עוד עבודה. אז הייתי שולח לו כל פעם גרסה חדשה, הוא היה קורא אותה ושולח אותי למקצה שיפורים נוסף, עד ששנינו הרגשנו שהסרט מוכן ויצאנו לצלם אותו. הוא שחקן נהדר והיה תהליך עבודה ממש נעים".
איך אתה מתייחס כיום לטענה של דילן פארו, בתו המאומצת, שלפיה הוא פגע בה מינית בילדותה?
"ההיכרות ביני ובין וודי היא יותר מקצועית ופחות אישית. כשהתחלנו לעבוד הכרתי את ההאשמות כלפיו, אבל עברו מאז עשרים שנה, הוא חזר לעבוד באופן רגיל וחשבתי שהדברים האלה כבר יושבו ונסגרו. אם הייתי קורא את מה שנכתב בנוגע אליו אחרי שתנועת מי טו יצאה לעולם, סביר להניח שלא הייתי מלהק אותו, פשוט הייתי חושב שזה לא לעניין".
בשנים האחרונות עלה סף הרגישות באמריקה ונראה שמנסים למנוע מיוצרים לדבר על נושאים שבמחלוקת ולהביע דעות פחות מקובלות. מה דעתך על זה?
"אלו לא זמנים קלים, הכול משתנה ויש היום פחות פתיחות לדברים מסוימים. אני לא חושב שכל ההגזמה הזאת בנוגע לתקינות הפוליטית היא הדבר הנכון ליצירה אמנותית. אמנות צריכה להיות אזור מוגן, אבל גם אזור מפחיד או מקום שבו אתה מרגיש לפעמים שאתה חווה יותר מדי. כשאתה בולם את זה, אתה כאילו מוותר על משהו. ראיתי סרטים שאמרתי לעצמי שלא ארצה לעשות כמותם, אבל הם גרמו לי לחשוב, ולדעתי כולם צריכים להישמע. אי אפשר למנוע מאנשים לשמוע דברים קשים או מאתגרים, לא נכון לעשות כך".
ב־2011 ביים טורטורו הצגה בברודוויי, ולאורך השנים החל לגוון את הופעותיו בקולנוע. הוא שיתף פעולה ארבע פעמים עד היום עם אדם סנדלר בקומדיות שלו, כמו "אל תתעסקו עם הזוהן", וב־2011 שיחק בלהיט "רובוטריקים 3", שהרוויח ברחבי העולם סכום עתק של 1.1 מיליארד דולר. "עד הרובוטריקים, אף פעם לא השתתפתי בסרט עם תקציב ענק, אבל הילדים שלי רצו שאשתתף והאמת שזה היה כיף. נהניתי מאוד גם לעבוד עם סנדלר, שהוא אדם מצחיק ומוכשר. הסרטים האלה הם כמו עבודה שנייה בשבילי וסוג קצת שונה של אמנות מבחינתי. לאורך השנים הצלחתי להתפרנס בכבוד מסרטים צנועים יותר מבחינת תקציב אבל כאלה שעניינו אותי. הז'אנר הזה כמעט נעלם עכשיו. במקומו ישנן הסדרות הקצרות.
"בשנים האחרונות שיחקתי בסדרה 'שם הוורד', שם עבדתי גם על התסריטים, וב'הקנוניה נגד אמריקה' של HBO, שם שיחקתי בתפקיד רב. לאורך השנים עבדתי עם מגוון רחב של במאים, אבל אלו שנתנו לי את ההזדמנויות לתפקידים מגוונים היו בעיקר במאים שחורים, איטלקים ויהודים. אני אוהב שיש ממד פילוסופי בדברים שאני עושה ומרגיש בר מזל ואסיר תודה על הקריירה שלי, בתקווה שאמשיך לעשות דברים שאני אוהב".
"אני מעורב ברשתות החברתיות כמה שפחות. אני לא רוצה לנהל שיחות אונליין עם זרים. עד היום אני נוסע באופן קבוע ברכבת התחתית וחי באופן רגיל, ואוהב שאנשים באים ומדברים איתי ברחוב על תפקיד או סרט שאהבו או על משהו בעל משמעות"
מה דעתך על השינויים בתעשייה לאורך השנים?
"היום אנשים מדברים יותר על סדרות ועל תוכניות טלוויזיה, כשעל הקולנוע השתלטו בעיקר הסרטים הגדולים שוברי הקופות. עדיין יש תעשייה נפלאה של סרטים עצמאיים וקטנים וגם סרטים דוקומנטריים, שמצאו לשמחתי את מקומם. גם בתור שחקן, העשייה היום מורכבת יותר, עם כל המצלמות הדיגיטליות".
טורטורו נזכר לשתף אותי בהערכה הגדולה שיש לו כלפי השחקנית רונית אלקבץ זכרונה לברכה. "כשראיתי את 'חתונה מאוחרת' פשוט נדהמתי מהמשחק שלה ושל ליאור אשכנזי. ואז ראיתי את הסרטים שהיא ביימה עם אחיה שלומי, ופגשתי אותם בקאן ודיברנו. היא הייתה מישהי שקל מאוד להתאהב בה, שחקנית מוכשרת באופן יוצא דופן ומבחינתי אחת הטובות והעוצמתיות שראיתי אי פעם. כאב לי מאוד כששמעתי שהיא נפטרה".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני לא יכול להגיד חמש כי זה יהיה מוגזם, אבל עכשיו בסך הכול הדברים רגועים. יש לי אישה נהדרת, שני ילדים שאני אוהב מאוד, אני נהנה מרוב העבודה שאני עושה ותמיד שואף לקבל השראה. אני ב־3.8".
