טא־נהסי קואטס מוכר לקורא הישראלי בזכות ספרו הקודם, "בין העולם וביני", שתורגם לעברית ב־2018. זהו ספר צנום, רב־עוצמה, שבנוי כמכתב שכותב קואטס – פובליציסט וסופר אמריקני ודמות מובילה בשיח האינטלקטואלי השחור בארה"ב – לבנו, ובו הוא מגולל בפניו מסכת ארוכה וכאובה של החיים כאפרו־אמריקני בארה"ב. המשפטים של קואטס, מדודים וקצובים, הדהדו מתוך עמודי הספר ויצרו אפקט שנשאר גם הרבה אחרי הקריאה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מסתמן: פריצת דרך במו"מ להקמת קואליציה במוסדות הלאומיים
– הקלטות מנדלבליט-נוה: היועמ"ש וניצן מכחישים טענות סחיטה
– סין, ששולחת מיעוטים למחנות ריכוז, מונתה למועצת זכויות האדם
עם הציפיות הללו הגעתי ל"שמונה שנים שלטנו", ספר מסות של קואטס שתורגם כעת לעברית, ובו שמונה מסות שכתב לאורך שמונה שנות שלטונו של ברק אובאמה. אף שקואטס הוא כותב מחונן ומציג כמה תובנות מעניינות, זהו ספר מאכזב. המסות בספר נכתבו בין השנים 2008־2016. לכל אחת מהן הקדים קואטס מין מבוא שמציג את ההקשר של המסה, את הרהוריו המאוחרים עליה, וגם את המסע האישי שעבר משנה לשנה וממסה למסה. המבואות הללו, שלפעמים מסקרנים יותר מן המסה עצמה, יוצרים לספר מסגרת כמו־עלילתית, ומציגים את התקדמותו האישית של קואטס מצעיר אלמוני יחסית, בראשית דרכו המקצועית, ועד לאחד מכוכבי השיח הציבורי באמריקה בשנים האחרונות. אך מעבר לעניין האישי, ההתקדמות ההדרגתית בשנים מסייעת להתבונן על תקופת אובמה כעל שמונה שנות ניסוי חברתי בשאלות של גזע ומעמד בארה"ב.
הכותרת "שמונה שנים שלטנו" לקוחה מדבריו של תומס מילר, חבר קונגרס מדרום קרוליינה, שתהה באמצע המאה ה־19 מדוע הדרומיים בארה"ב עדיין שונאים שחורים אחרי כל הטוב שהללו הביאו לאמריקה באותה תקופה. קואטס עוקב, בעיניים נוקבות ובאוזניים קשובות, אחרי שמונה השנים הללו בתקופתנו ואחרי השיח הציבורי באמריקה במהלכן, ולא מתעלם גם מסופן, הידוע מראש לקורא: עליית טראמפ, "הנשיא הלבן הראשון", כפי שקואטס מכנה אותו. אך הקורא כמעט מתבקש להשעות את הסוף הזה, ולחזור עם קואטס אל התקווה הגדולה של אובמה; לשאול, באומץ, מה התחולל באמריקה בתקופה הזו, אך גם להרחיק עדות אל תקופות אחרות, חשוכות יותר, בהיסטוריה של ארצו.
מלחמת אזרחים מנחמת
כך, למשל, באחת המסות המעניינות בספר, כותב קואטס על מלחמת האזרחים בארה"ב. הוא מתחיל מזיכרון אישי של טיול בית־ספרי לגטיסברג, כאשר לו ולחבריו לכיתה התברר שאינם יודעים דבר על המלחמה: "המושג הכללי שלנו על המלחמה היה שאיכשהו טרגדיה נוראה הביאה באורח פלא לשחרורנו מעבדות", הוא כותב, ומוסיף: "מורשת המלחמה אינה שייכת לנו, אלא לאלה המתענגים על הלבוש והטכנולוגיה של תקופה שבה היינו קניין" (עמ' 99).
את הניכור שחש כלפי המלחמה תולה קואטס בנרטיב שעטף אותה – מלחמת האזרחים התקבעה בזיכרון האמריקני לא כמלחמה שבה אמריקנים שתמכו בשוויון נלחמו נגד אמריקנים שרצו להמשיך את הניצול והגזענות; הנרטיב הזה, לפי קואטס, נדחק הצידה, לטובת "סיפור מנחם יותר", נרטיב של פיוס בין לבנים ושחורים. כך הפכה המלחמה ל"סיפור ללבנים – המוצג על ידי לבנים, במונחים של לבנים – ובו השחורים הם דמויות סטריאוטיפיות או אביזרי תפאורה ותו לא. אנחנו מוזמנים להקשיב, אבל אף פעם לא להצטרף באמת לסיפור הנרטיב" (עמ' 104).
