הכול תמיד היה פוליטי, אבל נראה שבעידן טראמפ המוקצן, המשפט הזה מקבל משנה תוקף. רק הביטו בכמות פסלוני האוסקר החשובים שקטפה פנטזיה טרחנית כמו "צורת המים" – שבעבר היו מתעלמים מקיומה – קיבלה השנה רק בגלל העיסוק החברתי. אבל אנחנו כאן כדי לדבר על "הפנתר השחור", סרט גיבורי־העל החדש ביקום הקולנועי של מארוול. כשם ש"וונדר וומן" של גל גדות הפך לתופעה תרבותית חשובה קודם כול בשל הצבתה של אישה בפרונט, גם הוא הפך מיד עם צאתו לתופעה תרבותית בזכות הגיבור השחור העומד בראשו. אך האם זה מספיק כדי להפוך אותו גם לסרט חשוב?
קודם כול, כן. כי ללא קשר לפרטים הקטנים, העובדה שמדובר בסרט גיבור־העל השחור הראשון בפרופיל כה גבוה, הופכת אותו לרב השפעה ועל כן לחשוב. את הפנתר פגשנו לראשונה ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". לאחר שאביו, מלכה של המדינה האפריקנית המסתורית וואקנדה, נרצח בפיגוע, הופך בנו, טצ'אלה, ליורש העצר. כעת עליו לתפוס את הכס, להתמודד עם אויבים מבחוץ ומבפנים ולעסוק בסוגיה הבוערת – האם הגיע הזמן שמדינת וואקנדה העשירה והמתקדמת תצא אל האור ותתרום את חלקה לרווחת תושבי העולם.
חלק מהותי בחבילת החשיבות של וונדר וומן הייתה העובדה שאישה גם ביימה אותו. הפעם, במאי שחור נקרא אל הדגל. מי שנבחר למשימה הוא הכוכב העולה ראיין קוגלר ("קריד"), אלא שקוגלר המוכשר חסר כל ניסיון בהפקות ענק והדבר ניכר בכל פעם שהעלילה עוזבת את הדיאלוגים ועוברת לאקשן. קווין פייגי, המוח שמנווט את היקום הקולנועי של מארוול, בהחלט ראוי להערכה על חזונו ורצונו לטפח כישרונות חדשים. חבל שהוא לא שולח אותם להתמחות מקדימה על סט של במאים מיומנים יותר כמו האחים רוסו, שאחראים על האקשן המסחרר בשני סרטי קפטן אמריקה האחרונים.
התסריט של קוגלר משלב לא רע בין הרפתקאות לעיסוק הפוליטי המתבקש בסוגיית השחורים בעולם של שנת 2018, אלא שהוא כולל גם כמה יציאות קצת תמוהות, לדוגמה – וואקנדה מוצגת מחד כמדינה אפריקנית נאורה ומתקדמת, אך מנגד היא עדיין נשלטת על ידי מונרכיה העוברת בירושה. יותר מכך, מה לעזאזל אנחנו אמורים לחשוב על טקס ההכתרה המאפשר לכל טוען לגיטימי לכתר לקרוא תיגר על המלך בקרב אחד על אחד עד המוות?! אין ספק שראוי לשזור את המסורת האפריקנית בסיפור הזה, אבל הבחירה באלמנטים פרימיטיביים, שלא לומר ברבריים, קצת חותרת תחת המטרה.
הטאץ' המוצלח ביותר מתגלה בדמות הנבל, קילמונגר, שמקבל סיפור מקור מצוין שטוען אותו במניעים צודקים ומעוררי הזדהות. מייקל בי. ג'ורדן, שחקנו הקבוע של קוגלר, מגלם אותו בלהט ובכריזמטיות והיה יכול להיות פנתר שחור מוצלח בהרבה מצ'דוויק בוסמן העציצי. בשורה התחתונה, סרט מס' 18 ביקום המארוולי הוא תוספת חביבה שתיזכר בעיקר בשל תקדימה הפוליטי ופחות בזכות הישגיה הקולנועיים.
הפנתר השחור ארה"ב 2018, במאי: ראיין קוגלר 134 ד'
