ספרו החדש של בוריס זיידמן יפהפה, מיוחד ומכשף בלשונו. לאוהבי משחקי מחבואים ספרותיים, ובעיקר לאוהבי השפה העברית, הסקרנים לראות מה עוד ניתן לעשות בה וטרם נעשה – זה בדיוק הספר הנכון. הפרולוג הוא רק אחד משעשועי המחבואים שמצפים לקורא בין דפיו של הספר הכרסתן הזה. רק בסיום הקריאה של כל ארבע־מאות פלוס עמודיו, תיפתר החידה במלואה וגם ייחשף כל המידע על החתול, זה שמופיע בעמוד הראשון של הפרולוג.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דור הזום: המרצה שיודע איך לשפר את הלמידה מרחוק
– צפו: שיחה עם ד"ר מירב כהנא על נשים והלכה בימי קורונה
– "שעת הנעילה" מאזנת גבורה עם רגישות
החתול הוא רק אחד מגיבורי הסיפור, אך ללא ספק מהחשובים בהם. לא לחינם נקרא הפרק הראשון "חיוכו של החתול". מן העמוד הראשון נזרקים הקוראים אל עולם סוריאליסטי למחצה, שמתנהל בשפה פנימית מיוחדת המובנת רק לדייריו. הספר אמנם כתוב עברית, אבל ממש לא אותה עברית שאנחנו מכירים מחיי היום־יום או מקריאה בספרים. העברית של זיידמן ב"תחנות ביניים" היא, ובכן, שונה. כזאת שאולי רק לעולים חדשים ולסופרים מעטים, כמו שלונסקי למשל, ישנה החוצפה וגם אומץ הלב ליצור כמותה. יש גם יוצרים אחרים כאלה, כמו אלתרמן כמובן, אבל לא סתם הזכרתי את שלונסקי, יליד רוסיה, שאצלו, כמו אצל זיידמן, ההקשר ברור: השימוש בשפת רחוב, שנפוץ בשירה הרוסית – ויסוצקי, לדוגמה – וגם המחסור במילים מתאימות בעברית. דוברי רוסית תמיד ירגישו שהרוסית כל כך יותר עשירה מעברית.
בוריס זיידמן לא זכה לגדול על ברכי ה"ביבליה", כפי שהוא מכנה את התנ"ך בכמה מקומות, ושפתו וסגנון הכתיבה שלו ייחודיים לו ומבדילים את כתיבתו מן הנכתב כיום בארץ. חידושי הלשון, הציוריות שלהם, האסוציאציות, ובעיקר הדחיסות שלא־תיאמן של המשפטים המתפתלים, שכמעט אין ביניהם אחד שהוא סתם משפט פשוט ושגרתי, הופכים את הקריאה לחוויה, עוד לפני שהתייחסנו לתוכן.
"תתחדש, ממחר בערב יש לך סיני חדש, הודיע לי החתול. תקפוץ לראות אותו היום בערב, במשמרת שלי, אמר, ולכסן אלי את חיוך נייר הזכוכית שלו. איך קוראים לו? גיליתי התעניינות כנה וטמנתי את כף ידי בכיסם התהומי של מכנסי העבודה שלי, ושליתי מתוכו את פנקס הסינים שלי. צלמיתה של חברת 'נשר המדבר בע"מ' התנוססה על כריכתו המרופטת. הנשר היה פרוס לפרוסות דקות, כמו הצבי של רשות הדואר, ואחז בטפריו בפסגותיהן של שלוש דיונות, ששימשו גם פירמידות לעת מצוא, קרי: תעופה, טורפים, פוקחים עין, מצרים… מצרים, אגב, הייתה ממש מעבר לגבול, במרחק יריקת גמל…"
הסיני החדש
החתול, כפי שאפשר כבר להבין, לא בדיוק הולך על ארבע: "ראיס, בוס, צ'יף, קֵייס… כל מהותו היתה ונותרה עבורי חידה אפלה… מושכת־דוחה, נערצת־נקלית, קלילה־מאיימת. רבת־פרצופים אך לא דו־פרצופית… שמונים הקילוגרמים שלו נדחסו ב־165 סנטימטרים… מוטת כתפיו התקרבה למטר והיקף חזהו וזרועותיו הפכו אותו, את המטר הזה, למעוקב… מה שהיה מכונה אז, בניינטיז, מקרר… התואר "חתול" רותך אל שמו בידי הבריות… שמיל פסקל היה חתול. אבל לא חתול כהלכתו. זאבים בעור כבש יש? יש. שמיל, למכירים אותו, היה נמר בעור חתול".
