באפריל 1988 זכה הרב שטיינזלץ בפרס ישראל למדעי היהדות, אך למרבה הפלא ויתר על השתתפות בטקס. במקום זאת, הוא העביר הרצאה בפורום הגלובלי שהתכנס באוניברסיטת אוקספורד. בפורום זה, שנערך כמקבילה לפגישה השנתית של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, התכנסו מנהיגים פוליטיים, חברתיים, אקדמיים ודתיים למשך חמישה ימים כדי לנסות לתת מענה לסוגיות כלל־עולמיות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: הציבור הישראלי חייב לדרוש הסבר מראש השב"כ
– למרות המאמצים לבטלו, כתב עת בשיתוף חוקרת מאוניברסיטת אריאל יפורסם
– סוריה מחדשת קשרים: שגריר עומאן בדמשק נכנס לתפקידו
באותה תקופה, גורמים ליברליים בהנהגה הסובייטית ניסו לחזק את הקשרים עם המערב. וכך, לצד אמא תרזה, הדלאי לאמה, הארכיבישוף מקנטרברי, ראש הקונגרס המוסלמי העולמי ד"ר אנעאמאללה חאן, האסטרופיזיקאי קרל סייגן, המדען ג'יימס לאבלוק, חברי קונגרס אמריקנים ואקדמאים בעלי שם, השתתפו באופן פעיל באותו פורום גם חברים בעלי השפעה בפוליטביורו הסובייטי.
הרב שטיינזלץ היה אחרון הנואמים, ואף שלא נשמרה הקלטה של נאומו, נראה שדבריו הותירו רושם עז על פרופ' יבגני וליכוב, פיזיקאי גרעין סובייטי וסגן יו"ר האקדמיה הסובייטית למדעים, שבנוסף למעמדו האקדמי היה איש סודו של המנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב ויועץ למעגל הפנימי של נשיאות הסובייט העליון.
אחרי נאומו של הרב שטיינזלץ צעדו השניים יחד בסמטאות האבן המתפתלות של אוקספורד. וליכוב דיבר על השינויים המתחוללים בבריה"מ, ועל תקוותו שהשינויים הללו יובילו לחירות ולפתיחות רבות יותר עבור האקדמאים הסובייטים.
הרב שטיינזלץ, בתורו, דיבר על תפקידה ההיסטורי של רוסיה – על אף הפוגרומים והדיכוי החמור – כמוקד התרבות היהודית במשך יותר מ־300 שנה. בהקשר זה טען הרב שבריה"מ, מדינה רחבת ידיים המתמודדת עם אסון כלכלי ומשתוקקת לחיזוק הקשרים עם המערב, תפיק תועלת מהקמת מרכז ללימודי דת, שבו תלמידים וחוקרים יוכלו לעסוק בתחומי העניין שלהם באווירה אקדמית פתוחה. שטיינזלץ אמר שיוזמה כזו תוכל לצאת לפועל תחת המטרייה של האקדמיה הסובייטית למדעים, ורמז שהוא יהיה מוכן לעמוד בראש אקדמיה יהודית חדשה שבה ילמדו הסטודנטים ללא פחד תלמוד ומשפט עברי ואת השפה העברית.
שנים לאחר מכן סיפר וליכוב – שאינו יהודי – שהרב שטיינזלץ נראה לו מבריק, גלוי לב ואיש עקרונות, ובשונה ממנהיגים דתיים אחרים ברצונו לתרום לבריה"מ ולא לגזול ממנה דבר מה. הוא הזמין אותו לבוא למוסקבה כדי להרצות באקדמיה הסובייטית למדעים ולהיפגש עם אקדמאים ונציגי ממשלה חשובים. וכך, באוקטובר 1988, שלוש שנים לפני שבריה"מ תחדש את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל, הרצה הרב שטיינזלץ לקבוצה נבחרת של מדענים סובייטים מובילים על אודות ערכיה האוניברסליים של היהדות וחשיבותם לעולם כיום.
