עושה צהריים: עופר חדד לא ייתן לכם לתייג אותו

כבר בתחילת הפגישה בינינו, עופר חדד פותח חלון רחב במשרד שלו ברחביה, מתרחק אחורה עם הכיסא ומבהיר שהמסכה הולכת להישאר לשנינו על הפרצוף מההתחלה ועד הסוף. "בלי עיגולי פינות", הוא מזהיר, "רק זה חסר לי עכשיו, להיכנס לבידוד".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בתיווך ישראל: מצרים נפגשה עם משלחת חמאס
– החתול שמיל ממולדובה: סיפור מרתק בעלילה אפרורית
– שופטי העליון דנו בסמכותם לבטל חוקי יסוד

אפשר להבין אותו. מדי בוקר הוא קם לפני שהשמש זורחת, יוצא את ביתו למשרד הזה, יושב וקורא, עיתונים ותחקירים, תפילה, לימוד בוקר, התחנה הראשונה בשמונה בבוקר ברדיו ומשם לנווה־אילן, לעיסוקו המרכזי ככתב ומגיש בחדשות 12. "שלוש עם עופר חדד" זו תוכנית האקטואליה החדשה שלו. ממנה הוא ממשיך לרוב בעבודתו ככתב במהדורה המרכזית. אז שבועיים בבידוד הם לגמרי לא אופציה מבחינתו.

"יש לי דוד בטיפול נמרץ, שמורדם ומונשם כתוצאה מקורונה, בזה אני עסוק בשבועיים האחרונים. ואתה אומר לעצמך, מה קורה? תעצרו רגע את כל המלחמות. נכנס למערכת ערך דרמטי שנקרא 'שמירת החיים'. הוא מאפס את המשחק. כל אחד צריך לרגע להקריב על המזבח הזה את הדברים הקדושים לו"

אבל גם בלי קשר לעבודה האינטנסיבית, חדד שרוי באי־שקט כללי. "אני אדם די אופטימי", הוא אומר, "אבל בתקופה האחרונה אני מוטרד. אנחנו גרים פה לא רחוק מבלפור ואני מריח אדי דלק באוויר מכל כיוון. אני מת מפחד מהגפרור הקטן הזה, שידליק פה את כל האדים שנמצאים באוויר. הכול די מטומטם. אתה שומע את השיח של 'למה לו מותר ולי אסור', והכול נהיה אלים נורא. הקורונה הפכה למאיץ חלקיקים של הכול. כל קונפליקט הוכפל פה פי אלפיים, ואם הייתה ציפייה שסיטואציה משברית תייצר איזשהו מגנט מחבר, קיבלנו את האפקט ההפוך – המון גלים שמתנפצים לתוך אותו שובר גלים באותו רגע. דת ומדינה, דמוקרטיה, ראש הממשלה – והכול בעוצמה נורא חזקה, כי אנשים באמת חווים קושי. הם כבר חודשים בבית עם הילדים, סובלים מאובדן הכנסות, חיים בלחץ ובדאגה לקרובים שלהם. וכן, אני קצת מפחד ממה שעלול לקרות".

בוא נפרק את זה רגע לגורמים. ההפגנות בבלפור, לגיטימיות בעיניך?
"אני חושב שצריך יישור קו מאוד ברור. אם יש החלטה שאין התקהלויות היא צריכה להיות רוחבית. היא נכונה גם לגבי חתונת נכד האדמו"ר מבעלז וגם לגבי ההפגנות. יש הרבה דרכים לעשות מיצגי מחאה חזקים ועוצמתיים בלי לייצר התקהלות, שאני אישית לא מבין אותה. יש לי דוד בטיפול נמרץ, שמורדם ומונשם כתוצאה מקורונה, בזה אני עסוק בשבועיים האחרונים. ואתה אומר לעצמך, מה קורה? תעצרו רגע את כל המלחמות. ברור לי שיש זוגות שרוצים להתחתן עם כל החברים ולא כיף להם לעשות חתונה קטנה. אני גם מבין את מי שרוצה לראות את האדמו"ר שלו, לא מזלזל בזה, אבל גם אני נוהג להתפלל במניין בבית כנסת, ועשיתי את הוויתור הזה. מאוד לא טוב לי עם מנייני הרחוב, אבל בסוף אני אומר, לגבי הכול, חבר'ה – יש יישור קו. נכנס למערכת ערך דרמטי שנקרא 'שמירת החיים'. הוא מאפס את המשחק. כל אחד צריך לרגע להקריב על המזבח הזה את הדברים הקדושים לו. אז עוברים למוד חכם יותר. אבל אני מרגיש שמרוב שהכול טעון, אף אחד מהמעורבים בעניין לא באמת משכיל לעשות את זה. להגיד רגע, פוס משחק, בחודש אחד לא תיפגע יהדותה של המדינה וגם לא הדמוקרטיות שלה".

