אחת הידיעות המפתיעות שהופיעו בשבועות האחרונים במדורי הספורט הכריזה על מינויו של בריאן רנדל לעוזר המאמן החדש של פיניקס סאנס מליגת ה־NBA.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רווקים בחגים: גיהנום בימי קורונה
– מתקפות הסייבר הגוברות: האם הכסף שלנו שמור?
– פאבים, רוק אנד רול וריקודים סוערים בביירות
כדורסלן העבר האמריקני בילה חלק גדול מהקריירה שלו בישראל. "בשנים הראשונות שלי ככדורסלן מקצועני, המחשבה הייתה שברגע שאסיים את הקריירה, זה גם יהיה הסוף עבורי בכל מה שקשור בעיסוק בענף", מספר רנדל, "אבל אז חלפו השנים, התחלתי לחשוב מה ארצה לעשות ביום שאחרי הקריירה ובמה אוכל לתרום מהידע שלי. במקביל הפכתי להיות אחד הוותיקים בכל קבוצה שבה שיחקתי, סייעתי לצעירים שלנו, אהבתי את זה ופתאום זה נשמע לי הגיוני, כמו משהו שאוכל לעשות. לא האמנתי בשום אופן שאהיה במקום שבו אני נמצא היום, אבל חסדי הא־ל הובילו אותי לפה".
"בנבחרת ארצות–הברית סידרתי את האולם, ניקיתי את הרצפה, מילאתי כוסות מים ומסרתי לשחקנים כדורים לקליעה. בתור שחקן תמיד הערכתי את מי שעשו את הדברים האלה בשבילי, אבל כשעשיתי את זה בעצמי למדתי להעריך את זה אפילו יותר"
לכניסה של רנדל לעולם האימון קדמה ההחלטה לפרוש ממשחק פעיל בנובמבר 2017, אחרי ששיחק במדי קבוצת ברינדיזי מהליגה האיטלקית. "הייתי רוצה להגיד שזו הייתה החלטה קשה עבורי לפרוש, אבל זו לא תהיה האמת", צוחק רנדל, "חשבתי על זה במשך שנתיים. בעונה הראשונה כשהצטרפתי מאוחר להפועל ירושלים, ובשנה לאחר מכן כשחתמתי רק בספטמבר באיטליה, בידיעה שאני יכול עדיין לשחק, אבל שאולי זה גם הזמן להפסיק. אני אדם מאמין, ובהרבה תפילות בזמן השקט שהיה לי עם עצמי הרגשתי שקוראים לי לסיים את קריירת המשחק ולהמשיך הלאה.
"הקושי האמיתי היה הרצון שלי לכבד את ההסכם שחתמתי באיטליה וההבנה שאני מתכוון לעזוב את החברים שלי לפני שהעונה נגמרת. זה היה קונפליקט אמיתי עבורי. לצד אכזבה של כמה מהשחקנים, בסופו של דבר כולם קיבלו את זה יפה מאוד כי הבינו שהגיע הזמן שלי ללכת. ההנהלה, צוות האימון ואפילו האוהדים היו נהדרים אליי, למרות שלא הייתי שם הרבה זמן. הם נתנו לי הרגשה טובה של בית וזו הייתה עזיבה מיוחדת מאוד עבורי".
לנקות בנבחרת ארצות–הברית
לאחר העזיבה חזר רנדל לביתו באילינוי עם אשתו אנסטסיה ובנם בן השמונה, נח. "הרגשתי טוב לחזור הביתה והייתה בי שלווה, כי זה מה שרציתי. לאורך השנים אשתי ואני עשינו הרבה פעילויות עם הקהילה המקומית הצעירה שלנו, ומיד אחרי שחזרתי הביתה חזרתי לעבוד איתם.
"בשלב מסוים נסענו למיין, שם דארן ארמן, אחיה של אשתי, מאמן את מיין רד קלאוס, קבוצת ה־G ליג (ליגת המשנה של ה־NBA, ד"מ) של בוסטון סלטיקס. פגשתי שם את הג'נרל־מנג'ר של הקבוצה, מה שהוביל אותי לקבל תפקיד אימון בכמה מחנות אימונים של צעירים. פגשתי שם אנשים נוספים, בין היתר את ברנדון ביילי, עוזר מאמן בסלטיקס".
