אחראי האינטרנט: כך הפך יבגני זרובינסקי לאושיית רשת

"חכי שנייה, אני רק מעלה משהו", אומר לי יבגני זרובינסקי בזמן שהאצבעות שלו מקלידות במהירות על פני צג הנייד.

זה באמת לא יכול לחכות?
"אם שולחים לי פתאום משהו אני חייב להעלות אותו".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו: תשלומי המזונות בישראל: יכול להיות שזה מוגזם?
– דעה: צריך לדבר על זה: רוב הנרצחות ע"י בני זוגן – ערביות
– היד החזקה: "זו לא הייתה נכות אלא דגל משפחתי"

למה, כי אחרת דאום יעלה לפניך?
"לא. עכשיו אני גם חסום בפייסבוק אז הוא חוגג".

כמו הציוץ החדש שהוא מעלה לאינסטגרם, כך גם דמותו של יבגני: קצר בתשובות. לא מתפתה למונולוגים מייגעים. או פשוט יודע לשים נקודה, במונחים של רזי ברקאי. "אני מדבר כמו סטטוס", הוא מודה, "מתקשר בציוצים. איך שנגמרים 240 תווים אני מפסיק".

למה בכלל נחסמת בפייסבוק?
"סתם, כי העליתי סרטון של ילד שבאמצע שיעור זום ביים חטיפה. פייסבוק חשב שזה אלימות, למרות שרואים שזה סתם משחק, וזהו, נחסמתי. פייסבוק ישראל ערערו בשמי שלוש פעמים למרכז שלהם באירלנד, כי אין להם יכולת להוריד בעצמם. נחסמתי כבר כמה פעמים, ואני עומד על כך שזה שטויות".

"חוץ מהשם יבגני אין לי שום קשר לרוסים. גם בתור ילד היו לי רק חברים צברים ומרוקאים, הפעם הראשונה שהסתובבתי עם חבר רוסי הייתה בגיל 22. גם בת הזוג שלי תמיד אומרת: 'חשבתי שאני יוצאת עם אירופאי קלאסי, בסוף יצא ערס'"

אתה מרגיש שיש אפליה נגד צייצני ימין?
"אני לא יכול להגיד דבר כזה. אין לי משהו להתבסס עליו".

ואולי גם אין על מה להתלונן, כשאתה עצמך חלק מהמשחק. מעל עמוד הפייסבוק שלו מתנוסס הכיתוב המנומס "במידה ונפגעתם מפוסט כלשהו בפרופיל זה, אנא כתבו לי ואחסום אתכם".

"בעבר הייתי חוסם הרבה. היום אני עם הרבה יותר ביטחון. פעם, כשהיית מפרסם דעה ואנשים היו מגיבים בקללות, אז לא היה בא לי שהאנשים השליליים האלה יפריעו לי בדרך, ופשוט עשיתי להם בלוק. לפני שנתיים־שלוש הגעתי ל־5,000 חסומים בפייסבוק. בעיקר אנשים שבלבלו לי את המוח. אז קודם כול אני רוצה לקרוא מפה לפייסבוק שהם חייבים לסדר את העניין הזה. אי אפשר להוריד את כל החסימות בלחיצה אחת, זה נורא מעייף. ישבתי כמה שעות והסרתי חסימה אחרי חסימה. שחררתי את כולם".

התראות הנייד של זרובינסקי משמשות פסקול לפגישה בינינו. פה סרטון טרי שהרגע שוחרר באיזו קבוצה, שם צילום מסך עם איזו פדיחה טלוויזיונית. עם 260 אלף עוקבים בפייסבוק, כמעט 60 אלף בטוויטר ולמעלה מ־350 אלף באינסטגרם, לא פלא שהוא מחוזר כל כך.

"יש שרים וחברי כנסת שלפעמים שולחים לי פדיחות שהם עשו, ואני מעלה אותן כי זה מצחיק. אחר כך אני רואה בתגובות איך אנשים יוצאים עליי, מנסים להגן על השר. פעם הייתי לוקח ללב, אבל היום כבר לא אכפת לי. הרי שרים גם מתלוננים על ארץ נהדרת. נו, אז יש פוליטיקאי שלא רוצה להיות שם? שלא יבלבלו לי את המוח".