עם קשר או בלי, אותו סיר לחץ לאומי הוליד גם את התוכנית החדשה שלו, שאין לדעת אם הייתה עולה לאוויר אלמלא הקורונה. "התחלנו איתה בסגר הראשון. היה ברור שאנחנו באירוע שכל מדינת ישראל בבית מול הטלוויזיה. זה התחיל כעוד רצועת אקטואליה בתוך המגה־אירוע הזה. ואז התחלנו לצקת לשם עוד תוכן בתוך שגרת הקורונה".

אז הפורמט נולד בטעות?
"בין הסגר הראשון לשני, כלומר ב'בין הזמנים', היא הפכה להיות תוכנית. הבנו שעכשיו זה המבחן האמיתי. בסגר הראשון כולם היו בבית, ומובן איך הגענו לנתוני רייטינג של 12 אחוז בשלוש בצהריים. רק לצורך ההשוואה, המהדורה המרכזית של 'כאן' לא מגיעה לנתונים האלה בשמונה בערב בימי שגרה. ואז הסגר הסתיים, ופתאום ראינו שברוך השם אנחנו עדיין מביאים מספרים יפים של 6־8 אחוז. זה הרגע שבו הבנו שמשהו השתנה בדפוסים, ושיש לזה ביקוש".

סליחה על השאלה, אבל למי יש כוח לצפות בחדשות בשעה שלוש?
"הפעם האחרונה שהאנושות חוותה פנדמיה בהיקפים האלה הייתה בערך לפני מאה שנה. בעידן הטלוויזיה עוד לא היינו באירוע שבו כל העולם נמצא בתוך מגפה בסדר גודל שאיתה אנחנו מתמודדים היום. זה מייצר הרבה מאוד חדשות, שימי לב כמה זוויות והיבטים זה מייצר בתוך סביבת החיים שלנו כאנשים עובדים וכהורים לילדים".

שייך לזן הישן

את הפוקוס המרכזי בתוכנית תפסה די מהר פינה חדשה שנולדה בה, "זום אין", שבה חדד מאפשר לאנשים מן היישוב להעלות שאלות נוקבות לגיבורי התקופה. התארחו שם פרופ' גבי ברבש, ח"כ איילת שקד, עמית סגל, משה נוסבאום ועוד. אבל הרגע הטלוויזיוני המסקרן ביותר היה כאשר אחד, יאיר נתניהו, ביקש להפנות שאלה לאמנון אברמוביץ'. "מדוע כאשר שרון ומשפחתו נתפסו עם מיליוני דולרים בחשבונות הבנק שלהם ללא הסבר, אמרת שצריך לאתרג אותו ואת ענייניו המשפטיים־פליליים עד אשר יסיים לגרש את יהודי גוש קטיף?" שאל נתניהו. "אני מאוד שמח שלראשונה אתה פונה אליי באופן מכובד ומנומס, ולא באמצעות השמצה, קללה או גידוף, ולכן אני גם אענה לך בכבוד הראוי", השיב אברמוביץ', ובהמשך דבריו הוסיף: "מה שמפריע לי אצל נתניהו זה לא שלושת תיקיו, אלא ההסתה הבוטה, הישירה, נגד רשויות האכיפה ונגד הרשות השופטת. לגבי התיקים הוא עומד לגורלו ובית המשפט יכריע".

"יאיר לא עלה במקרה", מספר חדד על מה שקרה מאחורי הקלעים של הרגע הזה, "העליתי ציוץ בטוויטר שאמנון הולך להופיע. יאיר נתניהו צייץ שהוא רוצה לשאול אותו שאלה ו'בואו נראה אתכם'. היה ברור שאם זו שאלה עניינית ומכובדת, אהלן וסהלן, וגם לאמנון לקח בדיוק שנייה להגיד כן. נוצר אירוע טלוויזיוני מעניין מאוד, עם כל המטען שכל אחד מהם מביא איתו. פעמיים ביום אני מתנתק מהטוויטר לזמן מה ורוצה לתפוס ראש של צופה שיושב בבית. ההורים שלי, ההורים שלך, מה מעניין אותם כאנשים מהשורה. הפינה הזאת נותנת איזה מענה".