הרושם הטוב שהותיר רנדל הוביל אותו לפרויקט נוסף, הפעם עם נבחרת ארצות־הברית, שאותה מאמן ג'ף ואן־גנדי והתכוננה אז למשחקי מוקדמות גביע העולם. "הנבחרת הזו הורכבה מכמה שחקני NBA צעירים בנוסף לשחקני G ליג, והתפקיד שלי היה מנהלתי. במשך עשרה ימים סידרתי את האולם, ניקיתי את הרצפה, מילאתי כוסות מים ומסרתי לשחקנים כדורים לקליעה", הוא מספר, "בתור שחקן תמיד הערכתי את מי שעשו את הדברים האלה בשבילי, אבל כשעשיתי את זה בעצמי למדתי להעריך את זה אפילו יותר. כשהחלטתי לנסות לאמן אמרתי לעצמי שאמנם הייתי שחקן אבל זה לא אומר שאני מיוחד, ולא הייתה לי בעיה לעשות את העבודות האלה".
בסיום מחנה האימון קיבל רנדל טלפון מעוזר של טום ת'יבודו, מאמן NBA מוערך, שאימן אז במינסוטה וחתם הקיץ לחמש שנים בניו־יורק ניקס. "הוא קיבל את השם שלי מוואן־גנדי והזמין אותי לריאיון עבודה. יום לאחר מכן כבר טסתי למינסוטה ובסיום הפגישה קיבלתי הצעת עבודה. התחלתי שם במחלקת הווידאו בתור עוזר, ולפני כל יריבה שפגשנו פירקנו לגורמים חמישה משחקים שהיא שיחקה לפני כן. הכנו קטעי וידאו לצוות המקצועי ועזרנו להדריך ולהסביר כשהיו זקוקים לנו. השנה הראשונה הייתה קשוחה מאוד עבורי, אבל בתור מי שהיה חסר לו הרבה ידע, היה נהדר לעשות את העבודה הזו".
איך היה לעבוד תחת טום ת'יבודו?
"חוויה מדהימה ורמה אחרת של עבודה ממה שנתקלתי בה עד היום. הוא עובד קשה מאוד במשך שעות, עם ירידה לפרטים הכי קטנים ומסירות אין קץ, עם ציפייה לגישה דומה מצד השחקנים והצוות שעובד סביבו. כשעבדנו יחד לא הפסקתי להודות לו, ומבחינתי הוא ההשראה הגדולה שלי עכשיו לדרך שבה אני פועל וניגש לדברים".
בינואר 2019 פוטר ת'יבודו ממינסוטה, מה שלא השפיע בסופו של דבר על ההתקדמות של רנדל בקבוצה. "לשמחתי גם אחרי שראיין סונדרס מונה למאמן ויכול היה להביא כל אחד אחר, קיבלתי את ההזדמנות להישאר ואפילו קיבלתי קידום מקצועי", הוא מספר, "בין העונות אימנתי בליגת הקיץ ובשנה השנייה עברתי למחלקת פיתוח שחקנים, שם האחריות שלך משתנה ממשחק למשחק. עשיתי סקאוטינג על שחקני היריבות, וגם עבדתי באופן קבוע על המגרש עם כמה שחקנים צעירים במטרה לעזור להם להשתפר. למדתי המון, הרגשתי שאני גדל וזו הייתה תקופה נהדרת".
השמועה על העבודה הטובה של רנדל החלה לפרוש כנפיים, ובאוגוסט האחרון קיבלה מינסוטה בקשה רשמית מפיניקס סאנס לפנות אליו עם הצעת עבודה חדשה. "אחרי שהאישור התקבל, ערכו איתי כמה שיחות טלפון ואז הגיעה ההצעה להצטרף על תקן של עוזר מאמן", הוא אומר, "יש הרבה עוזרי מאמן בקבוצת NBA, ובשלב הראשון אמשיך לעבוד מאחורי הספסל. אני אהיה חלק ממחלקת הפיתוח, ומן הסתם התפקיד יעצב את עצמו עם הזמן ואקבל יותר אחריות. מבחינתי הכול קורה בצורה מהירה ולא צפויה, מה שעונה על התחושה שקראה לי להפסיק לשחק. אני לא מרגיש שמגיע לי משהו, אני עובד קשה ונותן את כל מה שיש לי כדי לקבל הזדמנות, מה שהוביל אותי לפיניקס בצורה יוצאת דופן".
