הטקס על מדשאת הבית הלבן במחצית ספטמבר האחרון, שבו נחתמו "הסכמי אברהם" – הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות והצהרת השלום עם בחריין – היה רגע מרגש עבור כמעט כל ישראלי. עוצמתו הסמלית של האירוע האפילה על המילים המדויקות שנאמרו בו, אף שלחלקן ישנה חשיבות לא מבוטלת. הנאום המרכזי בטקס ההיסטורי נישא על ידי נשיא ארה"ב, אשר הקדיש את עיקר דבריו לתקווה ששני ההסכמים הללו יביאו בכנפיהם רוח חדשה לאזור כולו. אולם, לענייננו חשובים כמה משפטים שבהם התייחס הנשיא טראמפ – ככל הידוע לי לראשונה – לתפקיד המרכזי שממלא הר הבית בסכסוך הישראלי־ערבי:
"במשך דורות תושבי המזרח התיכון נותרו מאחור בגלל סכסוכים ישנים, עוינות, שקרים ובוגדנות. כל כך הרבה דברים עיכבו אותם, כמו שקרים שהיהודים והערבים הם אויבים, ושמסגד אל־אקצא נמצא תחת התקפה. הם כל הזמן היו אומרים שהוא תחת מתקפה. השקרים האלה עברו מדור לדור, מעגל אכזרי של אלימות וטרור באזור ובכל העולם. ההסכם הזה הוכיח שהם פורצים החוצה מהגישות הכושלות של העבר. החתימה של היום היא תחילתו של נתיב חדש, ויהיו מדינות רבות שיצטרפו למנהיגים הנהדרים הללו".
שיאו של התהליך היה בפיגוע על הר הבית. מגנומטרים בכניסה להר הבית לאחר הפיגוע בו נרצחו 2 שוטרים, יולי 2017. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
לא במקרה השקר, או אם תרצו העלילה, שלפיה בכוונת היהודים לפגוע ב"אל־אקצא" – מונח שבעבר היה שמור למסגד הדרומי במתחם הר הבית, וכיום מהווה כינוי להר כולו ־זכה למקום של כבוד בנאום. מי שעוקב אחרי מה שקורה בשנים האחרונות בשיח הערבי־מוסלמי סביב ההר, לא יכול לפספס את המקום המרכזי שהעלילה הזו תופסת, ואת הכוח מלהיט היצרים ומעודד הטרור הטמון בה. אפשר בהחלט לתהות האם האופטימיות של טראמפ בנוגע לתוצאות הצפויות של "הסכמי אברהם" בהקשר הזה מוצדקת, אולם לא ניתן שלא להתרשם מאבחנתו בנוגע למרכזיות העלילה הזו בגלגולו הנוכחי של הסכסוך.
הצגות ילדים ודרשות מטיפים
מי שעוקב זה כעשור אחרי העלילה מלהיטת הרוחות הזו הוא העיתונאי והחוקר נדב שרגאי, איש המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. בשנת 2012 פרסם שרגאי את הספר "עלילת 'אל־אקצא בסכנה': דיוקנו של שקר", וכעת, בעיצומם של ימי הקורונה, ראה אור מה שעשוי להיחשב אולי לספר שני בסדרה – "טרור אל־אקצא: מעלילה לדם". מאחורי שרגאי, איש תקשורת וחוקר ותיק, רזומה מרשים של ספרים מעמיקים ומאירי עיניים שהספר הנוכחי איננו מבייש.
הרקע לספר הוא "גל הטרור" שהחל בישראל סביב שנת 2014, וזכה לכינויים שונים: "אינתיפאדת היחידים", "טרור הבודדים" ועוד. במהלך כשלוש שנים יצאו מבתיהם מאות פלסטינים אל רחובות ישראל, כשמטרתם לרצוח יהודים בדקירה, דריסה וירי. המשותף לכל המפגעים הללו היה ההבנה שהם מבצעים את המעשה כחלק מהמאבק להגנת "אל־אקצא". בחלק מהמקרים הם הצליחו לבצע את זממם באופן מלא או חלקי, במקרים אחרים הפיגועים סוכלו. חלק ניכר מהמחבלים נורו למוות במהלך הפיגועים והוכרזו מיידית כשאהידים, "השאהידים של אל־אקצא".
