מעמידה אותנו על טעויותינו: על כלת פרס נובל לספרות

"משפחתי הייתה יוצאת דופן", כתבה כלת פרס הנובל הטרייה, המשוררת היהודייה האמריקנית לואיז גליק, במסה בשם "חינוכה של משוררת". מעניין לבחון את האופן שבו גליק, ילידת ניו־יורק, 1944, מנסחת בקצרה את האוטוביוגרפיה המשפחתית שלה בשנות החניכה, לצד קריאה בשירים שבהם הצביעה על אנקדוטות משפחתיות ומיפתה את יחסי הכוחות במשפחתה; תמיד תוך כיבוד וחמלה, אך בלי להסיט את המבט מן הרשמים המצלקים ובמעין תחושה הורית שבדיעבד כלפי הוריה שלה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ספינות המלחמה החדשות "סער 6" בדרך לישראל
– שרת התפוצות הודתה למנכ"ל פייסבוק: "התייצבת לצד האמת"
– דף חדש

גליק מספרת על חלומותיו של אביה להפוך לאדם כותב, חלומות שהיא הגשימה בדרך משלה. מתוך פרטי הביוגרפיה שלה, חשוב במיוחד להזכיר שהייתה בת לאם משכילה וגדלה בבית בורגני בלונג־איילנד, שהכיל את יצירות המופת של ספרות המערב. לספרים אלה היתה השפעה על קריירת הכתיבה הארוכה של גליק, זה למעלה מחמישה עשורים.

כך סיפרה על הוריה (בתרגומי):

אבי רצה להיות סופר. אבל לא הייתה לו נחישות שהופכת אדם למסוגל לסבול אופנים שונים של כישלון. ההשפלה בכך שמתעלמים ממך, ההשפלה כשמוצאים אותך מעניין באופן בינוני, הפחד שאין לו תשובה מכך שאתה עושה עבודה שבסופו של דבר היא לא יותר ממעניינת באופן בינוני. הסתירה, שאפילו סופרים גדולים חיים איתה, בין החלום לעובדות… במקום זאת הוא הקים עסק עם גיסו, הצליח באופן ניכר וחי, על פי רוב ההערכות, חיים מלאים וברי מזל.

כשגדלתי, ריחמתי על ההחלטה שלו. אני חושבת עכשיו שבהתייחסותי לאבי אני עיוורת, כי אני רואה בו את החולשות שלי עצמי. אבל מה שאבי היה צריך כדי לשרוד לא היה כתיבה, אלא אמונה ביכולותיו. בכך שבחר לא לבחון את הפוטנציאל הזה הוא עשה בחירה נכונה, גם אם לא אמיצה.

אמי הייתה מנהיגה מוראלית, זו שקבעה את המדיניות. היא ראתה את אבי כאדם החושב, מעורר ההשראה. היא הייתה עקשנית, ולו הייתה איכות מחשבה שלא הייתה לה. היא פיצתה עליה באמצעות מסוגלות יצירתית: הייתה בו קלילות, שנינה. אמי הייתה השופטת. היא שקראה את השירים והסיפורים שלי, ואחר כך את החיבורים שכתבתי בבית הספר. זה היה האישור שלה שחייתי לאורו. לא היה קל לקבל את האישור הזה, כי מה שאחותי ואני עשינו לא נחשב בעיניה.

יחסיה אלה עם אימה, יחסים של סבך בין קרבה וריחוק, משוחזרים בשירים שונים שחיברה גליק הבוגרת, לאחר שהתמודדה עם מחלת האנורקסיה בשנותיה המאוחרות כנערה וכמעט מצאה את מותה כתוצאה מכך. לאנורקסיה קוראת גליק "מסירות לרעב", והיא מציינת שחשה צורך לשלוט על הרצון כדי לכונן ספראציה, עיצוב עצמאי, מאימה.

"החוויה הבסיסית של סופר היא אוזלת יד", כתבה גליק, והתעכבה על הפן המתסכל של הכתיבה מן הסוג שהכירה. "אין זה אומר שאני מבחינה בין כתיבה ובין היות בחיים: זה אומר שיש להתפכח מן הפנטזיה שעבודה יצירתית היא תיעוד מתמשך של ניצחון הרצון, שהסופר הוא מישהו שיש לו המזל הטוב להיות מסוגל לעשות את מה שהוא או היא מייחלים לעשות: להטביע תוך ביטחון רב ובאופן תדיר את ההוויה שלו על גיליון נייר. אבל כתיבה איננה זרימה של אישיות. ורוב הסופרים מבלים הרבה מזמנם באופנים שונים של עינוי: רוצים לכתוב, לא מסוגלים לכתוב, רוצים לכתוב אחרת, אינם מסוגלים לכתוב אחרת. במשך חיים שלמים אנחנו מבלים שנים בהמתנה להיות נתבעים בידי רעיון כלשהו. התרגול האמיתי היחיד של הרצון הוא שלילי: יש לנו זכות וטו כלפי מה שאנחנו כותבים".

הגישה החמורה הזאת, המודעת לאפשרות הכישלון, המבקשת לדייק, מתבטאת בשיריה של גליק שבהם היא מתבוננת בתצלום משפחתי, נזכרת בסיפור אהבה ששבר את ליבה, מבינה דבר מה על אודות האופי הבלתי תחרותי של בנה הקטן, מתבוננת בצמחים ובחילופי העונות או מייצגת את המצב השביר של ארה"ב אחרי הפיגועים במרכז הסחר העולמי.