רנדל מגיע לאחת מקבוצות ה־NBA שנמצאות בתנופה גדולה. לאחר שנים שהייתה נמושת הליגה, נבנית שם בשנתיים האחרונות קבוצה מוכשרת ומבטיחה, בראשות דווין בוקר, ריקי רוביו וחבורה נהדרת של צעירים, שהרשימו מאוד לאחר שחזרה הליגה לבועה בפלורידה, עם שמונה ניצחונות מול אפס הפסדים. "מה שהם עשו בבועה היה פשוט מדהים, ואני חושב שכולם ראו לאן הקבוצה מכוונת. עוד לא פגשתי את המאמן מונטי ויליאמס, אבל אני נרגש להצטרף לקבוצה עם עתיד מזהיר, יש הרבה למה לצפות מהם וההרגשה היא שדברים הולכים בצורה חיובית ביותר".
מה דעתך על ההתרחשות ב־NBA מאז החזרה מפגרת הקורונה?
"מדהים לראות את מה שהשחקנים עושים בבועה בחודשים האחרונים, עד כמה הם רוצים להצליח ואיך הם מצליחים להביא אנרגיות פעם אחרי פעם, כשכל מה שהם רואים מולם זה מסך עם אוהדים בווידאו ביציעים. זה לא מובן מאליו בכלל".
יש בך איזושהי אכזבה על כך שלא הצלחת להגיע ל־NBA בתור שחקן?
"פעם חלמתי לשחק ב־NBA, בטח בשנים שהיו לי משחקי טרום עונה מול קבוצות בליגה, אבל זה עבר לי עם הזמן. היה לי המסע שלי, והוא היה נהדר. אני שמח שיש לי זכות עדיין לחיות את החלום שלי אבל מכיוון אחר. מבחינתי לקבל הזדמנות להיות שם ולקדם שחקנים זו אפילו הרגשה טובה יותר מאשר להיות שחקן בליגה".
אפשר לדעתך להשוות בין התרגשות שעובר שחקן לזו של מאמן?
"להיות שחקן יורוליג, שעולה עם אדרנלין גבוה לשחק במגרשים בתל־אביב, בבלגרד או באתונה ונותן את כל מה שיש לו במשך שעתיים, זו חוויה שקשה להשוות להרבה דברים. באימון קודם כול צריך להפעיל את הראש וההיגיון, וצריך לשמור על עצמך יציב ככל האפשר כדי שתוכל לחשוב כמו שצריך, אבל זו עדיין חוויה מלהיבה. גם השנה במינסוטה הייתי שותף לכמה ניצחונות וזו הרגשה טובה, אבל בהחלט שונה מלהיות שחקן".
על גג הגלבוע
בריאן רנדל, 35, ששיחק בעמדת הפאוור־פורוורד, נולד וגדל באילינוי, במרכז ארצות־הברית. "הייתי ילד מאוד פעיל. אבא שלי עבד ב־YMCA ותמיד הצטרפתי אליו וביליתי שעות במגרש הכדורסל, כשבמקביל שיחקתי כדורגל. בגיל שש הצטרפתי למסגרת קבוצתית, עם הזמן התחלתי לגבוה והתקדמתי.
"כנער לא ידעתי הרבה על כדורסל מחוץ לארה"ב וחשבתי שהאפשרות היחידה עבורי תהיה לנסות להתקבל ל־NBA. אבל אז אנתוני פארקר, שלמד באוניברסיטה בעיר שבה גדלתי, הופיע על שער של מגזין מקומי, כאשר הוא הגיע עם מכבי לשחק מול ניו־ג'רזי נטס. עוד לא ידעתי במה מדובר, אבל אז למדתי שיש עוד אופציות לשחקן כדורסל, ועם השנים פגשתי עוד שחקנים שיצאו לשחק באירופה".