אז איך הפך בחור צעיר מהקריות ללא רקע מיוחד בתקשורת לגוף מדיה בפני עצמו? "בעבר הייתי משתמש בפייסבוק כמו כולם", הוא מנסה להיזכר, "שבוע טוב, תמונה מהמועדון שאני הולך אליו. אבל אז ראיתי שאנשים אחרים מעלים סטטוסים על אקטואליה ומקבלים 500 לייקים. אמרתי לעצמי, למה שלא אשתמש בזה? ואז התחלתי להתייחס לענייני דיומא. הכול קרה ממש לאט. ופתאום חנוך דאום מעלה תכנים שלי, ופתאום אני עולה ב'סטטוסים מצייצים' וב'הצינור'. היום כבר מזהים אותי ברחוב ורוצים להצטלם איתי. זה כיף. אין ספק שזה כיף. אם נניח אכנס עכשיו פה לאיזה קיוסק, תוך שנייה אני יכול לדעת אם הבן־אדם מזהה אותי. אם הוא אומר לי 'כן, מה בשבילך?' אני מבין שהוא לא מזהה. אבל אם אני מתחיל לראות שכולו באקסטזה, הולך ומוציא לי את החלב מהצד, אני מבין שהוא זיהה. בקיצור, אם כולם היו מתייחסים ככה גם לאנשים שהם לא מזהים, העולם כנראה היה יותר טוב".

על פניו נראה שאושיות הרשת באות בעיקר מהימין. יש לך הסבר לזה?
"כן, זה מה שתופס. הטלוויזיה והתקשורת הן אושיית הרשת של השמאל. בתור ילד חשבתי שמה שאני רואה שם זה מה שקורה. כל מה שהייתי רואה, התייחסתי אליו כקדוש. פעם היה להם גם כוח מטורף. בן אדם כמו נוני מוזס, מישהו ידע עד לפני כמה שנים מי זה האיש הזה? גם היום, האנשים ששולטים בתקשורת – רוב הציבור לא יודע מי אלה".

"יש שרים וחברי כנסת שלפעמים שולחים לי פדיחות שהם עשו, ואני מעלה אותן כי זה מצחיק. אחר כך אני רואה בתגובות איך אנשים יוצאים עליי, מנסים להגן על השר. פעם הייתי לוקח ללב, אבל היום כבר לא אכפת לי"

המצב הזה די מרגיז אותו. "גם אם עכשיו אהיה ברשת עם 30 מיליון עוקבים ואעלה כל יום פוסטים עם 30 מיליון לייקים, עדיין יתייחסו אליי כאל סתם מישהו מהרשת. אבל אם פתאום אני אתחיל להופיע בפינה בתוכנית בוקר, לא משהו דרמטי, המעמד שלי יעלה. אותי זה מעצבן, כי להגיע למצב שעוקבים אחריך 700 אלף אנשים מבחירה – זה קורה מדברים שאתה עשית בעצמך, בלי שקיבלת בהתחלה איזו במה גדולה. ועדיין, אם תהיה בטלוויזיה המעמד שלך יעלה. כלומר, זה עדיין מדיום שמשפיע וקובע מבחינה ציבורית. זה מעצבן אותי".

אבל הטלוויזיה גם ניזונה מאוד מהרשת בחשיפות שלה, ודי מגיבה למה שקורה שם
"הרשת פתחה לאנשים את העיניים. פעם, כשמחבל היה רוצח מישהו, היו אומרים בכותרות שהוא נהרג. היום אין אומץ לעשות דבר כזה, כי הם בעצמם הבינו שזה לא הגיוני. אלה דברים שהרשת שינתה".

עלייה טובה

חוץ מלהיות ימני משפיע, יבגני הוא גם חלק מגל של צייצנים שמוצאם בברית־המועצות לשעבר, אוקראינה במקרה שלו, שממש לא מסתפקים בצופי ערוץ 9 למיניהם. אושיות רשת כמו סמיון גרפמן, כוכב הישרדות והמתחרה הטלוויזיוני שלו מ"הצינור" שכבר זכה לדמות בארץ נהדרת, או מישל טרוני ודניס צ'רקוב שעלו לכותרות בעקבות מאבקם השנוי במחלוקת בבעלים המתעלל של הכלב מבת־ים, ומתחזקים קהל עוקבים מכל העדות והמוצאים.