פשטות מדבקת

בנימוקיהם ציינו שופטי פרס הנובל שגליק תמיד רצתה להיות מובנת, התייחסה בשיריה לדמויות מיתיות תוך הומור, והתמקדה בחקירתם של מצבי חיים קיצוניים כמו אובדן והתחדשות. כתיבה כזאת, מתוך הספרים שקראה ועל אודות הספרים שקראה, נדמית כחקירה פרשנית מושכלת, אנליטית, ולא תמיד מזוהה עם מה שמצפים מכתיבה נשית.

שיריה של גליק כתובים בבהירות, כתבו שופטי הפרס לחיוב. המבקרים יאמרו שהיא מנסחת תובנות שחוקות באופן דל. אוהביה יעריכו את החתירה שלה לטונאליות מדודה, אסופה, קרה אפילו. בשיר "עולם חדש" כותבת גליק שכפי שהיא ראתה את הדברים בחייה של אימה, אביה החזיק אותה כאילו היה כרוך סביב הקרסול שלה. האם אהבה את הטבע, רצתה לטייל וללכת למוזיאונים, אבל הוא רצה לשכב על הספה עם עיתון הטיימס מונח על פניו. התובנה הקשה מגיעה, כמו בדרך כלל אצל גליק, בשתי השורות האחרונות: "כך שמוות, כשהוא הגיע / לא נראה כמו שינוי משמעותי".

יש בכך דין וחשבון, כמובן, אבל אי אפשר להתעלם מן האמפתיה. בשיר "חיים דוממים" כותבת גליק: "אבא כרך את זרועו סביב תרז. היא ממצמצת. האגודל שלי בתוך פי; זהו הסתיו החמישי שלי. ליד אשור היערות הכלב מנמנם בצללים. אף אחד מאיתנו אינו מסיט את עיניו מעבר לדשא. בשמש המלאה, אימא שלי עומדת מאחורי המצלמה". נקודת התצפית הזו על התצלום, שכוללת גם את מי שאיננה מצולמת, איננה רק נקודת תצפית וידויית, אלא יש בה גם הטלת ספק בהיררכיה המוצגת למראית עין. כשהיא כותבת על השאלה המתריסה של אימה, מדוע הקימה משפחה אם כל כך סבלה בתוך המשפחה כשהייתה ילדה, היא עונה שלא שנאה את המשפחה אלא את חוסר היכולת לשלוט על אילו אנשים עליה לאהוב.

תחושת השליטה הזאת ניכרת גם בשירים שבהם היא מספידה את אביה, וגם בשירים שבהם היא מהלכת בגינה ומחשבת את גורלו של גן העדן הפרטי שלה. הערכים שמבטאת גליק הם ערכים הומניסטיים ועל כן יהודיים במובהק, אף שקשה לקבוע בבטחה מה היחס שלה לזהותה היהודית. מבקר הניו יורקר דן צ'יאסון כתב עליה: "היא המשוררת הכי מרגשת בדורה, אפילו שהיא הכי מעמידה אותנו על טעויותינו".

כדאי להתוודע לשירתה של גליק, שאינה מצריכה מאמץ רב גם ממי שאנגלית אינה שפת אימו. חלק מהקוראים יאמרו שהפשטות מדבקת ויש בה יופי רב, וחלק אף ימצא בה את קווי המתאר הפנימיים של חייו.

חוקרת את ה"רק זה"

גם כשהיא מתארת עלים ופרחים, לואיז גליק עוסקת בשיקום הנשמה / סבינה מסג

השירה של לואיז גליק מתאימה במיוחד לימינו אלה. היא אינה עוסקת בעלים ופרחים. גם כשרואים את המשוררת מעשבת בגינה, היא בעצם עוסקת בשיקום הנשמה. גליק מתמקדת בכאב, באכזבה, בצער העולם ובכיסופים ליותר ממה שהחיים בעולם הזה יכולים להציע. היא מזכירה לי את פנחס שדה שכתב כי לא ייתכן שאין א־לוהים, לא ייתכן שהחיים זה רק זה. גלוק חוקרת את ה'רק זה' הזה.

היא עושה זאת בדרך מוזרה, אבל המוזרות הזאת יוצרת את הקול המיוחד שלה. אפשר לומר שהיא משבשת את ציפיות הקורא, וכך מעוררת אותו להמשיך לעקוב אחריה. המוזרות מתבטאת בכך שהשפה יומיומית והאירועים אף הם לקוחים מחיי אדם רגילים. אבל הראייה והתגובה שלה אינם רגילים; הם עמוקים ומלאי כיסופים אל הגבוה. זו הודאה בקיומו של אותו "חלק א־לוה ממעל".

הפן ה"דתי" בשירתה של גליק מעלה על הדעת את המשוררת אמילי דיקנסון שהייתה "דתייה" בדרך מאוד לא אורתודוקסית. בכלל, מי שמכיר שירה בשפה האנגלית מבחין שבקולה המיוחד של גליק מתמזגים קולות אחדים: בקדרות ובניכור המצמרר אני מזהה את סילביה פלאת, ובטון שמעורבים בו נוסטלגיה ודחיפות אני מזהה את ת"ס אליוט.

קול כללי־אישי כזה, המתחיל באישי הקונקרטי ומגיע אל האוניברסלי, בהחלט מצדיק את בחירת השופטים, כאילו אמרו כן לרלוונטיות של השירה גם בימים קשים.