רנדל למד בתיכון פרטי קתולי באילינוי, שם הפך לכוכב בקבוצת הכדורסל, עם עונה אחרונה נהדרת שבה תרם 22.9 נקודות בממוצע למשחק, בנוסף ל־12.8 ריבאונדים, 5.2 חסימות ו־3.1 אסיסטים לערב. היכולת הזו הובילה את מכללת אילינוי להעניק לו בקיץ 2003 מלגת לימודים, וגם שם הפך באופן הדרגתי לבורג מרכזי בקבוצה. בשנת הלימודים השנייה שלו החמיץ רנדל את טורניר המכללות, לאחר שבאחד מאימוני הקבוצה הכה את הקיר מרוב תסכול ושבר את ידו. בעונה השלישית הפך לאחד הקפטנים של הקבוצה, נבחר לחמישיית ההגנה של השנה בקונפרנס הביג־10 היוקרתי ודורג תשיעי ברשימת קלעי הליגה. את העונה האחרונה החמיץ כמעט במלואה בגלל פציעה במפשעה, והוא סיים את לימודיו עם תואר שני בכלכלה ומאסטר במנהל ספורט.
הוא לא נבחר בדראפט 2008 ולאחר שלא הצליח להרשים קבוצות NBA בליגת הקיץ, שבה שיחק במדי סיאטל, קיבל הצעה לבוא ולשחק בישראל עבור הפועל גלבוע/גליל. "אני זוכר שעודד קטש רצה שאבוא, בעוד עמית גל התנגד", צוחק רנדל, "עמית ואני חברים טובים עד היום, אבל במשך שנים עשיתי לו חיים קשים על העובדה שהוא לא רצה להחתים אותי. שמחתי שקיבלתי הצעה לחוזה מקצועני מקבוצת כדורסל אבל גם הייתי בלחץ, כי ישראל נמצאת מרחק גדול מאוד מהבית שלי, ולא הכרתי אז כלום בנוגע אליה או לתרבות שלה. גם כל מה שחשבתי בפועל לא היה קשור למציאות שהתגלתה כשהגעתי לשם".
"קרוהן היא מחלה עם ימים טובים ועם ימים רעים שאי אפשר להתכונן אליהם. עם השנים למדתי עד כמה היא משפיעה על הרקמות, מה שגרם לי לבעיות בשרירים והוביל גם לכמה ניתוחים שעברתי בגיל צעיר. כל מה שעברתי מאפשר לי היום לדבר קצת אחרת עם שחקנים צעירים"
ההשתלבות של רנדל בגלבוע/גליל ובליגה הייתה נפלאה. את העונה הראשונה הוא סיים עם ממוצעים של 14.3 נקודות למשחק, 7.5 ריבאונדים, 1.7 חטיפות ו־1.5 אסיסטים ב־30 דקות משחק, ועם תואר שחקן ההגנה המצטיין. בעונה השנייה הציג יכולת אפילו טובה יותר וסייע למועדון לזכות באליפות שנייה בהיסטוריה שלו, לאחר ניצחון בגמר מול מכבי תל־אביב, כשהוא נבחר למצטיין הפיינל־פור ולחמישיית העונה בליגה.
"באותה עונה האמנו כבר בשלב מוקדם שנוכל לזכות באליפות, אבל אתה אף פעם לא יודע באמת איך הדברים יתפתחו. הפכנו להיות שם כמו משפחה ועד היום אני בקשר עם אייזיאה סוואן וג'רמי פארגו, שהפך לאחד החברים הקרובים שלי. אין ספק שהתקופה בגלבוע הייתה אחת המיוחדות שהיו לי בחיים".
לאחר סיום התקופה בגלבוע חתם רנדל בהפועל ירושלים, שאליה עבר עם המאמן עודד קטש. "אני עושה כל מאמץ להישאר עם קטש בקשר אבל זו לא משימה פשוטה", אומר רנדל בחיוך, "ביקשתי ממנו שאם אני מסמס לו, שלפחות ישלח לי סמיילי בחזרה, כי הוא טוען שהוא לא מספיק טוב באנגלית בשביל להתכתב איתי. אני בקשר גם עם ליאור ליובין, השילוב המקצועי ביניהם בגלבוע בזמנו היה פשוט מושלם. הם ידעו להפוך את הכישרון שלנו לקבוצה מצוינת".