"כנראה הייתה עלייה טובה", מתייחס זרובינסקי לגל הזה. "למרות שאני יכול להעיד על עצמי שחוץ מהשם יבגני אין לי שום קשר לרוסים. גם בתור ילד היו לי רק חברים צברים ומרוקאים, הפעם הראשונה שהסתובבתי עם חבר רוסי הייתה בגיל 22. גם בת הזוג שלי תמיד אומרת: 'חשבתי שאני יוצאת עם אירופאי קלאסי, בסוף יצא ערס'. נראה לי שדי שברנו את הסטיגמה הזאת, שלרוסים אין הומור. ועדיין, אם לא הרשת, אין שום סיכוי שהייתי מגיע למצב הזה בתור רוסי או אוקראיני מהקריות. לא היו לי הורים מקושרים ולא סידרו לי להיות בגל"צ".

שקלת פעם להחליף את השם?
"לא החלפתי, למרות שהרבה פעמים הציעו לי. אבל אני יבגני ואשאר יבגני. אני בקושי מדבר רוסית. לפעמים יכולה להתקשר אליי נציגת מכירות, אני אומר לה 'את יכולה לדבר עברית?' והיא מנתקת. בתור ילד, כשהייתי הולך עם אמא שלי לסופר והיא הייתה מדברת איתי ברוסית הייתי מתפדח מזה. יותר מזה, כששאלו אותי בטלפון מה השם שלי הייתי אומר אותו בגמגום. לא כמו היום, שאני תולה אותו על שלטי חוצות".

מה חשבת על ההחלטה של דניס ומישל להתעמת עם בעל הכלב?
"שכל הכבוד להם. הם מנצלים את הרשת למטרות טובות".

בוא, היה שם כמעט לינץ'.
"זה לא קשור אליהם. נראה לי שזה רץ קודם ברשת בלי קשר, גם הכתובת שלו. אין ספק שזה פתח מסוכן לאנרכיה. אף אחד לא רוצה להגיע למצב שמישהו עושה משהו ובאים אליו עם לפידים כמו בסרטים. מצד שני, אנשים גם מיואשים מהמשטרה ומבתי המשפט. כמה שעות לפני כן באו שוטרים, ראו את הכלב והלכו. השוטר אמר: 'ראיתי את הכלב מכשכש בזנב, חשבתי שהוא סבבה'. כל שוטר נהיה פה וטרינר".

זה לא גורם לך להבין שלאנשים כמוך יש הרבה כוח ברשת, ועם הכוח באה גם האחריות?
"אולי אני לא אובייקטיבי, אבל לא זכור לי שכתבתי משהו שקרה בגללו משהו. אני חושב שאני די אחראי. גם אף פעם לא קיבלתי תביעת דיבה. היו רק איומים. בדרך כלל אני יודע מה אני עושה. גם בחיים לא פרסמתי משהו שהתברר כלא נכון. אני רואה למשל את בן כספית מעלה ציוץ פייק של יאיר נתניהו, ואני לא פרשן בכיר ולא כתב בטלוויזיה ולא עורך ידיעות, ועדיין אין שום סיכוי שאפרסם משהו בלי לבדוק. אני לא יודע איך כל העיתונאים הרציניים מגיעים למצבים כאלה".

למרות שזרובינסקי מגדיר את עצמו כאיש ימין, הוא מסרב להיות מזוהה פוליטית. לא תוציאו ממנו למי הצביע בבחירות, וגם לא מי הציע לו להצטרף למפלגה שלו. את מערכת היחסים שלו עם נתניהו אפשר להגדיר כמורכבת. מצד אחד הוא חתום על ריאיון סלפי ויראלי עם ראש הממשלה, שבו הצליח להוציא ממנו הבטחה מבודחת על ביטול יום ראשון תמורת מספר גבוה של לייקים, וסרטון לכבוד הנובי גוד יחד עם אושיות רשת נוספות. מהצד השני, הוא לא חושש לבקר אותו עם פוסטים כמו "אל תדאגו, תכף ביבי ייתן לכם 750 שקל" עם פרוץ הסגר השני, או "מה שטוב בביבי זה שהוא לא שואל כמו גנץ, פשוט משתין עלינו".