ההרצאה עלתה יפה, ולאחר פגישות עם דמויות מפתח סובייטיות הפציר וליכוב בגורבצ'וב לתמוך בפתיחת המרכז של הרב שטיינזלץ, "האקדמיה לתרבות עולמית", במסגרת האקדמיה הסובייטית למדעים (בהמשך היא תהפוך ל"מכון לחקר היהדות בחבר המדינות"). גורבצ'וב נתן את הסכמתו, וכך פתח הרב שטיינזלץ מרכז רשמי ראשון ללימודים יהודיים בבריה"מ אחרי יותר מחמישים שנה. מורים לעברית וליהדות יצאו מהמחתרת כדי ללמד במרכז, ובזכות השפעתו הרבה של וליכוב, גם אנשי חינוך מישראל, מאירופה ומארה"ב הורשו לבוא ללמד במרכז החדש במוסקבה. יתרה מזו, במסגרת ההסכם קיבל הרב שטיינזלץ רשות לצלם במיקרופיש ספרים וכתבי יד יהודיים המאוחסנים בלנינגרד, כדי להעביר את תצלומיהם לספריות בישראל ובמערב.
מוסד זה, שהוקם בחסות הממשלה, סלל את הדרך לפתיחתם הרשמית של מוסדות יהודיים נוספים בבריה"מ לשעבר, ובהם בתי ספר וישיבות.
בדאצ'ה של ראש עיריית מוסקבה
המרכז החדש, ששכן בתחילה בכמה חדרים קטנים באקדמיה למדעים, נזקק עד מהרה לשטח גדול יותר. בעיית המקום נפתרה כשווליכוב קיבל אישור להעביר את הדאצ'ה (בית הקיט) של ראש עיריית מוסקבה גבריאל פופוב לידי הרב שטיינזלץ, כדי שישמש כמשכן המרכז החדש. באחד מחדרי בית הקיט הגדול הזה – על תקרותיו הגבוהות, הווילונות הכבדים התלויים על חלונות גדולים צבעוניים, השטיחים העבים והרהיטים הסובייטיים – פגשתי לראשונה את הרב שטיינזלץ.
למעשה "פגשתי" אותו שנים קודם לכן, דרך ספריו. איני זוכר אם נתקלתי לראשונה ב"שלושה עשר עלי השושנה" בתקופת התיכון או בשנותיי הראשונות באוניברסיטה; מכל מקום, הספר הדהים אותו במקוריותו, בעומקו ובבהירותו, וכשקראתי אותו הרגשתי שתפיסת המציאות המיסטית היהודית נעשית הרבה יותר שלי. גם לאחר שעשיתי הפסקה מהלימודים האקדמיים ובאתי לישראל כדי ללמוד בישיבת המבתר, המשכתי לקרוא את ספריו. ידעתי שהוא מתגורר בירושלים, אבל בגלל גאונותו המאיימת – והחשש שהוא ישאל אותי שאלה שלא אדע לענות עליה – לא העליתי בדעתי לנסות להיפגש איתו.
ב־1995 הוזמן הרב חיים ברובנדר ללמד בישיבת שטיינזלץ, ובאותה שנה הוא שהה פרקי זמן ארוכים במוסקבה. כשחזר לישראל בסוף מרץ, הוא שאל אותי אם אהיה מוכן להעביר את חג הפסח במרכז של הרב שטיינזלץ במוסקבה כדי ללמד ולהנחות את הסדר; גדלתי בניו־יורק, אך נולדתי ברוסיה ואני דובר רוסית. פתחתי את התשובה שלי בתנאי הבא: אם הרב שטיינזלץ יהיה שם, אני לא נוסע. הוא הפחיד אותי הרבה יותר מהשוטרים הסובייטיים עם המדים החדגוניים והאלות שלהם. לאחר שהובטח לי שהוא לא יהיה שם, הסכמתי לנסוע.