לצמוח מהקושי
אחרי כמה חודשים באלבה בברלין וביורוליג, שהסתיימו בעזיבה עקב פציעה, חזר רנדל לישראל וסייע להפועל תל־אביב לשרוד בליגת העל. בקיץ 2013 הוא חתם במכבי חיפה, שבמדיה הציג עונה מצוינת, העפיל לגמר הפלייאוף (הפסד למכבי תל־אביב) וזכה בפעם השנייה בתואר שחקן ההגנה של השנה. בסיומה הוא קיבל את הטלפון שכל ילד שמתחיל לשחק כדורסל בישראל חולם עליו – הצעה לחוזה ממכבי תל־אביב. "ההצעה ממכבי הגיעה בשלב טיפה מאוחר בקריירה שלי, כשכבר לא הייתי בטוח שזה יקרה, ושמחתי והתרגשתי מאוד", לדבריו. "כשאתה משחק בישראל אתה לומד מהר מאוד על מכבי תל־אביב ועל החשיבות שלה לענף בארץ ובאירופה, והשאיפה להגיע אליה בהחלט הפכה למטרה עבורי. כשזה קרה, זה ממש לא היה מובן מאליו".
רנדל הגיע למכבי תל־אביב לאחר רגע שיא שבו זכתה בגביע היורוליג. הוא הציג יכולת טובה בליגה ובאירופה, אבל הודח עם הקבוצה ברבע גמר המפעל האירופי והפסיד את תואר האליפות המקומי, לאחר שהקבוצה הודחה כבר בחצי גמר הפלייאוף בידי הפועל אילת. בסיום העונה ההיא חתם בקובאן הרוסית, אך שוחרר לאחר שנכשל בבדיקות הרפואיות, וחזר לעונה שנייה בצהוב, שהפכה לאחת העונות הגרועות בתולדות המועדון.
לצד זכייה בגביע המדינה, הודחה הקבוצה לראשונה בשלב הראשון ביורוליג במתכונתו הישנה, הודחה גם מהיורוקאפ, ושוב סיימה עונה כבר בחצי הגמר הישראלי, בעקבות הפסד לראשון־לציון שהמשיכה לזכייה בתואר. בכך הפך רנדל, שנפצע במהלך העונה והחסיר את רובה, לאחד המעטים ששיחקו במדים הצהובים אבל לא זכו באליפות. "זו הייתה שנה קשה מאוד כי הייתי מודע לציפיות הגבוהות מהקבוצה כולה וממני באופן אישי. אמנם היו לנו נסיבות מקלות כמו פציעות נוספות של דווין סמית' וסילבן לנדסברג, אבל אין ספק שזו הייתה תקופה לא קלה", הוא מתאר, "לכל קבוצה יש תקופה שבה היא נאבקת, ולצערי הייתי חלק מהעונה שבה התחילה תקופה כזו עבור מכבי. זה אולי לא מביא נחמה לאוהדים או להנהלה, אבל בזמנים כאלה עבור מועדון, אם אתה פתוח מספיק, נפתחת בפניך אפשרות לגדילה אמיתית. היום אני יודע שלמרות הקושי, צברתי הרבה מאוד ידע מכל מה שקרה, כזה שאני יכול להעביר הלאה".
בינואר 2017 חזר רנדל לישראל, לקדנציה שנייה בירושלים. הוא השתלב נהדר והרשים מקצועית אבל שוב, כמו שקרה לו פעמים רבות, נפצע ושוחרר מהקבוצה. הסיבה המרכזית לפציעות החוזרות והנשנות שלו לאורך השנים הייתה מחלת הקרוהן שממנה הוא סובל. "זו מחלה עם ימים טובים ועם ימים רעים שאי אפשר להתכונן אליהם. עם השנים למדתי עד כמה היא משפיעה על הרקמות, מה שגרם לי לבעיות רבות בשרירים והוביל גם לכמה ניתוחים שעברתי בגיל צעיר. בסופו של דבר לומדים לחיות עם הכול, אבל כל מה שעברתי ואני עדיין עובר מצריך מציאת פתרונות ומאפשר לי היום לדבר קצת אחרת עם שחקנים צעירים".
האמנת שתבלה חלק מרכזי בקריירה שלך בישראל?
"בשום אופן לא. כשחתמתי בגלבוע/גליל שמעתי על אנדרו קנדי וכמה שנים הוא שיחק בארץ, וחשבתי לעצמי שזה יהיה די מדהים אם אשאר מספר שנים בארץ. שנה אחר כך זכינו באליפות בגלבוע, ופתאום מצאתי את עצמי במצב דומה".
מכל התחנות שעברת בהן, יש מקום שמבחינתך הוא הכי מיוחד?