הרקע התיאורטי של עלילת הכזב "אל־אקצא בסכנה" נפרס כאמור בספרו הקודם של שרגאי. הספר הנוכחי אינו עוסק בשורשי העלילה, אך מקדיש לא מעט מקום לאופן שבו התפתחה במשך השנים, תוך מתן דגש להתרחשויות בהר בשנים האחרונות. בין היתר, שרגאי מפרק לחלקים את סיפורו של הסטטוס־קוו בנוגע לביקורי יהודים בהר הבית – שעיקרו איסור על תפילה פומבית של יהודים בהר הבית, לצד שליטה ביטחונית וחוקית של ישראל בהר. שרגאי מראה באופן ברור כיצד לאורך השנים מאז 67' כורסם הסטטוס־קוו בעיקר לטובת הצד המוסלמי־ערבי, ורק בהיבטים בודדים חל בו כרסום קל לטובת היהודים.
כך למשל, שטחי התפילה של מוסלמים בהר הורחבו מאוד, ישראל חדלה לאכוף במקום את דיני התכנון והבנייה, ואפשרה הקמת שני מסגדים חדשים במתחם ההר. מנגד, הוגבלו מאוד שעות הביקור של יהודים בהר הבית, הוגבלו האזורים בהר הבית שבהם מותר ליהודים לבקר ונאסרה לחלוטין כניסתם למסגדים, וכן צומצמו הכניסות שמהן רשאים יהודים להיכנס להר. ואולם, אף שהמצב העובדתי בהיר ונהיר לכאורה, שרגאי מציג באופן מאלף את האופן שבו הצד המוסלמי עושה שימוש בסטטוס־קוו המאפשר ביקור של יהודים בהר ללא תפילה פומבית, כדי להציג מצג שווא כאילו ההר והמסגדים עומדים בפני סכנה מיידית של "כיבוש" יהודי.
הדרך מעלילה לטרור עוברת לפי שרגאי בכמה מסלולים. בהקשר זה הוא מזכיר את ספרי הלימוד ברשות הפלסטינית, הכוללים את הטענה שהכיבוש הציוני מנסה להשתלט על "אל־אקצא" כתיאור עובדתי של המציאות, וכך גם הצגות ילדים החוזרות על אותו המסר. גם דרשות המטיפים במסגדי ההר, שטבולות זה שנים בהסתה אנטישמית בוטה – כולל הדהוד של עלילות הדם הנוצריות על שימוש בדם ילדים לאפיית מצות, מוטיבים אנטישמיים המציגים יהודים כמלווים בריבית ורודפי בצע, ותוספת מוסלמית מקורית של שימוש בדימויי קופים וחזירים ליהודים – מנוצלות להפצתה של העלילה.
אך הצינור שבו מועברת כיום חלק גדול מההסתה נגד ישראל על כך ש"אל־אקצא בסכנה" הוא הרשתות החברתיות. ישראל אמנם פעלה, בין היתר בשיתוף פעולה עם פייסבוק, להסרת חלק ניכר מהתוכן המסית; אולם למעשה מאות פוסטים וסרטונים על "הסכנה" הנשקפת לאל־אקצא, ותיעוד הנעשה ב"אל־אקצא המאוים", הציפו את הרשתות והפכו לדלק מרכזי בהנעת "אינתיפאדת היחידים" של 2014 עד 2017.
שילוב ידיים עם ארדואן
סקירה משמעותית מוקדשת בספר למי שעשוי להיחשב לאב הרוחני של עלילת "אל־אקצא בסכנה", המופתי הירושלמי חאג' אמין אל־חוסייני, ולמי שהפך במידה רבה ליורשו הרוחני, שייח' ראאד סלאח מחאג'נה, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. לכאורה מדובר בשני אישים שמלבד היותם מנהיגים מוסלמים דתיים שמחוז פעולתם הוא ארץ ישראל – אין ביניהם שום קשר. אולם תפקידם ביצירתה, טיפוחה והפצתה של עלילת הסכנה המרחפת מעל המתחם המוסלמי המקודש, טווה ביניהם נימים מחברים רבים.