במקרי תקלה או מצוקה, החתול תמיד הצטיין ב"כיפוף המציאות", ופתרונותיו "תמיד התנחלו בסמטה החשוכה בין החוקי ללא חוקי… בין העקרוני למתפשר, ובין הפרינציפ לקומבינה…". "לעומתו", אומר המספר, "בי עצמי כבר זוהתה החַמוֹריות. הייתה בי עקשנות מחפשת קירות וצמודת קרקע, תמימות המתחככת בפינותיו החדות של העולם ונשרטת עד זוב דם…". וכך, בקטע אחד, הכרנו שלושה מגיבוריו הראשיים של הספר: המספר, הבוס שלו ו"הסיני החדש". – "איך קוראים לסיני החדש? קוראים לו… זה מסובך… תרשום: אי־י־י־כ־נ־ב־ל־א־ט. אַייכֵנבּלאט"… ולהלן "אייכן".
הגיבור־המספר הוא טל שני, "טוליק הרחום והחְנון", אנטולי, שסיגל לעצמו שם צברי, מחוספס ושזוף ומאפיין את "יפֵי הבלורית והתואר". אבל כמו שהחתול שמיל אינו חתול, כך טל שני אינו "יפה בלורית" ואפילו לא שזוף. כבר בלילה הראשון ביחד, מעיד טל, החתול "חלץ ממני את פקק שמי הנשכח", ואז "ברוך לא צפוי ובהתרפקות נטולת שביב ציניות" גילה לו ש"בילדותנו היינו שכנים. אמנם במונחים של מרחקים אחרים, לא מרחקי כאן, אבל שכנים… בסך הכל מאות בודדות של קילומטרים… וגם שלושה נהרות חצצו בין שנינו… ואז, בשני קצותיה של הדרך הזו, נבטנו שנינו…".
שני אלה, עולים לא־כל־כך־חדשים מבריה"מ לשעבר, נפגשים בשדה תעופה צבאי בנגב, בחברת אבטחה שמעסיקה "סינים". כלומר, בוגרי בית הספר הטכני של חיל האוויר, שעובדים בפרך ובתנאים מחפירים כאנשי תחזוקה ביום וכשומרים בלילות על "מפלצות הפלדה המכונפות" שהן תכלית קיומו של השדה. עד שבלילה גורלי אחד ה"סיני" אייכן, בתפקידו כשומר, כמעט הורג, ואחר כך מציל, את חייו של החתול, הפקח הראשי של חברת השמירה.
ההיכרות המשולשת הזאת ותוצאותיה משתכפלות פעם שנייה באזרחות, כשהחתול, טל ואייכֵן נפגשים שוב בנסיבות קשות. נסיבות שבעקבותיהן טל מנודב למשימה הגדולה, הגשמת חלום: ללוות את ויקטור, עוד "סיני", אבל הפעם "רומנסיני", מולדבי, מהחווה של אייכן, בחזרה למולדתו, שהיא גם מולדתו של טל־טוליק.
צה"ל ועולי רוסיה
הספר נוגע בכמה וכמה נושאים נפרדים, שהסופר, בדרכו המיוחדת, מתייחס אליהם באמצעות הרהורי האגב של טל. האחד הוא נושא ה"סינים" ויחסו של צה"ל ל"משרתים" אותו: תנאי העבודה של חיילי התחזוקה הצעירים בבסיס של "טובי בנינו" מזעזעים: השפלה, תעסוקה בתנאי כמעט־עבדות, מגורים בצריפי אסבסט, מזון עלוב ו"קְָתֶה" פושר – לא קפה ולא תה, שמסופקים להם בתורנות השמירה. ה"סינים" מזכירים ליוצאי בריה"מ את נידוני הגולאג, "קשי יום, תשושים, עטויי סרבלים בלויים…". ומניין הכינוי "סינים"? אחרי השחרור מסביר אייכן לטל את הרגש המיוחד שלו כלפיו: "ראית בי בן אדם, לא סיני… ". – "והסינים הם לא בני אדם?". "בסין אולי כן, אבל לא בזרועו הארוכה של צבא העם…" משיב אייכן.