במהלך שבוע הפסח, מאות יהודים רוסים השתתפו בתוכניות החג. חדר האוכל הגדול של הדאצ'ה, שממנו נשקף גן חורפי יפהפה, שימש כבית כנסת וככיתת לימודים, ולאחר סילוק הרהיטים גם כאולם לארוחות שבת ולליל הסדר. המדפים שלאורך הקירות היו עמוסים ספרים יהודיים, רובם בעברית, ועל שלט גדול נכתבו בצבע אדום בולט, בכתב יד עברי לא יציב, מילים מפרקי אבות: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
זאת הייתה חוויה מופלאה. השיעורים שהכנתי מראש לא השביעו את סקרנותם של התלמידים. הם שאלו שאלות נוקבות, הטילו ספק בעמדות הרבנים ואף ציטטו ספרות ושירה רוסית בעת ניתוח הטקסטים. אחדים מהם באו בשביל הארוחות, החֶברה או כדי לברר על המצב בישראל ובבריה"מ, אבל רוב התלמידים רצו ללמוד – וללמוד לעומק. בשלב הראשון חשתי מצידם ביישנות, חוסר אמון, ולעתים גם חרדה ופחד, אבל ברגע שהם התחילו להרגיש בנוח הם ניסו לפרק לגורמים כל טקסט שלמדנו והפגינו להט אדיר להבין. הייתי נבוך לגלות כמה ידיעותיי לוקות בחסר. הם אילצו אותי לעבוד קשה, ואני התענגתי על כל רגע.
"אל תדאג, אני לא נושך"
אחרי שבועיים עמוסים התכוננתי לעזוב, אך בשעה שארזתי קיבלתי שיחת טלפון. בבניין היו טלפונים ספורים, מכשירי חוגה ישנים שהיה כמעט בלתי אפשרי להצליח לחייג בהם את המספר הנכון כבר בניסיון הראשון או השני. המכשירים האלה בקושי היו בשימוש, ובמהלך שהותי שם לא קיבלתי אפילו שיחה אחת. על הקו היה המנהל הארגוני של המרכז, שהתקשר ממשרדו בעיר וביקש ממני להישאר עוד כמה ימים. הקליטה הייתה גרועה, וכל מה שהצלחתי להבין הוא שרב כלשהו בא לביקור במרכז ורוצה שאהיה שם. משום מה, לא עלה בדעתי שהרב המדובר הוא הרב שטיינזלץ.
גדר עץ גבוהה, ירוקה ומתקלפת הקיפה את המתחם והסתירה את המרכז לחלוטין; השמועה אמרה שיאסר ערפאת ומנהיגים אחרים לנו בבניין כשהוא עדיין היה בית הקיט של ראש עיריית מוסקבה. מכוניות לא יכלו להיכנס למתחם בלי שהשומר – זקן כבד משקל שלבש מעיל חורפי גם בחודשי הקיץ – יפתח את מנעול המתכת הכבד ואת צמד השערים הגדולים. מבעד לחלון הגדול ראיתי אותו נאבק במנעול, אך בסופו של דבר הוא הצליח לפתוח את השערים ללאדה שחורה שעשן יצא לא רק ממכסה המנוע שלה אלא גם מחלון המושב שליד הנהג. המכונית המשיכה עד הכניסה הראשית, וגבר זקן קטן קומה עם זקן מצהיב יצא ממנה, מקטרת בימינו וכובע בשמאלו. התמלאתי פחד; זה היה הרב שטיינזלץ.
אמרו לי שהוא רוצה לפגוש אותי למחרת. כל הלילה התכוננתי לפגישה. חזרתי בעצבנות על הדף היומי שלמדנו לפני שיצאתי לרוסיה, וניסיתי לשנן את פירושי רש"י, המחלוקות בתוספות ודעות הראשונים. בקושי הצלחתי להתרכז במילים. הייתי צריך להתכונן לשיעור שהייתי אמור להעביר בבוקר, אבל שום דבר לא נכנס לי לראש. ידעתי שאיני מוכן לפגישה עם הרב.