"כשעשינו את הסרטון על ביטול יום ראשון, באתי ואמרתי לטופז ויונתן (לוק ואוריך, אנשי הניו־מדיה של נתניהו, רמ"ב) שאם אני מחר מעלה עליו איזה משהו, שלא יבואו אליי בתלונות. שלא יחשבו שאני חייב להם. הם אמרו לי: 'הכול בסדר, זה חלק מהמשחק'. לא עבר חודש, והם כן התלוננו", הוא צוחק. "כולם חושבים שהוא התערב לי בסרטונים שעשיתי איתו. אבל אני זוכר שבסרטון הראשון אחד המקורבים אליו הסתכל עליי במבט מאיים. אמרתי, 'מה, למה הוא מסתכל עליי כאילו הוא מהקג"ב?' – ולא רק שלא קבעו לי כלום, נתניהו סימן לו עם היד שישב בשקט, ואמר לי: 'יבגני, תגיד מה שאתה רוצה'".

"ביבי מבין את המדיה בצורה מצוינת", הוא מציין. "ביום שעשינו את סרטון הנובי גוד היה בלגן באו"ם. הרבה מדינות הצביעו נגדנו בהחלטה 2334 שקבעה שההתנחלויות אינן חוקיות, ונתניהו התעכב. עד שהוא הגיע, החלטנו לצלם את הקטעים שלנו בלעדיו. שעה אנחנו מצלמים, וכל שנייה מתבלבלים ומסתכלים בדף. ואז בא נתניהו, אחרי כל הבלגן באו"ם, התיישב, בלי דפים ובלי כלום. דפק את כל המונולוג שלו, ידע למי לפנות ולמי לדבר ומה לומר, כולל משפטים ברוסית. ואז הוא קם ואמר 'טוב, יש לי שיחה עם פוטין'. תוך כדי הסרטון הוא פרגן לעלייה מרוסיה וגם לעלייה מאוקראינה. ואז התברר שאוקראינה הצביעו באו"ם נגדנו, אז למחרת הוא התקשר ואמר 'תורידו את האוקראינה הזה'. אם הוא לא היה ראש ממשלה, הוא היה שחקן בהוליווד".

מה אתה חושב שצריך לקרות איתו?
"מצד אחד להגביל קדנציות זה לא דמוקרטי, ואם אנשים רוצים, אז שימשיך. אבל מצד שני אני מסכים שיותר מדי קדנציות זה לא טוב. גם יאיר נתניהו, כל האגרסיביות שלו ברשת, אף פעם לא ראיתי אותו, אבל את יודעת, זה בן אדם שכל החיים שלו גדל במשפחת מלוכה. הוא לא מכיר משהו אחר. אולי מזה נובע כל האופי שלו. אבל שוב, לא חסר היום יאיר נתניהו בשמאל".

המפגש הראשון עם פייק ניוז

הוא נולד באוקראינה בחורף 1985. בגיל חמש עלה לארץ והמשפחה עברה להתגורר בקריות. אביו, רומן, הגיע עם הכשרה כמהנדס מטוסים, ואמו ילנה עם תואר בספרנות. "כשהגענו לארץ פגש אותנו מישהו שעזר לעולים. הוא הכניס את אבא שלי לעבוד כפועל שחור במפעל של אלומיניום. בא לי לבכות כשאני נזכר בזה. אבל אבא שלי לא ויתר. במהלך השנים הוא רישת את כל המפעל במחשבים, והיום הוא עובד כמנהל מחלקת שרטוטים, מנהל מחלקה של עשרים עובדים. ישנה הבדיחה הנפוצה הזאת, שמי שפעם היה רופא ברוסיה היום הוא מנקה רחובות. וואלה, זאת לא בדיחה. זה באמת היה המצב. ואני חושב שצריך להצדיע להם שלא היה להם אכפת לנקות רחובות. מישהו אחר היה מעדיף ללכת לחתום בביטוח לאומי. בתור ילד לא הבנתי את הדברים האלה. רק כשהתבגרתי זה ביאס אותי. גם אמא שלי טיפלה בנו רוב הזמן ועבדה במשק בית אצל אנשים. היום היא ספרנית בעיריית חיפה".

