לוח וגיר /// דורון מלצר | 40 | +6
על פניו היה נראה שהגענו לסגר השני מוכנים יותר מהראשון. ושלא תבינו לא נכון, היינו מוכנים מאוד בסגר הראשון: אנחנו היינו מאלו שהיה להם מספיק ביצים בשביל חביתות כל יום בפסח.
ולכאורה הגענו מוכנים נפשית, פיזית וטכנולוגית באופן יחסי: אותו מספר מכשירים אלקטרוניים לפחות נפשות הזקוקות להם, כי הגדול הספיק לסיים י"ב בין הסגרים. אבל כל זה היה רק לכאורה. במציאות, אף אחד לא הכין אותי לשני דברים חשובים.
הראשון: החלטה שאשתי תהיה הפעם עובדת חיונית למשק (כאילו משק הבית הוא לא משק מספיק חשוב כדי להיות בו חיוני).
והשני: שאנחנו לא באמת מוכנים יותר טכנולוגית. הגדול היה בי"ב בשנה שעברה ולא באמת היה צריך את הזום. הבת עלתה השנה לחטיבת הביניים, ופתאום הלימודים נהיו רציניים יותר.
והשילוב של שניהם אומר דבר אחד: נטל הלמידה מרחוק נופל על הכתפיים שלי. למזלי, יש לי כתפיים מספיק רחבות כדי לא להתייחס לכל דבר שנופל עליהן.
וכך מצאתי את עצמי צריך לתמרן בין הזום של כיתה ד' בנות במחשב, לעזרה בתפעול שיעורי בית בטלפון הנייד. וכל זה, תוך כדי העיסוקים הפרטיים שלי. הצלחתי לא להיות קשוח עם הילדים על לו"ז מדויק, ובמקביל לוודא שהם נכנסים לשיעורים ולומדים כמו שצריך.
גיליתי שהזום הוא לא כל כך נורא כמו שעושים ממנו.
ולמרות הכל, כולם דואגים ורוצים כבר לחזור לשגרה, כי זה לא משנה כמה הטכנולוגיה מתפתחת, והיא כל הזמן מתחדשת, הכי בריא לילדים זו שגרה, כיתה, מורה וחברים.
העולם, כאמור, לא מפסיק להתקדם, כך שאני אמנם לא יודע עם מה ילמדו בסגר השלישי, אבל בטח בסגר הרביעי ילמדו עם לוח וגירים.
תקוות קטנות /// צביקה קליין | 37 | +3
כל יום הרגיש כמו קרב. קרב אבוד מיותר לציין. אחרי לילה ארוך של עבודה מפרכת ומעט מאוד שינה, קמתי בסביבות השעה חמש בבוקר לשלושת הילדים שלנו, כולם מתחת לגיל ארבע, וחשבתי לעצמי: איך אני הולך לשרוד איתם עוד יום? זרקתי בפניהם מעדן, הדלקתי את הטלוויזיה בעיניים עצומות, שכבתי בדיכאון על הספה וחשבתי על כל אותן משימות שהייתי צריך לעשות – או שחשבתי שאני צריך לעשות – ולא אספיק. מבלי ששמתי לך לכך, האשמתי את ילדיי במגיפה העולמית ובביטול המסגרות שלהם.
מה שתיארתי עכשיו היה שגרת יומי בתקופת הסגר הראשון. הלחץ היה גדול; היה החשש מפני מצב כלכלי שילך וידרדר, והיינו בני זוג שמנסים לעבוד ובמקביל איכשהו לגדל את שלושת ילדיהם – ללא כל מסגרת, בדירה ירושלמית בקומה רביעית. לדעתי איבדתי שנים יקרות בתקופת חודשי הסגר הראשון, וזה ללא ספק עלה לי בבריאות. היה קשה מבחינה זוגית ועוד יותר מבחינה הורית וחינוכית.
לקראת הסגר השני שבא עלינו לרעה, קיבלתי החלטה פנימית חד משמעית, ואני מקווה מאוד שאצליח לעמוד בה: אני כבר לא מוכן לכל הלחץ הזה. אז בניגוד לסיבוב הראשון, אני לא מפתח שום ציפיות לגבי פתיחה קרובה של מוסדות החינוך. אני מוכן לכך שייתכן והמצב יישאר כפי שהוא חודשים ארוכים. אם בסגר הראשון קיוויתי והתפללתי כל יום לנס – פתיחת גני הילדים – כעת, אני חי את חיי מיום ליום – בלי תכנונים נועזים, ובלי תקוות גדולות.
אני משתדל להקדיש קצת זמן, גם ברמה של דקות, לכל אחד ואחת מהילדים, כדי שיראו שגם אם הייתי עסוק או שכעסתי עליהם במהלך היום – אני אוהב אותם. בניגוד לסגר הראשון, אני משתדל גם להנות מזמן האיכות, לצלם אותם כמה שאפשר, ואף להפעיל אותם – לעיתים (לא מספיק) מבחינה חינוכית. רק בערב סוכות קלטתי שהתאומים בני הארבע לא בדיוק הבינו מהם ארבעת המינים, וחשבו שאנחנו עדיין בראש השנה. אז אולי אני ממש לא אב השנה, אבל הסגר הזה היה שונה.