נושא אחר הוא עניין השפות. בהגיעו למולדובה, ארץ הולדתו, מבין טל פתאום שהאנשים שם מדברים שתי שפות: השפה המקומית, מולדובית, ושפת האליטה – רוסית. בביתו, בילדות, דיברו רק רוסית: "טוליק גדל לצליליה (של המולדובית) אבל בז לה בכל פרודות נפשו. כמו שרק ילד סובייטי יכול היה לבוז לכל מה שהוא לא רוסי. הוא בז לה, כי לא הייתה 'הנפילית והעצומה', שפתם של בני הגזע הארי־הסובייטי – הרוסו־סלאבים… אלא רק ג'יבריש של המקומיים, הילידים, 'המיעוטים' שכונו בפי הפיאודלים הסובייטיים – פלאחים… חוטבי העצים ושואבי המים… והנה ההשוואה הבלתי נמנעת קופצת כמו ברווז קרטון בדוכן רובי אוויר: עברית־ערבית…".
נושא נוסף הוא קליטת עולי רוסיה: "בסבנטיז, כשנחתו בבן־גוריון, שלושה חייזרים, אמא־אבא־טוליק… (שיווקו) להם את בני המקום כצברים. קוצניים־מבחוץ־מתוקים־מבפנים. אוקיי, בסבנטיז זה עוד עבד… אבל בגל המיליון השישי של הניינטיז התבררה… קוצניותם של הצברים. ואת מתיקותם הוא מחפש עד היום… הם הפכו אותם, את המתלהבים החדשים – לשומרים ולמאבטחים, לאנשי ניקיון ותחזוקה, לאנשי תלך־תביא… לשואבי המים וחוטבי העצים של מלח הארץ, של יפי הבלורית והתואר. לגובי החובות, שומרי ספים, שוברי ראשים… לסינים שלהם…".
מתחשק לנשק מזוזה
אלה, כאמור, רק הרהורי אגב. כי הנושא החשוב, הטעון רגשית והנוגע ללב, שתופס יותר ממחצית הספר, הוא הביקור של טל במולדתו הנעזבת. המקום שבו עברה עליו ילדותו המאושרת, זה שכל חלומותיו וגעגועיו מאז גיל שתים־עשרה ממוקדים בו. טוליק מוצא את עיר הולדתו דומה וגם שונה. הוא מגיע לשדרה סואנת שהוא זוכר ששמה היה "שדרת יורי גגארין", וחושב "לבטח כבר שינו את שמה למישהו מקומי. מולדבי…". אבל על קירות בניין פינתי מחכה לו הפתעה. שלט רחוב מחליד: סטראדה גגארין. "גיבור ילדותו הושאר על השלט, למרות שהיה קוסמונאוט סובייטי…".
בחברת ארוסתו לעתיד של החתול, שגם הוא, באורח פלא, נמצא כאן, טל נכנס לדירה שהייתה שלהם אז. דבר לא השתנה. הוא מוצא שם את כוננית הספרים סגורה מאחורי דלתות זכוכית, ופוגש בספרים המוכרים שהיו לו בני לוויה נאמנים, שמהם ינק ועד היום לא נגמל. ומוצא גם את הספרים "האסורים" שאליהם התוודע כבר בארץ, "מתפקח מזוהרה של ה'רודינה (מולדת)' הסובייטית. חופר בקדחתנות של כורה פחם, קורא פחם, בין מדפי חנות הספרים הרוסיים באלנבי, בפינת נחלת בנימין…". כל הגעגועים והזיכרונות הישנים מתעוררים בו מחדש עכשיו, בבית ילדותו, בעיר מולדתו. ולמרות זאת, בצאתו מדירת ילדותו המולדובית, "התחשק לו פתאום, מה שמעולם לא חשק בו בשום דלת שם, בבית, התחשק לו בטירוף לנשק מזוזה. עד שכמעט הניף את זרועו, אסף את אצבעות כף ידו, כמעט…".
וכאן יכול היה הספר להסתיים, אלמלא החתול ולָאנה, הכמעט־ארוסה שלו, וגם הסיפור ההוא, מהפרולוג, עוד צריך להיפתר. בקיצור, נותרו עוד תסבוכות וכמעט מאה עמודים לסיום, אבל החלק הזה, שבו הדברים אמורים להסתדר והסודות להתברר, הוא החלש בספר. כאן מתגלים פגמיו: מונולוגים אינסופיים ומשעממים בארכנותם של החתול. זו אמנם לא נפילת מתח קטלנית, אבל יד העורכת חסרה כאן מאוד, ושיכרון המילים של הסופר פוגם בקצב ובקשב. אך אל ייאוש: הסיפור שב לזרום. עוד יש שפנים וסיגריות בכיסי החתול, וקנוניות, קומבינות ואופרציות לרוב. כדאי להישאר. יהיה כיף עד הסוף.
בוריס זיידמן
פרדס, תש"ף,
409 עמ'
