"חכי שנייה, אני רק מעלה משהו", אומר לי יבגני זרובינסקי בזמן שהאצבעות שלו מקלידות במהירות על פני צג הנייד.
זה באמת לא יכול לחכות?
"אם שולחים לי פתאום משהו אני חייב להעלות אותו".
למה, כי אחרת דאום יעלה לפניך?
"לא. עכשיו אני גם חסום בפייסבוק אז הוא חוגג".
כמו הציוץ החדש שהוא מעלה לאינסטגרם, כך גם דמותו של יבגני: קצר בתשובות. לא מתפתה למונולוגים מייגעים. או פשוט יודע לשים נקודה, במונחים של רזי ברקאי. "אני מדבר כמו סטטוס", הוא מודה, "מתקשר בציוצים. איך שנגמרים 240 תווים אני מפסיק".
למה בכלל נחסמת בפייסבוק?
"סתם, כי העליתי סרטון של ילד שבאמצע שיעור זום ביים חטיפה. פייסבוק חשב שזה אלימות, למרות שרואים שזה סתם משחק, וזהו, נחסמתי. פייסבוק ישראל ערערו בשמי שלוש פעמים למרכז שלהם באירלנד, כי אין להם יכולת להוריד בעצמם. נחסמתי כבר כמה פעמים, ואני עומד על כך שזה שטויות".
אתה מרגיש שיש אפליה נגד צייצני ימין?
"אני לא יכול להגיד דבר כזה. אין לי משהו להתבסס עליו".
ואולי גם אין על מה להתלונן, כשאתה עצמך חלק מהמשחק. מעל עמוד הפייסבוק שלו מתנוסס הכיתוב המנומס "במידה ונפגעתם מפוסט כלשהו בפרופיל זה, אנא כתבו לי ואחסום אתכם".
"בעבר הייתי חוסם הרבה. היום אני עם הרבה יותר ביטחון. פעם, כשהיית מפרסם דעה ואנשים היו מגיבים בקללות, אז לא היה בא לי שהאנשים השליליים האלה יפריעו לי בדרך, ופשוט עשיתי להם בלוק. לפני שנתיים־שלוש הגעתי ל־5,000 חסומים בפייסבוק. בעיקר אנשים שבלבלו לי את המוח. אז קודם כול אני רוצה לקרוא מפה לפייסבוק שהם חייבים לסדר את העניין הזה. אי אפשר להוריד את כל החסימות בלחיצה אחת, זה נורא מעייף. ישבתי כמה שעות והסרתי חסימה אחרי חסימה. שחררתי את כולם".
התראות הנייד של זרובינסקי משמשות פסקול לפגישה בינינו. פה סרטון טרי שהרגע שוחרר באיזו קבוצה, שם צילום מסך עם איזו פדיחה טלוויזיונית. עם 260 אלף עוקבים בפייסבוק, כמעט 60 אלף בטוויטר ולמעלה מ־350 אלף באינסטגרם, לא פלא שהוא מחוזר כל כך.
"יש שרים וחברי כנסת שלפעמים שולחים לי פדיחות שהם עשו, ואני מעלה אותן כי זה מצחיק. אחר כך אני רואה בתגובות איך אנשים יוצאים עליי, מנסים להגן על השר. פעם הייתי לוקח ללב, אבל היום כבר לא אכפת לי. הרי שרים גם מתלוננים על ארץ נהדרת. נו, אז יש פוליטיקאי שלא רוצה להיות שם? שלא יבלבלו לי את המוח".
אז איך הפך בחור צעיר מהקריות ללא רקע מיוחד בתקשורת לגוף מדיה בפני עצמו? "בעבר הייתי משתמש בפייסבוק כמו כולם", הוא מנסה להיזכר, "שבוע טוב, תמונה מהמועדון שאני הולך אליו. אבל אז ראיתי שאנשים אחרים מעלים סטטוסים על אקטואליה ומקבלים 500 לייקים. אמרתי לעצמי, למה שלא אשתמש בזה? ואז התחלתי להתייחס לענייני דיומא. הכול קרה ממש לאט. ופתאום חנוך דאום מעלה תכנים שלי, ופתאום אני עולה ב'סטטוסים מצייצים' וב'הצינור'. היום כבר מזהים אותי ברחוב ורוצים להצטלם איתי. זה כיף. אין ספק שזה כיף. אם נניח אכנס עכשיו פה לאיזה קיוסק, תוך שנייה אני יכול לדעת אם הבן־אדם מזהה אותי. אם הוא אומר לי 'כן, מה בשבילך?' אני מבין שהוא לא מזהה. אבל אם אני מתחיל לראות שכולו באקסטזה, הולך ומוציא לי את החלב מהצד, אני מבין שהוא זיהה. בקיצור, אם כולם היו מתייחסים ככה גם לאנשים שהם לא מזהים, העולם כנראה היה יותר טוב".
על פניו נראה שאושיות הרשת באות בעיקר מהימין. יש לך הסבר לזה?
"כן, זה מה שתופס. הטלוויזיה והתקשורת הן אושיית הרשת של השמאל. בתור ילד חשבתי שמה שאני רואה שם זה מה שקורה. כל מה שהייתי רואה, התייחסתי אליו כקדוש. פעם היה להם גם כוח מטורף. בן אדם כמו נוני מוזס, מישהו ידע עד לפני כמה שנים מי זה האיש הזה? גם היום, האנשים ששולטים בתקשורת – רוב הציבור לא יודע מי אלה".
המצב הזה די מרגיז אותו. "גם אם עכשיו אהיה ברשת עם 30 מיליון עוקבים ואעלה כל יום פוסטים עם 30 מיליון לייקים, עדיין יתייחסו אליי כאל סתם מישהו מהרשת. אבל אם פתאום אני אתחיל להופיע בפינה בתוכנית בוקר, לא משהו דרמטי, המעמד שלי יעלה. אותי זה מעצבן, כי להגיע למצב שעוקבים אחריך 700 אלף אנשים מבחירה – זה קורה מדברים שאתה עשית בעצמך, בלי שקיבלת בהתחלה איזו במה גדולה. ועדיין, אם תהיה בטלוויזיה המעמד שלך יעלה. כלומר, זה עדיין מדיום שמשפיע וקובע מבחינה ציבורית. זה מעצבן אותי".
אבל הטלוויזיה גם ניזונה מאוד מהרשת בחשיפות שלה, ודי מגיבה למה שקורה שם.
"הרשת פתחה לאנשים את העיניים. פעם, כשמחבל היה רוצח מישהו, היו אומרים בכותרות שהוא נהרג. היום אין אומץ לעשות דבר כזה, כי הם בעצמם הבינו שזה לא הגיוני. אלה דברים שהרשת שינתה".
הכתבה המלאה תתפרסם ביום שישי הקרוב במגזין מוצש" של מקור ראשון