בעזרת ציטוטים מדו"ח ועדת אור, שחקרה את "מהומות אוקטובר 2000" שפרצו ביישובים הערביים בוואדי ערה, משרטט שרגאי את האופן שבו עורר סלאח לחיים את עלילת הסכנה ל"אל־אקצא". החל מהצגת ההר כמי שנתון למתקפה כבר כעת על ידי כוחות ביטחון ושיטור ישראליים, ועד לקריאה לשחרר את אל־אקצא גם במחיר דמים. אולם, פעילותו של סלאח בשלהי שנות ה־90 ותחילת ה־2000 הייתה רק קדימון לפעולותיו הבאות להתססת האווירה סביב הר הבית. במהלך השנים שכלל ופיתח סלאח את התפיסה שלפיה חייבת לקום ח'ליפות איסלאמית כלל־עולמית שירושלים היא בירתה. כך תהפוך ירושלים ל"בירת כל הבירות", ולא רק בירתה של המדינה הפלסטינית העתידה לקום. כחלק מהקמתה של הח'ליפות ראה סלאח בחזונו כיצד המוסלמים "צועדים בהמוניהם לעבר מסגד אל־אקצא, חוצים בדרכם כל גבול ומכשול אפשרי". לא תופתעו לשמוע שלצורך קידום החזון הזה הסתייע סלאח באוהב ישראל נוסף, שליט טורקיה ארדואן, ובבני ברית נוספים כדוגמת חמאס, מפלגת השחרור האסלאמית ועוד.
פרק מיוחד מקדיש שרגאי לסיפורם של שני ארגונים שהפכו לסוכני הפצה מרכזיים של העלילה, במקביל לפעילות להצרת צעדיהם של יהודים על ההר – המוראביטון והמוראביטאת. סיפורן של נשות המוראביטאת מאגד בתוכו את כל המרכיבים שכבר הזכרנו: העלילה, ההסתה, המעורבות הזרה הכוללת כסף זר, וההקצנה האסלאמיסטית שהוביל ראאד סלאח, כשכולם ממוקדים בהר הבית. כל המרכיבים הללו תדלקו את הטרור בכל הארץ, אך מעבר לזה הפכו את הר הבית עצמו, אל־אקצא, לזירת טרור פעילה.
בספר מפרט שרגאי את האופן שבו התרחש התהליך, כולל בשלב מסוים גם מעורבות של דאעש בטרור בהר, וסיכול הפיגוע שבו תכננו מחבלים להתנקש בחייהם של משה פייגלין ויהודה גליק על הר הבית. אולם שיאו של התהליך היה בפיגוע על הר הבית ביולי 2017, שבמהלכו רצחו שלושה מחבלים, תושבי אום אל־פחם, שני שוטרים, כמיל שנאן והאיל סתאוי. בתגובה לפיגוע הקשה פעלה ישראל לחפש נשק על ההר ואף הציבה מגנומטרים בשעריו, שהוסרו אחרי מספר ימים. גל הטרור לא שכך מיד, אך נדמה שלבסוף הפיגוע הזה הוא שאילץ את גורמי הביטחון לפעול בתקיפות נגד מתקפת הטרור ולהביא אותה לסיומה.
ספרו של שרגאי מאלף ומעניק פשר ומסגרת לאירועים שחווינו כולנו אך לפני מספר שנים. הספר כתוב בלשון קולחת והוא נעים מאוד לקריאה, יחסית לספר עיון מחקרי. במידה רבה מדובר בספר מדכא. התחושה שנוצרת במהלך הקריאה היא שהפיגוע הקשה הבא בשמה של ההגנה על "אל־אקצא המותקף" הוא רק עניין של זמן, משום שההסתה סביב הר הבית נמשכת כל העת. למרות זאת, שרגאי מנסה למצוא עבורנו גם מה שהוא מגדיר "זרעים של תקווה" – קולות בתוך העולם הערבי והמוסלמי שיוצאים נגד העלילה ונגד הפיכת אל־אקצא למנוע של שנאה וטרור. שרגאי מודה שמדובר בקולות מעטים ובולטים בשונותם, אך עצם קיומם מעניק את התקווה שיכול להיות גם אחרת.
טרור אל־אקצא: מעלילה לדם נדב שרגאי המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה וסלע מאיר, 2020, 362 עמ'