למחרת, בשעות אחר הצהריים, הוא נכנס לחדרי בשקט, כאחד האדם, חייך ואמר: "אל תדאג, אני לא נושך". אבל אני לא השתכנעתי. "ספר לי קצת על עצמך", ביקש. העשן המסתלסל ממקטרתו הרגיע אותי מעט, ובכל זאת התקשיתי לפתוח את הפה.
התחלתי לספר לו קצת על עצמי, ואז הוא תפס פיקוד על השיחה. הוא הסביר כיצד הוא רואה את מצבה הנוכחי של יהדות רוסיה באמצעות דוגמאות מהמהפכה הצרפתית וציטוטים מאריסטו, ומדי פעם תיבל את דבריו בבדיחה. הוא השווה את יהודי בריה"מ לעץ שאמנם נראה נבול מעל פני הקרקע, אך שורשיו חיים ואפשר להשקותם ולהשיבם לקו הבריאות. לימים, כשביקרתי באינספור קהילות הפרוסות על פני אחד־עשר אזורי הזמן של בריה"מ לשעבר, ראיתי בכל פעם מחדש כיצד הוא עמל לרפא את השורשים.
אבל אז, בפגישה הראשונה, כשעצר ללגום מהקפה (עוד אגלה שהוא שותה אותו חזק מאוד, עם שש כפיות סוכר) הוא התעניין במיוחד לשמוע על מערכת היחסים שלי עם מוריי ומלמדיי. סיפרתי לו על חוויית ההוראה במהלך החג, ושאלתי מהן לדעתו התכונות הנדרשות למורה טוב.
אני לא זוכר כל מה שהוא אמר – דיברנו יותר משלוש שעות – אבל את הנקודה העיקרית בתשובתו אני זוכר היטב. "מובן שמורה צריך לשלוט בנושא", ענה, "אבל הוא צריך גם לאהוב ללמד. הוא צריך תשוקה. בלי תשוקה, ההישגים יהיו מעטים מאוד". הוא הפנה אלי את עיניו השובבות, הערמומיות משהו, והוסיף: "וגם חוש הומור רוסי לא מזיק".
"מה זה חוש הומור רוסי?" שאלתי. תשובתו: "לא הסוג האמריקאי המטופש, הריקני, אלא הומור רוסי שמבוסס על ידע ושנינות". ואז הוא דיבר על המשורר העברי הדגול יליד רוסיה אברהם שלונסקי, ועל היהודים שבאו לישראל מרוסיה לפני קום המדינה. אמרתי שאני חש שהידע שלי לוקה מאוד בחסר. הוא הביט בי כאילו מנסה להבין אם אני רציני. "זה טוב", אמר, "תמשיך ללמוד ברצינות. אבל את עצמך אל תיקח יותר מדי ברצינות…"
וכך, בחמש השנים הבאות, במקביל להמשך לימודיי בישיבה, נסעתי לרוסיה ללמד ולהוביל סמינרים עבור הרב שטיינזלץ. כשהתקציב גדל הוא הציע שאעמוד בראש יוזמה חדשה בקהילות מרוחקות בסיביר, שיש בהן יהודים אך אין אפשרויות רבות לרכוש השכלה יהודית, וייסדנו תוכנית ללימודים יהודיים עבורם.
על הפסנתר בביתנו בירושלים עומדת תמונה שצולמה בסמינר ליד מוסקבה בסוף שנות התשעים. הרב שטיינזלץ ואני רוקדים בתוך מעגל אנושי, והוא דוחף אותי להאיץ, לרקוד מהר יותר. במובנים רבים, כך אני זוכר אותו; הוא תמיד עודד אותי ואת כל הסובבים אותו לעשות עוד, לעולם לא להסתפק בהישגי האתמול.
