מה כל כך נפלא בכתיבתה של אליס מונרו? סיפוריה של מונרו תמיד מתחילים מהמוכּר והיומיומי, אך נוגעים ברובד הנוסף של החיים, הרגיל־הלא־רגיל: כל מה שנורא ונפלא בחיינו. כשם שגיבורת הסיפור "עונת תרנגולי ההודו" שבקובץ הסיפורים הזה מוציאה את הקישקעס לתרנגולים, כך מוציאה מונרו את הקישקעס מהשגרה, מפרקת אותה מהבנאליות שלה, מציגה בפני הקורא את הדרמה האנושית במיטבה.
הדרמה האנושית היא אולי הנושא העיקרי ב"הירחים של יופיטר", קובץ סיפורים של מונרו, כלת פרס נובל לספרות, שנכתבו בין השנים 1977־1982 וכעת מתורגמים לראשונה לעברית. 12 הסיפורים שבקובץ דומים זה לזה במובנים רבים. הם מעמידים במרכזם אישה, לרוב בגיל העמידה, שגדלה ואולי עדיין מתגוררת בחלקיה הכפריים של קנדה, וחווה בצורות שונות אהבה, אובדן, חרטה ובדידות. מונרו חוזרת לנוף ילדותה, מערב אונטריו הכפרית, ומציירת על רקעה בכל פעם סיפור אחר של יופי וכאב. כמו שמונרו עסוקה בעברה, כך גם אצל דמויותיה העבר נוכח בתוך ההווה, ורבים מסיפוריה מתפרסים על פני עשרות שנים.
למעשה, כל סיפור קצר של מונרו מקיף, בדרך כלשהי, חיים שלמים. כך, צמד הקשישות בסיפור "גברת קרוס וגברת קיד" חיות יחד בבית אבות לאחר שהכירו בצעירותן. בסיפור "מבקרים", שני אחים נפגשים לראשונה לאחר שלושים שנות נתק. גיבורת הסיפור "תאונה" מתבוננת לאחור על האירועים שעיצבו את חייה – תאונת דרכים, רומן סודי – ותוהה: "מה ההבדל, חושבת פרנסס. היא לא יודעת מאין באה המחשבה או מה פירושה. משום שיש הבדל, כל אחד יכול לראות, הבדל של חיים שלמים" (עמ' 128).
סיפורן של גיבורותיה של מונרו ממשיך, לרוב, היכן שנעצרים רוב הסיפורים המוכרים לנו. הם ממשיכים אחרי הרומן הסודי, אחרי התפוגגות האהבה, אחרי שהילדים עוזבים את הבית וכבר לא ממש שומרים על קשר. גיבורותיה של מונרו ממשיכות לחצוב את חייהן, מנסות לעצב חוויית חיים חדשה לגמרי, ולא תמיד מצליחות. זה תמיד דרמטי: תאונת דרכים, מוות, לידה, ובה בעת גם פשוט – אנחנו מבינים משהו על עצמנו, או אולי על החיים.
בסוף הסיפור "האבן בשדה", שבו מתארת הדמות הראשית את סיפורן של דודותיה הרווקות, המזדקנות יחד בבית מבודד, כותבת מונרו: "החיים הקבורים כאן הם חיים שמוטב לחשוב פעמיים לפני שמתחרטים עליהם" (עמ' 47). בסיפוריה של מונרו, משהו בחיים הרגילים נחשף, הדבר שמשנה את החיים של כל אחד ואחד ראויים לתיאור בספרות, ושווה לקרוא אותם.
הירחים של יופיטר, אליס מונרו, תרגום: אורטל אריכה, כנרת זמורה–ביתן, 272 עמ'