לזרובינסקי יש אחות אחת, ובמהלך השנים התגרשו הוריו ולאביו נולד ילד נוסף מנישואיו השניים. את כיתה א' התחיל בבית ספר דתי ("הייתה חלוקה לפי אזורים. ההורים שלי לא הכירו אף אחד ורשמו אותי לבית ספר של דתיים. כל יום הייתי מאבד את הכיפה"), ואת ימי התיכון העביר באורט קריית־ביאליק. "הייתי בא יום כן, שלושה ימים לא. כמו שאני מצייץ בטוויטר – ככה עניתי למורים. זרקתי יציאות. בכיתה י"א העיפו אותי מבית הספר. המחנך, שגם היה רכז השכבה, אמר לי שאני עולה כיתה אבל לא בבית ספרנו. לא הייתי ילד רע, לא רבתי עם תלמידים אחרים. אז החלטתי לגשת לוועדת ערעור. כל אחד הגיע עם תגבורת. ההוא אמא שלו קצינה בצה"ל וההיא אבא שלה קצין במשטרה. את כולם החזירו, ורק אני באתי לבד. פתאום אני מגלה שהמחנך הוא גם יו"ר ועדת הערעור. אמרתי לו 'מה זה הדבר הזה? אתה גם המחנך, גם הרכז וגם יו"ר הוועדה?'. אחרי שבועיים קיבלתי הביתה הודעה שהערעור נדחה. המערכת לא ידעה להתמודד איתי. אז בחופש הגדול נכנסתי לאתר של משרד החינוך וכתבתי להם מייל. ישר צלצלו אליי מלשכת המנהל והחזירו אותי. אמרו לי: 'לא היית צריך לפנות למשרד החינוך'".

"אני יכול לכתוב בדיחה על נתניהו ואת רואה פתאום הרבה ימנים שיוצאים עליי ומקללים. אחר כך אני מעלה איזו בדיחה על ההפגנות, ואז זה הפוך. אני יכול לקבל ביום אחד 200 תגובות לכאן ולכאן"

הוא נתקל בגזענות כבר בגיל מוקדם. "בכיתה ב' עברתי לבית ספר חילוני. ביום הראשון המורה אמרה 'יבגני, שב עם סיגל', והיא ענתה 'לא, אני לא יושבת ליד רוסים'. מה עשתה המורה? העבירה אותי מקום. כאילו זה לגיטימי.

"בכיתה ד' עשיתי איזה קטע לילדה עם בקבוק מים. ניערתי אותו ונתתי לה לפתוח, והכול השפריץ עליה. את יודעת, משחקים מטופשים של ילדים. ואז המורה אמרה לי לפני כל הכיתה: 'ילד צבר לא היה עושה דבר כזה'. אפילו התלמידים היו בשוק. כמה חודשים לאחר מכן, הגיעה איזו כתבת מעיתון מקומי כדי לחפש סיפורים. מישהו מהכיתה אמר לי 'תספר לה שהמורה אמרה לך רוסי מסריח'. היא כמובן התעניינה והסברתי לה שזה לא מה שהמורה אמרה, אלא 'ילד צבר לא היה עושה דבר כזה'. אבל כנראה הכותרת לא הייתה מספיק טובה, וביום שישי בעיתון ראיתי ידיעה שנפתחה במילים 'מורה אמרה לתלמיד רוסי מסריח'. שם אולי היה החיבור הראשון שלי עם תקשורת ופייק ניוז".

החיבור לתקשורת נמשך כאשר בגיל 17 החליט להקים את אתר "חדשות חיפה והקריות", שאותו הוא מנהל עד היום. בהמשך פתח משרד פרסום ויחסי ציבור, וכיום הוא מייעץ בנושאי דיגיטל לבכירים במשק ולערוצי תקשורת שונים. לפני חודשיים עזב את הקריות, ובימים אלה הוא מחפש דירה בתל־אביב. "אין לי בעיה לגור בחיפה כל החיים, אבל אני עובד על מיזם עם כמה אנשים והתחלתי להופיע בתוכנית 'חי בלילה'. מצאתי את עצמי כל יום ארבע־חמש שעות בכבישים, אז בסוף עברתי לפה. אבל כרגע אני בסגר, זה לא שאני עף על החיים. מצד שני, גם בסגר יש פה יותר מה לעשות מאשר בחיפה בסילבסטר".