אתה מרגיש שאצל חלק מהפרשנים נקודת ההתייחסות השתנתה? שיותר משהצופים מעניינים אותם, הם בעיקר סקרנים לרוץ לראות מה אמרו עליהם הקולגות בטוויטר?
"יש איזה ז'אנר של אנשים ששוכחים שהתפקיד שלנו הוא במידה רבה לתווך ולדייק ולכוון, אבל בסוף איך אנחנו חווים את הסיפור – זה לא הסיפור. הסיפור הוא הסיפור, והיכולת שלך להביא אותו, לספר אותו, להפנות זרקורים לכיוונים המיוחדים. ריאיון ששומעים בו רק את המראיין יכול להיות לפעמים פספוס גדול נורא".

על זה יגידו לך 'עופר, אתה אולד סקול. הז'אנר הזה מת'. כי מי פצצת הרייטינג של קשת 12? אופירה וברקו, שמראיינים כל אחד כאילו הם מרכז העולם.
"אבל אופירה וברקו הם לא עיתונאים. צריך לזכור את זה. אגב, בעיניי זו תוכנית פגז, שעושה טלוויזיה אחרת לגמרי. אבל מבחינת מוצרים של חברת החדשות, אופירה וברקו לא יושבים על אותה קטגוריה. זה שואו טלוויזיוני של שני אנשים שיכולים להוציא את פתק ההצבעה שלהם מול מרואיין. משהו שלא עומד בשום קנה מידה עיתונאי".

יש אנשים שצורכים את החדשות שלהם דרכם.
"אנחנו בתקופה שיש בה ריבוי מדהים של דעות. אני מסתכל על המסך, ולמרות שנורא אוהבים לדבר על זה שהוא צבוע בכיוון כזה או אחר אני רואה מגוון גדול. אופירה וברקו זה שיח שעשר שנים אחורה לא היית שומעת אותו, והוא מדבר לציבור גדול במדינת ישראל. את רואה את המספרים, את הבאזז. את יכולה להגיד שזה לא הטעם שלך, לגיטימי, אבל יש לו ביקוש. זו לא תוכנית חדשותית במובן הזה שהיא לא מתנהלת בשפה עיתונאית של תוכנית בחברת חדשות. ממש מעניין אגב ששרים בוחרים להתראיין שם. אבל כן, אני יודע שאני שייך לאיזשהו זן ישן, שיש לו מה להגיד אבל חושב שהוא לא הסיפור. אני עיתונאי. המטרה שלי היא להביא סיפור, לנהל דיון באופן אינטליגנטי".

לא מפחד מדרך ארוכה

שלא כמו הקולגות שלו, חדד סלל את דרכו למסך בנתיב הארוך. "התחלתי בכלל כקשב, שזה אומר להאזין לחדשות ולהוציא כותרות פעם בשעה". משם התקדם לאט אבל בטוח – תחילה בתפקידי עריכה והגשה, ולאחר מכן כמבזקן. כיום הוא כתב ההתיישבות של חדשות 12, מגיש מהדורות וכאמור הספיק לחנוך גם תוכנית קבועה משלו.

כמה רחוק היית צריך ללכת כדי שישימו לב אליך?
"שאלה מעניינת. אני חושב שהייתה לי הרבה סיעתא דשמיא. אני עובד קשה. אני קם כל בוקר ברבע לחמש ומשתדל לעשות את מה שאני עושה הכי טוב, וזה ככה מאז שאני מכיר את עצמי. לא אשקר לך, בשלב מאוד מוקדם הבנתי לאן אני מכוון – ולא פחות מזה, היה לי ברור שהדרך תהיה ארוכה. אני לא מגיע ממשפחה מקושרת, לא הייתי בגל"צ, אני לא חבר בשום מיליה שיודע לסלול דרכים למי מחבריו".

