המשפט העוצמתי ביותר שמצוטט בסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" יצא מפיו של לובה אליאב, מראשי מפא"י ומי שנתפס כאחד ממפריחי הנגב ואף זכה בפרס ישראל על תרומה לחברה: "הם לא רצו לרדת. נתתי הוראה לנהג שיפעיל את הכפתור, המשאית הייתה מתרוממת והם נשפכו על הרצפה". זהו משפט מזעזע, שחושף את היחס לעולים מצפון אפריקה בשנות החמישים כאל ערימת חול במקרה הטוב, או מעורר אסוציאציות לבורות המוות ביערות סביב העיירות היהודיות בשואה במקרה הפחות טוב. ניתוח של מקור המשפט הזה ומה שעשה איתו במאי "סאלח, פה זה ארץ ישראל", דוד דרעי, יכול אולי לתת פרספקטיבה על הסדרה כולה.
מדף הפייסבוק של אבי פיקאר, אחד החוקרים שסייע ליוצרי הסדרה ואף משתתף בה, עולה כי המשפט אכן הובע על ידי אליאב, אך לא נדפס בפרוטוקול רשמי כלשהו כפי שניתן להבין מאילוסטרציית מכונת הכתיבה המקלידה את מילותיו, אלא נאמר בריאיון פומבי שהעניק ב־1982 לתוכנית מבט שני. בנוסף, מתברר כי מיד לאחר מילים אלו הוסיף אליאב משפט נוסף: "אבל נשארתי לישון איתם שם במושב עוצם". הגילוי הראשון הוא טכני: בטלוויזיה עושים וימשיכו לעשות מניפולציות שונות על מנת שנוכל לראות את הדברים ולהתייחס אליהם בצורה דרמטית יותר. הגילוי השני הוא תוכני: אליאב אכן מודה שהתייחס לעולים כאל פסולת אנושית, אבל מיד אחר כך דורש שיֵדעו שגם התייחס אליהם כאל אחיו.
מכאן תתפצל העלילה לשני חלקים. בחלק האחד יגויסו גילויים אלה ואחרים לטענה כי הסדרה מניפולטיבית, פרובוקטיבית, לא אמינה, וככזו היא אינה מציגה את התמונה הרחבה שהייתה קיימת במדינת ישראל הצעירה. בחלק השני ייטען כי בסיס הדברים לא השתנה על אף הגילויים, וכי די באמיתות הידועות לנו ושעליהן אין חולק על מנת לקום ולומר – נעשה כאן עוול אדיר, והגיע הזמן שמישהו יפרוש אותו בפני הציבור.
אחרי שלושה פרקים מתוך ארבעה (הרביעי ישודר בשבוע הבא) אני מתייצב חד־משמעית לצד האסכולה השנייה. כאשכנזי מכל צדדיי, וכמי שמשפחתו עלתה בשנת 1957 ושוכנה במרכז הארץ, תמיד ידעתי במעומעם על קשיי העלייה מצפון אפריקה. מעולם לא טרחו לספר לי בפרטי פרטים מה קרה שם בדיוק. ודוד דרעי, מהבחינה הזו, עשה עבודת קודש.
כן, הוא הגיע לסיפור הזה עם אג'נדה. עם כעס עצור ומודחק של מי שנולד בירוחם להורים שהוטלו למקום כנגד רצונם ושאחרי מאבק שנמשך מספר שנים פשוט הרימו ידיים. נכון, הוא הגיע עם מטרה מסומנת מראש. אבל, וזה אבל חשוב, הוא גם טרח לבצע את תהליך שילוח החץ למרכז המטרה באופן מקצועי וביד בוטחת, והתוצאה מסמרת שיער. באופן אולי אירוני, האדם שאם נמשיך את מטאפורת החץ היה הקשת החדה והמדויקת שהזניקה אותו לפגוע בול במטרה, הוא אחד האחראים לעוול. פרופ' אלישע אפרת, גיאוגרף ואיש אגף התכנון שהיה עד ושותף לכל מה שהתרחש סביב יישוב עולי צפון אפריקה ביישובי הדרום הנידחים, התמסר למצלמתו של דרעי באופן טוטאלי. במה שנראה בדיעבד כווידוי מצמרר לפני מותו – פרופ' אפרת נפטר בדצמבר 2016 אחרי סיום צילומי הסדרה – הוא אישש אחת לאחת את כל טענות הקיפוח שאיתן הגיע הבמאי מראש. איש לא יכול לראות את פרופ' אפרת מדבר על "אנשים שהם לא כלום", "מדינה מסוממת" ו"טיוטה של מדינה" ולא להבין שמדובר בפרק אפל בהיסטוריה של מדינת ישראל.
הפרק הזה היה נתון במחשכים עד היום. לא מפני שחלק מהארכיונים נותרו חסויים, אלא מפני שגם מה שכבר היה גלוי לעין כול, ניתן לציבור הישראלי במנות קטנות, פה ושם, בלי שניתנה לנו האפשרות לפרוש מבט־על, תמונה כוללת, על שהתרחש עם תהליך הקליטה של עולי מרוקו ותוניס. והתמונה הזו כעורה. וכאובה. איומה ונוראה. וחובה על כולנו להביט לה בעיניים ולחפש תיקון.
סאלח, פה זה ארץ ישראל, שני, 21:00, רשת 13