הקורונה לא דילגה מעליו, אבל נראה שגם כשתותחי הקורונה רועמים הלייקים ממשיכים לשתף פעולה, ואולי אפילו יותר מהרגיל.

כשאתה רואה את כל הטרללת והקיטוב שיש ברשת, מה אתה מרגיש?
"לפעמים אני מסתכל בטוויטר ולא מאמין. אבל זה בכל מקום. גם אם ynet יעלו עכשיו משהו שקשור ליהודים וערבים את תראי שם קללות ואיחולי מוות. להם יש מערכת ותקציב, והם לא דואגים להוריד את התגובות האלה. אבל אם הם יראו את התגובות האלה אצל 'הצל', יגידו שהוא אחראי. אגיד לך יותר מזה – אני גם סובל מהתגובות האלה. אני יכול לכתוב בדיחה על נתניהו ואת רואה פתאום הרבה ימנים שיוצאים עליי ומקללים. אחר כך אני מעלה איזו בדיחה על ההפגנות, ואז זה הפוך. אני יכול לקבל ביום אחד 200 תגובות לכאן ולכאן".

ואתה לא מרגיש לפעמים שותף לאווירה?
"אז בואי נסגור הכול. כי גם אם עכשיו יעלו ידיעה בוואלה עדיין תראי את התגובות האלה – אז אל תעלו חדשות. לא יודע, אני לא מרגיש שיש לי חלק בזה. אף פעם לא עודדתי את זה ולא תדלקתי את זה. להפך – הרבה פעמים מישהו יוצא עליי ואני מגיב לו יפה, ואז הוא מתבאס.

"לדעתי אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. בסגר הראשון אנשים פחדו. הדליקו טלוויזיה וראו אנשים יוצאים עם כפפות. בסגר הראשון הייתי נכנס למעלית ולוחץ עם מפית. היום אני לוחץ עם הלשון. לאנשים אין פחד. כרגע, גם אם יראו גופות בבית חולים אחת על השנייה, אני לא רואה אותם מפסיקים להתנהל ככה"

"אגיד לך עוד משהו – אם את מפרסמת משהו על עיתונאי או על כלי תקשורת, הם הכי נכנסים למגננה. יותר מכל חברה אחרת. באים ואומרים לך 'זה פוגע'. לפני כמה שנים חשפתי את הזוכה של מאסטר שף. מאקו העלו בטעות אייטם לפני הגמר, אז העליתי את זה, כי זה מעניין תקשורתית. מתקשרת אליי איזו מנהלת תוכניות ואומרת לי: 'שמע, זה פוגע, וגם לא בטוח שהיא הזוכה, עשינו ככה לעוד מתחרים. אמרתי לה: 'רק על החרטא הזאת אני לא מוריד'. באים ואומרים לך שזה פוגע ויכולים לפטר את העובדת. מה, את מאיימת עליי שתפטרי את העובדת? אתם מפרסמים כל יום מאות סיפורים שפוגעים באנשים, עם שיימינגים והכול, ופתאום כשזה אתם זה פוגע?"

תגיד, אתה שואל את עצמך לפעמים, למה דעתי חשובה? למה אנשים בכלל מקשיבים לי?
"לא. אני גם לא חושב שהיא חשובה. פעם פרסמתי תמונה של נהג אוטובוס שדומה לנירו לוי. נראה לי שזה קיבל איזה 50 אלף לייקים. אנשים מתלהבים מדברים כאלו שטותיים, זה לא ייאמן. וואלה, אני בן אדם רגיל שפתח פייסבוק, וכל מי שעוקב אחריי – יש לו בעיה קשה בשיקול הדעת".

איך אתה מתמודד עם הקורונה? אתה בצד של המכחישים או של המצייתים?
"לדעתי אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. בסגר הראשון אנשים פחדו. הדליקו טלוויזיה וראו אנשים יוצאים עם כפפות. בסגר הראשון הייתי נכנס למעלית ולוחץ על הכפתור עם מפית. היום אני לוחץ עם הלשון. לאנשים אין פחד. כרגע, גם אם יראו גופות בבית חולים אחת על השנייה, אני לא רואה אותם מפסיקים להתנהל ככה".