היו כאלה שניסו להקשות עליך בדרך?
"אספר לך סיפור. לפני שמונה שנים, קצת אחרי שעברתי לפרונט, תפסה אותי דמות בכירה בעולם התקשורת. היא אמרה לי 'במבזק הראשון שראיתי אותך אמרתי שמזה עשויים חומרים של מגיש', ואז הוסיפה: 'אבל תזכור שיש לך שני אתגרים לצלוח – אחד, אתה מסתובב עם כיפה. זו משקולת. והשני – תסתכל מסביב ותראה שכל מי שמסביבך מגיע מאותו שבט לבן שנולד באזור חיוג 03. אתה מייצג המון דברים שעוד לא נראו על המסך בפרונט כמגיש מהדורות. קח בחשבון שזה יאתגר אותך'".

ואיך הגבת?
"התייחסתי לדברים בביטול, העדפתי להישאר עם המחמאה. היום אני יכול להגיד לך בכנות, ולא רק כי אלה הבוסים שלי ואני רוצה להחמיא להם, שאני בחברת החדשות כבר 13 שנה עוד מעט, ואני רואה את ההחלטות שמתקבלות, את המגוון, את מה שקורה מסביב לשולחן – ואני אומר לך שאבי וייס המנכ"ל וגיא סודרי הסמנכ"ל, וכל הצוות שאיתם, הובילו שינוי מדהים בעשור האחרון. בשום שלב לא הרגשתי שמנסים לעכב אותי. להפך, תמיד הרגשתי דחיפה, ורצון שנביא את המטען שלנו במובן החיובי. הם תמיד אמרו לנו: 'אתם מגיעים מעולם שיש בו דברים שחלק מהצופים שלנו לא מכירים'".

וכשאתה מסתכל סביבך ורואה שהם באמת שבט לבן ואף אחד כמעט לא נראה כמוך, זה לא גורם לתחושת חריגות?
"אני גאה מאוד במי שאני וברקע שממנו אני בא. אני גם רואה את התגובות ברחוב. לפני שש שנים צילמנו סדרת כתבות בכיכר אתרים בתל־אביב. עמדנו שם עם סט שלם ובאמצע הריאיון נעצר לידינו בחצי חריקת בלמים איזה בסטיונר על וספה. הבן־אדם יורד, דופק לי חיבוק ונשיקה ואומר 'חדד, שתדע לך שכל יום שאני רואה אותך על המסך אני מתרגש'. אמרתי לו 'אחלה, תודה אחי, כיף לשמוע'. ואז הוא הוסיף – 'אתה יודע למה אני אוהב אותך? כי אתה משלנו'. עניתי לו 'אבל יש עוד משלנו – מרציאנו, שמחיוף'. ואז הוא אמר לי 'לא, אתה שחור'. צחקנו בקול, ואז הוא הוסיף: 'אתה מזכיר לי את הבן שלי. במשך שנים אף אחד בטלוויזיה לא הזכיר לי את הבן שלי'. זה סיפור שהולך איתי. ולא משנה שכנראה לא גדלנו באותו מרחב – הרי אני התחנכתי בציונות הדתית האליטיסטית ולמדתי במסגרות דתיות – אבל מבחינתו אני מזכיר לו את הבן שלו, ואני קם עם זה מלא גאווה".

יש לך תקווה להגיש יום אחד מהדורה מרכזית?
"יש לי הרבה מאוד חלומות ויעדים שאני שומר לעצמי, ופשוט משתדל להסתכל על כל יום כעוד משימה. אני מעדיף לעבוד כל יום בריצות קצרות ובהן להצליח. מה יהיה קדימה? אני מאמין בלעשות, ולעשות הכי טוב מהמקום הכי נכון".

"ריאיון עם שרה נתניהו הוא אירוע שקל יותר לא לערוך אותו מאשר לערוך אותו. כי יותר משאתה צריך להתכונן לריאיון, אתה צריך להתכונן לצונאמי שמגיע אחריו. ניסינו במשך המון זמן להביא אותה, ואז הוגשו התלונות וניסינו שוב. אגב, היא השיבה בהתחלה בשלילה. מיותר לציין שהבהרנו שאנחנו לא מוכנים לשום הגבלות ושום התניות"

אחד מרגעי השיא שלו בשנה האחרונה היה הריאיון המדובר שערך עם שרה נתניהו לאחר שהגישה תלונות במשטרה, על רקע ציוצים פוגעניים ומיצגים מיניים שהופנו נגדה בהפגנות מול מעון ראש הממשלה. בריאיון השמיעה אשת רה"מ טענות קשות נגד המפגינים והתקשורת, והצהירה בין השאר כי היא "אישה מוכה" והמפגינים בבלפור "מריצים שורות ועושים סמים". התגובות על הריאיון היו חלוקות. רבים שיבחו אותו, אחרים טענו שחדד עשה לה הנחות.

