עוד לפני שקוראים מילה אחת בספר החדש של סביון ליברכט, אי אפשר להישאר אדישים אליו. ממדיו הפיזיים הקטנים והלא סטנדרטיים של "השושבין", עם הכריכה ובה קצה נוצת טווס בצבעים עזים על נייר משובח במיוחד, מושכים מיד את העין ואת היד. ואז, כשצוללים פנימה, המילים הכתובות על דפים צהובים מושכות אחריהן את הלב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שופטי העליון דנו בסמכותם לבטל חוקי יסוד
– זו לא אשמת עדי ביטי, זו אשמתנו
– הפרופסור למתמטיקה שמתחזה להאקר ומגדל עשרה ילדים
הספר מחולק לשני חלקים – עבר והווה. בחלק הראשון, גיבור הסיפור מיכה הוא ילד ישראלי, בן למשפחה ממוצא איראני, שמתאר את סיפור נישואיו של דודו החולני משה לבחורה יתומה בשם אדלה ועל בחירתה במיכה לשמש כשושבין שלה בחתונה. בחלק השני, שמתרחש 24 שנים מאוחר יותר, מיכה מתגורר בלוס־אנג'לס ומתפרנס מהיותו סופר צללים. יום אחד הוא נקרא על־ידי אדלה לפגישה בישראל, והיא מממנת עבורו את כרטיס הטיסה ושהייה במלון יקר, מה שמהווה עבורו הפתעה רבתי – כי הוא זוכר את אדלה הענייה מפעם.
את החלק הראשון קראתי בשקיקה. התיאורים הצבעוניים והמפורטים של ליברכט מהווים חלון הצצה למשפחה שבה אהבה וכבוד הם שני כוחות שנמצאים כל הזמן במלחמה מתמדת, וחולשת הנשים לעומת הדורסנות של הגברים באה לידי ביטוי מוחשי. היחידים שמצליחים לשלוט בשני הכוחות הללו הם דווקא אדלה ומשה, שני ה"פגומים", שמתגלים כיחידים בסיפור שמצליחים לחיות חיים שבהם אהבה יכולה לגבור על הכול.
את החלק השני קראתי בסקרנות כדי לדעת מה הולידה אותה מלחמה על האהבה, ומה קרה לשאר הדמויות במשפחה, שהכבוד הרס את חייהן. ואכן, החלק השני צבעוני הרבה פחות, אבל מפתיע יותר. בשפה עשירה ברגש מצליחה ליברכט לספר שני סיפורים שונים, בעלי מקצב שונה ופרספקטיבות שונות, שעדיין נראים כמו סיפור אחד של התבגרות. נקודת המבט של מיכה נשארת רגישה, אבל בצורה כה שונה, שאין דרך להתחמק מהמחשבה כמה צבע ותשומת לב מאבד אדם במהלך התבגרותו.
24 השנים שעליהן לא נכתב כלום צצות בתוך החלק השני ומתמלאות מאליהן, ולמרות זאת עד הרגע האחרון הסוף נשאר מפתיע מאוד וללא רמזים מטרימים. זו חוויה מיוחדת, לקרוא ספר קצר ומרתק כל כך בזמן תָּחום של שעה וחצי מקסימום. לא תמיד יש לנו זמן לקרוא ספר ארוך, וטרדות החיים מקשות לא פעם להיזכר איפה בדיוק נטשנו את העלילה ומה קורה כשחוזרים אליה. תחשבו על כל העמודים שקראתם בחצי עין בספרים עבי כרס ודמיינו שהם לא קיימים – בכל כך הרבה ספרים, מרוב דפים לא רואים את הסיפור. ואם אתם חוששים שספר קצר כל כך ישאיר לכם טעם של עוד, אל דאגה – "השושבין" מתחיל ונגמר בדיוק בזמן. אין שום רגע שבו תחושו צורך בעוד, או צער על כך שהספר נגמר. מה שכן תישאר היא ציפייה לספר הבא של ליברכט, ותקווה שגם הוא יראה אור בפורמט הזה.
השושבין
סביון ליברכט
כתר
188 עמ'