מה אתה חושב על האופן שבו נתניהו מנהל את משבר הקורונה?
"אולי עוד מוקדם להחליט, אבל זו התנהלות שכונה. גם אם זה נתניהו וגם כל מי שסובב אותו. אם אתם לא מקשיבים להוראות, וכל יום אנחנו שומעים על מישהו אחר שמפר אותן, ואתם מחליטים דברים בלי לשתף את הציבור, ואף אחד לא יודע מה קורה. בעניין הזה היה לי תאקל עם מיקי זוהר בטוויטר סביב הסיפור עם החרדים ואוקראינה. לא הגיוני שאתה ממנה פרויקטור, ולא עוברים שבועיים־שלושה ואתה מתחיל להסית ולומר שכל הבעיות של המדינה עליו".

מנגד, זרובינסקי גם לא חוסך ביקורת ממפגיני בלפור. "אני מתנגד להפגנות, כי מבחינת הנראות זה לא נראה טוב. אתה לא יכול להגיד לאנשים שבו בבית, או אל תתפללו, ואז רואים עשרת אלפים איש ברחוב. זה לא נראה טוב וזה גם משפיע על אחרים.

"הייתי פה כשעשו את הפגנת המחאה במסיבה בחוף. באתי לראות מה קורה, ואיזו מפגינה שזיהתה אותי התחילה לצלם ולצעוק. עוד שנייה הביאה לי מכות. אם זו הייתה הפגנה של הצד השני, ישר היו אומרים שזו אלימות".

אתה מקבל הצעות לפרסום בתשלום?
"בואי נגיד שלא אכתוב משהו פוליטי בכסף".

ולא בכסף?
"אנשים שולחים לי דברים מכל הסוגים ומכל הגוונים. בחיים לא אעלה משהו שאני לא חושב שהוא מצחיק או מוצדק. לדעתי אני מקבל יותר דברים ממה שמקבלת מערכת חדשות בטלוויזיה. אין כמעט יום שלא מדברים איתי מהתוכניות ומבקשים רשות להשתמש בפוסט ושואלים מי צילם. יש ימים שאני מקבל אלפיים הודעות. גם שרים וח"כים ויועצים ודוברים שולחים לי. אבל אני לא חייב להעלות.

"כל אחד יכול להעביר לי דברים. זה כמו שהיום עמית סגל מפרסם משהו ומתחילים לחפש את המקור. מה זו הצביעות הזאת? יש מישהו שמעביר משהו לתקשורת ואין לו אינטרס? וכשמעבירים משהו נגד נתניהו אז אין שום אינטרס? פתאום כשזה בעד נתניהו ישר מחפשים מי העביר ומי הדליף. גם אנשי שמאל מעבירים לי דברים, אבל אני לא משתף אם אני לא חושב שזה מעניין. אני גם לא חושב את מי זה משרת. הם יודעים שאני יכול לתת משהו על גנץ, ואחרי חצי שעה לתת על נתניהו. הם יודעים את זה".

הוא רק חודשיים בתל־אביב, אבל נדמה כאילו הוא גר בה כבר שנים. גם כשאנחנו יושבים רחוק מההמון, ליד שולחן נטוש במסעדה שנסגרה בגלל הסגר, קשה להתחמק מרעשי הרקע. מדי כמה דקות פוקד אותנו אחד ממכריו החדשים, פה מנהל סופרמרקט שהתיידד איתו, שם מפקד תחנת כבאות שמזמין אותו לארוחת ערב. בין החברים במציאות לאלו של הפייסבוק עומדת כרגע חסימה אחת וגעגוע, למרות שבטוויטר ובאינסטגרם הוא עדיין פעיל כרגיל. "אני מרגיש כאילו אני בגלות", הוא אומר לי במבט נוגה.

יכול להיות שאתה בהתמכרות?
"לא יודע אם התמכרות, אבל זה כיף. תחשבי שאת כמו מדיה משל עצמך. בלי עריכה ובלי כלום, ויש לייקים, תגובות, שיתופים. את יוצרת שיח, אנשים קוראים אותך, וזה כיף. למה שאגמל מזה?"