בוא נסגור רגע את הפינה הזאת, האם שרה הכתיבה לך תנאים מראש?
"לא".

כלום?
"שאלת שאלה, קיבלת תשובה. ריאיון עם שרה נתניהו הוא אירוע שקל יותר לא לערוך אותו מאשר לערוך אותו. כי יותר משאתה צריך להתכונן לריאיון, אתה צריך להתכונן לצונאמי שמגיע אחריו. ניסינו במשך המון זמן להביא אותה, ואז הוגשו התלונות וניסינו שוב. אגב, היא השיבה בהתחלה בשלילה. מיותר לציין שהבהרנו שאנחנו לא מוכנים לשום הגבלות ושום התניות".

הטענה הייתה שסיפקת המון זמן מסך לטיעונים שלה, על חשבון שאלות מהותיות כמו הפרשות במעון ראש הממשלה למשל.
"תראי, אני יכול להוסיף לך רשימה של עוד עשרים שאלות שהייתי רוצה לשאול. רוב התגובות שקיבלתי הגיעו דווקא מהאזורים המאוד מובהקים של השמאל, והן היו תגובות מצוינות. מה שקיבלנו בריאיון הזה זו הזדמנות שהפעם האחרונה שהיא קרתה הייתה כמדומני לפני שמונה שנים – ריאיון פתוח, בלי התניות ונושאים מראש. הוא נסגר ממש מאוחר, בערך שעה לפני השידור, הוא היה טלפוני, ועדיין אי אפשר היה להוריד ממנו את העיניים. בריאיון הזה קיבלנו חלון שנפתח לבלפור. הצצה לסערה שמתחוללת. לפרקים יכולת לשמוע כאב ולפעמים יכולת לשמוע טקסטים שבאמת היו קשים מאוד להכלה, אבל זו הייתה הצצה ששנים לא קיבלנו באופן אותנטי. לא בשטף הדיבור, לא בעובדה שזה היה ריאיון מאוד לא מהונדס, עם טקסטים ומצלול שסיפר סיפור יותר מהרבה שאלות אחרות שנשאלו.

"האם היו לי עוד שאלות? כן. אבל כשאתה מקיים ריאיון כזה, ברור לך שחלק גדול מהאנשים יבקרו אותך אחרי כן. קראתי את זה גם בביקורות, כשהיא העלתה בשיחה שלא סיכמנו שנדבר על נתן אשל. הוא פשוט לא הוזכר בשיחה שקיימנו לפני השידור. זה מה שהיא אמרה. אז ממה נפשך? אם אתם קוראים לי שופר, אז אם סיכמתי לא לדבר על נתן אשל ושאלתי עליו בסופו של דבר, אני שופר או לא שופר? לא הבנתי, הטענה קצת סותרת את עצמה. ודאי שהיו לי עוד שאלות, אבל שאלנו שם שאלות לא נוחות לגבי הבן שלה והטקסטים שהוא מפרסם, שהיו בעיניי ממש דוחים. שאלנו על נתן אשל יקיר המשפחה, והאם היא זו שדוחפת את ישראל לבחירות. אבל בסוף הרצון שלי היה לאפשר לה גם לדבר. כי כשאתה שומע את הרצף הזה יש פה רגע. אתה שומע פה משהו על 200 קמ"ש, וגם זה מספר משהו".

מה חשבת עליה באופן אישי?
"כמובן לא אענה על זה".

למה, אתה מפחד?
"לא, כי אני לא מבקר תקשורת או אנשים. אבל אענה לך לגבי התגובות שהגיעו. תמיד יש את השאלה מה המשקל שיש לאיזשהו תוצר עיתונאי, דיון, פאנל, ודאי לריאיון מהסוג הזה. האם הוא משנה במשהו את עמדתו של הצופה. הייתי אומר שברוב המקרים זה כמעט תמיד משכנע את המשוכנעים בכל צד".