ברוסיה הוא קיבל תואר "דוכובני רבין" (רב רוחני), תואר היסטורי רוסי שאומר כי הוא המורה הרוחני של יהדות רוסיה. בעבור אלפי יהודים רוסים, הוא היה ותמיד יהיה הרב הרוחני של היהדות הבתר־סובייטית.
הזדמנות לעוף
שנים אחר כך, כשהתראיינתי לתפקיד בקרן אבי חי, נפגשתי עם הרב במשרדו הקטן במרכז ירושלים וביקשתי את עצתו. השעה הייתה אחרי חצות. סיפרתי לו על ההצעה שקיבלתי ושאלתי לדעתו. "אדם בר מזל מקבל בחיים הזדמנות לעוף. אמנם למדת את המכניקה של התעופה, אבל עדיין לא המראת", אמר, ואז פנה להסביר לי כיצד ציפורים עפות באמצעות שמות ודוגמאות שמעולם לא שמעתי. כשסיים את השיעור בזואולוגיה, חתם: "יכול להיות שההצעה הזאת תיתן לך הזדמנות ללמוד לעוף. רק אל תשכח את התשוקה…".
הוא הסביר לי שיש אנשים שעושים מצווה פה ושם, שמדליקים אור בעולם מפעם לפעם, בלי כוונה. "כדי ללמוד לעוף באמת, עליך לעשות הרבה יותר ממצוות מזדמנות. עליך ליצור תנועה שאינה מורכבת מנקודות בודדות, אלא מפעולה מתמשכת שיכולה להביא לשינוי".
במהלך השנים שעבדתי בשבילו, היה ברור לי שהרב שטיינזלץ אינו סובל זיוף ואווילות, ושאין לו סבלנות לאנשים שמתפארים בידע שלהם או מנסים לעשות רושם. הוא היה מין פיטר פן רבני, הרפתקן, חופשי ברוחו, קונדסי – נער שיכול לעוף לכל מקום ולעולם אינו מתבגר. הוא היה המנהיג של ארץ־לעולם־לא משלו וכתב על שדים, מלאכים, פיות, קוסמים ומדי פעם בפעם גם על ילדים רגילים מהעולם שמעבר. הוא אהב בייחוד לשוחח עם ילדים, ולא אחת היה מוקף בקבוצה של תלמידים צעירים.
אף שראה בעצמו חסיד, הוא סלד מהמחשבה שיש לו חסידים והדף חנפנים שרצו להיות תלמידיו. הוא הפציר בתלמידיו להיות טובים ככל שהם יכולים בתחום שהם בוחרים, ולא להיות חקיינים, אומרי הן או מעריצים מתרפסים.
למרות נשכנותו – לעיתים הוא היה ביקורתי, ואף השמיע הערות עוקצניות לאנשים סביבו שניסו לדבר על דברים שאינם מבינים בהם – הרב שטיינזלץ האמין בבני אדם והעריץ בני אדם שיכולים לשאת את קשיי החיים ולהביא לשינוי. הוא נשאר מחוץ לקופסה ותיעב תוויות או זהויות מוגדרות. הוא שילם מחיר על ייחודיותו. היו לו מבקרים רבים שרצו לצנזר, לנדות או להחרים אותו. לאיש השברירי בעל הקול הרך היה כוח של ענק, והוא חלק את ידיעותיו והשקפותיו הייחודיות עם אנשים פשוטים ושופטים עליונים כאחד. לא היה לו רצון להתחבר עם בעלי כוח. מטרתו הייתה להנחיל ידע יהודי, והוא התעקש כי בכוחו של ידע זה לשנות את העולם.
ד"ר דיוויד רוזנסון הוא מנכ"ל בית אבי חי בירושלים ומחבר הספר "החיפוש אחר איסאק באבל" שראה אור ברוסית. תרגם את המאמר מאנגלית: תומר בן אהרון
