אדם יושב בחדרו. הוא ממתין. הוא נושם. הוא מתבונן. עולה בו זיכרון של רגע שבו עמד על גדת נהר ביפן; מחשבה על אימו. הוא נושם שוב, ונזכר בעיניה של אהובתו. אחר כך עולה בו יפחת בכי, נשימה שכולה תפילה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בג"ץ קבע: הבריכה בקריית ארבע תיפתח גם לשחייה מעורבת
– למרות המאמצים לבטלו, כתב עת בשיתוף חוקרת מאוניברסיטת אריאל יפורסם
– דעה: אין ואקום: האזרחים נרתמים היכן שהמדינה כשלה
יש מעט ספרי שירה שניתן לתאר את ההתרחשות בהם באופן כזה. השירה העברית הפכה כמעט לפרוזאית, במובן הזה שהיא יותר ויותר מתבססת על עלילה ומאורעות חיצוניים ופחות על התבוננות שקטה, כמעט ריקה, שבה נעשה האדם כלי צלול לקולו ויופיו של העולם.
איתן בולוקן הוא מתרגם מן השירה היפנית וקורא מעמיק של שירת זן ותורות רוחניות הבאות מן המזרח. משוררים המושפעים משירה לא־מערבית אינם רבים בספרות העברית. לא רק בשל הריחוק התרבותי – השירה העברית תופסת את המציאות והטקסט כדרמה, בעוד ששירת המזרח הרחוק מניחה את השירה כהתבוננות שקטה המעניקה תוקף לקיום – אלא בעיקר משום שהנחת היסוד של השירה היפנית היא השקט: צלילות ודממה המאפשרת ארגון פנימי דק.
"המלאכה היא לפנות מקום", כותב בולוקן בשיר שלהלן, מלאכה הנעשית קשה מרגע לרגע בעולם רועש, ואיתה השמיטה ופינוי המקום:
הַמְּלָאכָה הִיא לְפַנּוֹת מָקוֹם / לַעֲמֹד בִּקְצֵה הַשְּׂדֵרָה / הֵיכַן שֶׁהַיָּם נִבָּט מֵרָחוֹק / וּלְפַנּוֹת מָקוֹם לְחַיֶּיהָ שֶׁל הָעִיר: / רַק אַתָּה וְהִיא וּמַבַּטְכֶם אֶל הַיָּם / הַמְּלָאכָה הִיא לִשְׁמֹט וּלְהָסִיר / וּלְדַיֵּק בַּדִּבּוּר / לִפְנוֹת כָּךְ / אֶל הַמָּקוֹם הָאֶחָד / וְלַעֲמֹד מוּלוֹ / בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת
לפנות מקום הוא אחת המלאכות הקשות של משורר וקורא שירה, ואולי של האדם בכלל. בולוקן הוא משורר מפנה מקום, וככזה שירתו פותחת את לב הקורא ומעניקה לו חוויה צלולה המרחיבה את הקשב שלו לעולם. הוא יוצר התכה מרגשת בין ההתבוננות הלא־מערבית לעולם היהודי שהוא חלק ממנו, ומאפשר מבט חומל על הקיום, גם כאשר נרמז לנו שהוא קשה מנשוא.
מעטים ספרי השירה שבמהלך קריאתם הרגשתי כאילו אני נטהרת, כאילו נגלה לעיניי אגם צלול נסתר. כך הוא הספר שלפנינו: מקום שקט, שבו השירה היא תיעוד של פתיחת הלב לעולם ונתינת תוקף לאחדות שבקיום. יהודה עמיחי כתב פעם: "בארץ הלוהטת הזאת, מילים צריכות להיות צל". בתקופה קשה, רועשת ודחוסה, שירתו של בולוקן היא פיסה של שקט צלול.
הַרְבֵּה לִפְנֵי הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים / הֵחֵלּוּ הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים / הַדְּבָרִים נָטְשׁוּ אוֹתָנוּ / מִרְצָפוֹת, מַעֲקוֹת, מְנוֹרוֹת קְטַנּוֹת / אֲרִיחֵי חַרְסִינָה וּתְרִיסִים / לֹא יָדַעְנו הֵיכָן לַעֲמֹד / גַּם הַלָּשׁוֹן נָטְשָׁה / וְאִתָּהּ מִלּוֹת אַהֲבָה וְזִכָּרֹון / לֵדָה בָּאָה וְלֹא בֵּרַכְנוּ / מָוֶת פָּקַד וְלֹא סָפַדְנוּ / כָּעֵת הֲמוֹנִים נוֹדְדִים בָּרְחוֹבוֹת / מְנַסִּים לְהִזָּכֵר בַּמִּלָּה / סְלִיחָה
מנורה בשמש
איתן בולוקן
אבן חושן
46 עמ'