עם או בלי כיפה

חדד, בן הציונות הדתית, גדל בראשון־לציון כשלישי מבין ארבעת ילדיהם של נפתלי, חקלאי במקצועו, ושרי, קצינה בקבע. בגיל צעיר מאוד אובחן כמחונן וספג בבית אווירה של שאפתנות. "אני זוכר שאמא שלי הייתה מעמידה אותנו כל בוקר כמו בצבא, במסדר. בודקת שכולנו מסורקים, מקולחים, נראים טיפ־טופ, בלי זה לא יכולנו לצאת מהבית", הוא מספר. את נעוריו העביר כחניך ומדריך בבני עקיבא, ובהמשך כתלמיד בישיבת עתניאל. את שירותו הצבאי בחיל המודיעין נאלץ להפסיק בשל פציעה בתאונת דרכים. לפני ארבע שנים נישא להודי (יהודית) צ'ייט, חוקרת בתחום הביולוגיה, הם מתגוררים ברחביה ויש להם ילד בן שנתיים, איל נפתלי.

קשה לשלב אבהות עם המקצוע?
"את יודעת, הגעתי לאבהות בגיל מאוחר. אני רק בא להתחיל לדבר על איל ואני מתרגש. יש לי חבר טוב שהוא סמנכ"ל כספים בחברה גדולה בארצות־הברית. אנחנו צוחקים עליו שגם בלב יש לו טבלאות אקסל. כשהודי הייתה בהיריון הוא אמר לי: 'אתה תגלה אזור בלב שלא ידעת על קיומו'. ובאמת, לא ידעתי על קיומו של האזור הזה. וזה מדהים, ומעייף, ואני מנסה לאזן. גם אם סיימתי להגיש תוכנית אחר הצהריים, ויש לי משהו בשמונה במהדורה, אסע הביתה כדי להספיק לקלח אותו ולחבק אותו לפני השינה. יש לי בת זוג שהיא פרטנרית, ואמא מדהימה, שהולכת איתי, ובלי זוגיות חזקה אין אפשרות לתחזק קריירה כזאת. זכיתי".

במערכת היחסים שלו עם המגזר הסרוג היו שאלות רבות וחיפוש עצמי. למשך תקופה מסוימת אפילו הוריד את הכיפה, ואז החזיר אותה. בדצמבר הקרוב יחגוג 37, והציצית עדיין מבצבצת מתוך מכנסיו.

אפשר לומר שהתחזקת?
"לא. אבל יש איזה פער בין איך שאנשים תופסים אותי לכמה שאני די דוס באמת. אני עדיין מנסה לפענח אותו. האם התחזקתי? לא יודע. שאלה מעניינת. יש משהו בציונות הדתית, בחינוך שאני קיבלתי בבית לפחות, שהוא מאוד עוצמתי. אני מרגיש שההורים שלי בנו לנו מערכת חיסונית ערכית ודתית חזקה במיוחד. הגעתי לעולם התקשורת ובשום שלב אני לא יכול להגיד שזה הזיז אותי יותר מדי. הודי בוגרת מערכת החינוך החרדית. חלק לא מבוטל מהחיים שלי נושם היום במרחב החרדי. גם מקום המגורים שלנו הוא מבחירה, בשכונה שהיא דתית וחילונית וחרדית חוצניקית.

"החינוך של ילדיי יהיה שונה מהחינוך שלי, אבל אני חושב שיש משהו מאוד בריא בעולם שהציונות הדתית בנתה אצלי. היכולת להיות מקום שמכנס אליו הרבה מאוד מהישראליות החילונית והדתית וגם קצת החרדית, היא אדירה. זו לא זהות של בלנדר, יש לציונות הדתית זהות מובחנת מאוד, והיא מתפתחת. גם להורים שלי יש היום שאלות על הדרך שבה הם גידלו אותנו. אבל לא הייתי מוותר על זה לרגע, משום בחינה".

"קצת אחרי שעברתי לפרונט, תפסה אותי דמות בכירה בעולם התקשורת ואמרה לי: 'תזכור שיש לך שני אתגרים לצלוח – אחד, אתה מסתובב עם כיפה. זו משקולת. והשני – תסתכל מסביב ותראה שכל מי שמסביבך מגיע מאותו שבט לבן שנולד באזור חיוג 03. קח בחשבון שזה יאתגר אותך'"

ובכל זאת, הייתה תקופה שהורדת את הכיפה. מה קרה שם?
"זה מעניין, כי חזרתי לחבוש כיפה דווקא כשהתחלתי להופיע. הורדתי אותה אחרי ההתנתקות. הרגשתי שהכול נורא טעון, אבל מעולם לא הפסקתי לקיים אורח חיים דתי. אני די דוס, בניגוד לאיך שאני אולי נתפס. תמיד הייתי דתי, אבל הייתה נקודה שהרגשתי שהכיפה מביאה איתה כל מיני הנחות ופרשנויות. לדעתי באותה תקופה הרבה אנשים נכנסו למקומות כאלה של בחינה מחדש. פשוט הרגשתי שטוב לי להסתובב ככה ולהיות סתם עופר. אבל ידעתי אז, כמו שאני יודע היום, שאני דתי. הייתי מתפלל שלוש פעמים ביום, אנשים ראו אותי בתפילה ומצאתי את עצמי מדברר את האירוע של להיות דתי בלי כיפה".