בתגובה מציע קואטס לקחת בעלות מחודשת על זיכרון המלחמה, ולא להיכנע לנרטיב הממלכתי הנינוח. הוא מספר כיצד התחיל לבקר באובססיביות באתרי הקרב, והופתע כשלא ראה שם מבקרים אפרו־אמריקנים: "עלינו לתבוע בעלות על ההיסטוריה בעצמנו", הוא כותב. התובנות הללו רלוונטיות למקרים רבים אחרים של זיכרון שמתקבע באופן מסוים, ומונע מקבוצות אחרות לזכור בדרכן.
ההיסטוריון וחוקר הזיכרון האמריקני מייקל רותברג מראה כיצד בסיטואציות רבות של זיכרון לאומי, הזיכרון נתפס כתחרותי, כאשר זיכרונה של קבוצה אחת בא בהכרח על חשבון קבוצה אחרת. במקום הזיכרון התחרותי מציע רותברג לכונן זיכרון רב־כיווני, המכיר בכך שאירועים היסטוריים מובילים לטווח רחב של זיכרונות, שאינם באים בהכרח על חשבון השני. דבריו של קואטס על מלחמת האזרחים קוראים, למעשה, לייסד זיכרון רב־כיווני של המלחמה, שבה הסיפור המקובל האחד יפנה את מקומו לטובת מגוון של סיפורים, ויאפשר לקהילות נוספות לקחת בו חלק.
חיבוק הדוב הלבן
הגיבור הסמוי של הספר הוא ללא ספק ברק אובאמה. קואטס מוקסם ממנו ונאבק בו, מריע לו אך מותח עליו ביקורת. האמביוולנטיות כלפי אובמה עוברת כחוט השני לאורך המסות, והיא כרוכה בתחושה שאובמה "הציע לאמריקה השחורה נרטיב נוח שיכול להשתלב בסיפור האמריקאי בכללותו" (עמ' 174) – לא סיפור של זעם שחור, אלא שוב, כמו במקרה של מלחמת האזרחים, סיפור מפויס ונעים לעיכול, עם דמויות כמו רוזה פארקס ומרטין לותר קינג.
קואטס נזהר לא "להאשים" את אובמה בלבד ביצירת הדימוי הזה שלו. כללי המשחק הפוליטיים בארה"ב מחייבים את אובמה להתנער מדמויות זועמות בשיח השחור, ועם זאת לספוג ולהכיל עלבונות מן הצד השני – החל מאמירות כלפיו כמו "גבר שחור וחסר ניסיון", ועד תיאוריות על מקום לידתו שטראמפ נהג להפיץ. כאן גם נעוץ הבדל מעניין בין השניים, שקואטס מתעכב עליו במסה האחרונה בספר: אובמה הגיע לכס הנשיאות אחרי שלמד באוניברסיטה של ליגת הקיסוס, עבד כעורך דין וצבר ניסיון פוליטי; טראמפ, לעומת זאת, "היה זקוק רק לכסף ולפופוליזם לבן מתלהם" (עמ' 393). גם אם קואטס מתעלם מנסיבות סוציולוגיות אחרות שהביאו את טראמפ לחדר הסגלגל, קשה שלא להבחין בכך שאובמה, בגלל צבע עורו, אכן היה צריך לעמוד ברף ציפיות גבוה יותר מאשר מועמד לבן, בוודאי המועמד שבא אחריו. "טובים פי שניים", מזכיר קואטס את האמירה השגורה של הורים אפרו־אמריקנים לילדיהם.
ייתכן שהדמות של אובמה מסקרנת את קואטס גם בגלל המסע האישי שלו. הוא נולד ב־1975 וגדל בבולטימור, למד באוניברסיטת הווארד (Howard) – מעוז האקדמיה השחורה בארה"ב – אך עזב לפני סוף התואר והחל בקריירה עיתונאית. לתודעה הציבורית פרץ כשהחל לכתוב במגזין "האטלנטיק", שבו הופיעו גם המסות שכונסו בספר הזה. קואטס זכה וזוכה לחיבוק מן הממסד הספרותי, האקדמי והתקשורתי בארה"ב, שאותו הוא תוקף ושאת קרביו הוא חושף; החיבוק הזה מעמיד כל מבקר חברתי בפוזיציה מורכבת.