"הגלבוע תמיד יהיה המקום המיוחד ביותר בעיניי, גם אם ההבדלים קטנים, כי כל מקום ששיחקתי בו היה מיוחד ושום חוויה לא הייתה דומה לזו שלפניה, מבחינת הנהלה, שחקנים ואוהדים. המטרה תמיד שקודם כול למשפחה שלי יהיה נוח ואז שאוכל לגדול כאדם, וכשאני מביט היום לאחור אני יודע שהיו דברים שוודאי יכולתי לעשות אחרת, אבל אני עדיין אסיר תודה על זיכרונות נהדרים".
מה הסיכוי שנראה אותך מאמן יום אחד בארץ?
"אם יש משהו שלמדתי הוא שהכול אפשרי, אז לא אגיד כן או לא, כי אני באמת לא יודע. ממצב שלא חשבתי שאאמן בכלל, פתאום אני עוזר מאמן ב־NBA. אני מתכוון לקחת את הדברים בקצב שלהם, ובשנים הקרובות אני מקווה להיות עם הסאנס".
מי אנשי המקצוע שהשפיעו עליך בקריירה?
"זכיתי לעבוד עם הרבה אנשי מקצוע נהדרים, בעיקר בשנים האחרונות. המאמן שלי בקולג', ברוס ובר, הפך לדמות משמעותית מאוד עבורי. עודד קטש, גיא גודס, פיני גרשון, טום ת'יבודו, לארי גריר העוזר של ראיין סונדרס. מבחינת שחקנים היה נהדר לשתף פעולה עם דווין סמית', ג'רמי פארגו, די בראון ועוד המון שמות שאין מקום וזמן לציין. באמת בורכתי מכל כיוון".
איך אתה מתמודד עם משבר הקורונה?
"אנחנו ממש נזהרים מאז שהכול החל, הולכים עם מסכה, שומרים על ריחוק חברתי, מנקים היטב כל מוצר שנכנס הביתה ולוקחים את זה בצורה הרצינית ביותר. זו תקופה מוזרה עם הרבה טרגדיות קשות בעולם כולו. אנחנו תמיד מתכוננים לעתיד, אבל עכשיו אפשר לראות איך הדברים יכולים להשתנות במהרה. בברית החדשה נכתב 'אל תדאגו ליום מחר, כי המחר ידאג לעצמו, ודיה לצרה בשעתה'. מבחינתי, הכי חשוב זה להישאר שקט ובכל יום לעשות את המיטב".
על מה אתה חולם?
"מבחינה מקצועית אני שואף כרגע לעבור לצד הקדמי של הספסל כמאמן ב־NBA. אני רוצה לקבל את ההכרה כאדם וכמדריך טוב לאחרים, ולתת מעצמי כמה שניתן. מה שיוביל כל זה – אם זו הצלחה, כישלון או התמודדות כלשהי, אקבל באהבה".
עד כמה שינתה אותך האבהות?
"שינתה אותי מאוד. ברגע שהבן שלי נולד, קיבלתי פרספקטיבה אחרת על החיים ואיך לגשת אליהם – גם בכל מה שנוגע לכדורסל. הבנתי שאם אני מחטיא זריקה, מנצח או מפסיד, זה לא אמור לשנות את מי שאני, וזה עזר לי לשחק עם הרבה יותר ביטחון. אני תמיד עושה הכי טוב שאני יכול בשביל אשתי והבן שלי, ויש בזה משהו משחרר".
יש לך זמן לעשייה חוץ מכדורסל?
"את רוב הזמן החופשי שלי אני מבלה עם המשפחה. למדתי עם הבן שלי לרכוב על סקייטבורד, אנחנו משחקים הרבה פריזבי גולף, ובמינסוטה שטנו הרבה בקיאקים. אני מאמין שבקרוב, אחרי שנמצא בית בפיניקס ונתמקם, נוסיף עוד פעילויות חדשות".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בארבע וחצי. יש לי הרבה סיבות להיות שמח ואסיר תודה, ובסך הכול אין לי על מה להתלונן. תמיד אפשר לרצות או להשיג יותר, אבל אני לא בפוזיציה שבה אני מרגיש שאני רוצה או שמגיע לי עוד. שלא תבין לא נכון, אם מישהו ירצה לתת לי, אקבל את זה באהבה, אבל השנתיים האחרונות היו מיוחדות מאוד. קשה לי להאמין שאני נמצא עכשיו במקום שאני נמצא בו, זה יוצא דופן עבורי וגורם לי לתחושה של שקט פנימי".