באחד הראיונות הקודמים שלך אצלנו הכותרת הייתה "לא באתי לייצג את הדתיים". אתה עדיין עומד מאחוריה?
"היא מעולם לא יצאה מפי. אני לא מתבטא ככה. אגב, זה היה ריאיון עם יונתן אוריך, והתכוונתי שלא באתי לייצג במובן שאני עיתונאי שקיבל תחום סיקור, וזה אומר לקום בבוקר ולחפש את הסיפור. אם מישהו חשב שהוא מצא דובר לאג'נדה אז לא, אני מגיע כעיתונאי. יש לי רגש חם להרבה דברים, אבל הם לא יטו לרגע את הסיפור שלי, ובמובן הזה לא באתי לייצג שום דבר. גם היום, כמו אז, כל סיפור הוא ראוי לשידור. בחברת החדשות אפשר לראות יום אחד פרסומים על חקירות ראש הממשלה, ואז התצהיר בפרשת הצוללות, ויום אחר כך עמית סגל וגיא פלג מביאים את הקלטות מנדלבליט. הקו ברור מאוד – יגיע סיפור, הוא ישודר. לא מעניין אותי במי הוא פוגע".

אז אם אשאל אותך למי הצבעת בבחירות, אני מניחה שלא תגיד לי.
"נכון. אבל קחי סקופ – גם ההורים שלי לא יודעים למי אני מצביע. אשתי היא היחידה שיודעת".

ובכל זאת, אתה מסוגל להגדיר את עצמך כאיש ימין?
"אני בפירוש יכול להציב את עצמי בצד הימני של המפה, אין שאלה. ועדיין – כשאתה אומר ימין, זה מקפל בתוכו לפעמים הרבה הנחות לגבי מה שזה אומר ומה מתבקש מזה, ומה העמדות שלך בנוגע למאן דהוא – וזה הרבה יותר מורכב, כי המציאות מורכבת, והפרסונות שהימין נבחן ביחס אליהן מורכבות. לכן אין לי שום עניין להיכנס למרחב שבו מתנהל השיח סביב מפלגה או שם כזה או אחר".

"אופירה וברקו הם לא עיתונאים. צריך לזכור את זה. אגב, בעיניי זו תוכנית פגז, שעושה טלוויזיה אחרת לגמרי. אבל מבחינת מוצרים של חברת החדשות, אופירה וברקו לא יושבים על אותה קטגוריה. זה שואו טלוויזיוני של שני אנשים שיכולים להוציא את פתק ההצבעה שלהם מול מרואיין. משהו שלא עומד בשום קנה מידה עיתונאי"

כשאתה רואה קולגות כמו ערד ניר ואמנון אברמוביץ' שלא מסתירים את דעתם, או את יאיר נתניהו שמכנה אתכם "אל ג'זירה", אתה לא אומר לעצמך, רגע, אולי אני לא במגרש?
"ראיתי אותו גם משתף יום אחרי שאמר 'תאמינו רק למזג האוויר' כתבת תחקיר שפורסמה אצלנו על ידי עמית סגל. אני משתדל לעשות חלוקה ברורה מאוד בין פרשנות ופובליציסטיקה לבין הדרך שבה אני בוחר להוביל את הקריירה שלי. אני עיתונאי, משתדל להיות סטורי־טלר טוב, ומגיש חדשות ישר והוגן. אני לא פובליציסט".