קואטס מהרהר על כך ביושר באחת ממסות המבוא בספר: "כמעט כל כותב שחור בעיתונות המיינסטרים ייקרא בהכרח על ידי לבנים", הוא כותב, ושואל את עצמו ואת קוראיו: "למה הדברים שאני כותב מוצאים חן בעיני לבנים?… איך קוראים תיגר על כוח שמתעקש לגייס אותך?" (עמ' 149). הסנטימנט של קואטס – והוא דואג להזכיר זאת לקוראים – הוא לא הסנטימנט של אובמה; קואטס איננו ממהר להתפייס ולהתקדם לעבר מימוש החלום האמריקני; הוא חוזר אל העבָר המדמם של אמריקה ומתעקש לבחון אותו שוב. אך החיבוק הממסדי אורב לו בפינה, וייתכן שדמותו של אובמה מגלמת את החיבוק הזה יותר מכול.
הכרה בעוול
השחקן ביל קוסבי – עוד לפני שהוקע כאנס וכנצלן – מציג מודל קיצוני אף יותר, וקואטס מציב את עצמו באופן ברור כנגדו. במסה הראשונה בספר מבקר קואטס את תפיסת עולמו של קוסבי, אחד האיקונים האמריקניים של שנות השבעים והשמונים, שמדברת על השתלבות ומפצירה בצעירים השחורים להפסיק להתלונן על עברם, להפשיל שרוולים ולעבוד קשה. את התיאוריה הזו רואה קואטס כהפניית הזרקור מהגזענות הלבנה לתרבות השחורה, וכניסיון ש"מרדד את ההיסטוריה ומחליק את הקמטים שמאפיינים את אמריקה השחורה" (עמ' 47). בכלל, הרבה מהספר עוסק בהיסטוריה ובזיכרון, ונראה שעצם החזרה הזו להיסטוריה מאיימת על האסכולה השחורה המתונה של השילוב והפיוס. עבור קואטס, שממשיך תפיסות רדיקליות כגון זו של מלקולם אקס, התיקון חייב לעבור דרך קריאה מחודשת בספרי ההיסטוריה, ופיוס יגיע רק מתוך הכרה בעוול.
פתחתי בכך שהספר מאכזב. אכן, קואטס במיטבו כאשר הוא נבואי, נוקב, מציע חזון, כועס, מבין ואפילו מנחם. את כל התכונות הללו של כתיבתו מצאתי ב"בין העולם וביני", את חלקן מצאתי גם בספר שלפנינו. אך כאשר קואטס טובע בפרטים, שוקע בנתונים ובעובדות – שאין חולק על כך שהם קריטיים לביסוס הטענות שלו – הוא מאבד מכוחו הרטורי. כאן חשוב להזכיר שוב שהמסות הללו הופיעו מעל דפי הירחון היוקרתי "האטלנטיק", בתוך הקשר של עיתונות אמריקנית ליברלית, שנה אחרי שנה. כאשר המסות הללו, מרובות הפרטים והנתונים, מרוכזות לתוך ספר אחד, התוצאה מעט מתישה, וקשה לאתר בה את הברק האינטלקטואלי והפואטי של קואטס. גם הצורך לתרגם את המונחים והרפרנסים התרבותיים וההיסטוריים לקורא הישראלי – המתרגם, אבי מזרחי, עושה זאת בנאמנות ובחסד – עלול לנכר מעט את הקורא ולתת תחושה שהצטרפנו לשיחה שהיא לא לגמרי שלנו.
כל אסופת מאמרים ומסות אקטואליות מעלה את השאלה עד כמה הטקסטים הללו יישארו רלוונטיים, ומה ההצדקה לכנס אותם בספר. אחת המסות בספר היא למעשה כתבת פרופיל ארוכה שכתב קואטס על מישל אובמה בתחילת כהונתו של בעלה. אין ספק שקואטס יודע לספר סיפור ולשרטט דיוקן מרתק, אבל מדובר, בסופו של דבר, בפרופיל עיתונאי שלא ברור עד כמה יהיה רלוונטי בעוד עשור, למשל. מדף הספרים בנושא גזע משופע טקסטים מכוננים שהתיישנו בכבוד ויוסיפו להדהד בחלל התרבותי עוד שנים רבות; ספרו הקודם של קואטס שתורגם לעברית משתייך בגאווה למדף הזה. "שמונה שנים שלטנו" – למרות התובנות החשובות שבו, שפרסתי רק את חלקן – עומד לידו אך בקושי.
שמונה שנים שלטנו
טא-נהסי קואטס
תרגום וביאורים: רבי מזרחי
הקיבוץ המאוחד, 2020, 426 עמ'