וכשאתה רואה את עמית סגל נאבק באולפן מול חמישה פרשנים משמאל, אתה לא מרגיש שצריך עוד גיוון לשם ההגינות?
"אני מכיר את טרמינולוגיית המשקולות. זה קשור הרבה יותר למגוון, לשיח מורכב, שאנחנו משתדלים לייצר גם ב'שלוש', התוכנית החדשה שלנו. בכלל, רוב הציבור שצופה בנו היום מתעסק בדברים הרבה יותר קיומיים ומהותיים ליומיום שלו מאשר דיוני ימין ושמאל. עם כל הכבוד לדמות כזו או אחרת, הסיפור הוא אנחנו. הסיפור הוא המדינה. הסיפור הוא כלכלה. גם כשאנחנו מדברים על הממשלה, אני מעדיף להסתכל עליה כאוסף של צעדים, ולא כאוסף של אישים. אני אוהב להסתכל על הדברים באופן ענייני. התמכרנו לשיח דיכוטומי של 'הלנו אתה אם לצרינו', מי בצד הזה ומי לא. אז אם עופר חדד הוא מזרחי וימני עם כיפה הוא אמור לייצג את הצד הזה במשקולת? לא, כי אפשר לבקר החלטות ואפשר לפרגן עליהן. זה לא הופך אותך לאנטי וזה לא הופך אותך לשופר".

לא במשחק

גם בכובעו השני, ככתב לענייני התיישבות של הערוץ, הוא חשוף לביקורת משני צידי המפה. המתנחלים מצפים ממנו לפינה חמה בלב, וב"שוברים שתיקה" מאוכזבים ממנו אחרי תחקיר שפרסם ובו חשף שהארגון אוסף מידע מסווג על הפעילות הצה"לית.

על התחקיר הזה נאלצתם לפרסם הבהרה, לאחר שהיועמ"ש הורה שלא לפתוח בחקירה בעקבות הממצאים ששידרתם.
"ההבהרה לא הייתה לגבי התחקיר אלא לגבי ההחלטה שהתקבלה בעקבות העתירה שהוגשה. אני מאוד שלם עם התחקיר גם היום. במרחב של יו"ש יש המון יצריות ומשיכות חבל מימין ומשמאל, וזה טבעי. לא בחלתי לפרסם גם חומרים שנוגעים לקצה של הימין הקיצוני בהתיישבות, שלא מייצג אפילו פרומיל מכל מי שגר שם. ועדיין – אנחנו ניגע בכל מי שרלוונטי, אם יש סיפור וחומר שעומד בקריטריון עיתונאי הוא יפורסם. לא מעניין אותי אם מישהו משמאל אומר 'הנה הימני הגיע לעשות ככה וככה', כמו שלא מעניין אותי אם מימין יאמרו שאני בא לעשות לשמאל נעים בגב. אני לא במשחק הזה".

מה חשבת על ההחלטה של אילנה דיין לחשוף את המקור של עמית סגל אחרי פרסום הקלטת יועצו של גנץ?
"לא אכנס לזה. זה לבקר שני אנשים שעובדים איתי, אזור שאין לי עניין בו. לא חושב שהייתה פה חשיפת מקור, אני עד היום לא יודע מי המקור, וזה גם שיח ברנז'אי שאם היה לי מה להגיד עליו הייתי כותב".

ובעניין אחר, מה חשבת על הקלטות מנדלבליט? אתה קושר אותן לתיקי נתניהו?
"האם אני קושר בינן ובין תיקי נתניהו? אני לא צריך להסיק את המסקנה הזאת, ואני לא קושר בין הדברים. אלו שיחות שהתקיימו לפני ארבע־חמש שנים, ומי שעשה את הקישור, אגב, זה שי ניצן. בכתבה של סגל ופלג לא הוזכרו תיקי נתניהו. את שואלת האם אני חושב שכפועל יוצא מזה מנדלבליט עשה משהו שנועד לרצות את שי ניצן? אינני בוחן כליות ולב".

הלאה. בנט בסקרים: עלייה זמנית או מהפך?
"אני לא יודע אם נתניהו יֵצא לבחירות כשהוא רואה אותו מתחזק ככה. אני חושב שהוא ייזהר מאוד. בנט עבד מאוד יפה וחכם במשבר הקורונה, ונתניהו ממשיך לטעות בהתייחסות שלו אליו ומחזק אותו. העובדה שהוא לא נתן לו את המושכות עם משרד הביטחון שׂיחקה לטובתו של בנט בסופו של דבר, וגם העובדה שנתניהו לא מספיק משך אותם פנימה לממשלה התהפכה עליו. אבל ההיסטוריה מלמדת שבמבחן הקלפי בנט לא עמד עד היום. 24 מנדטים זה נתון שאם בנט יגיע אליו הוא מלמד יותר מכל דבר על כך שמשהו באופן שבו אנחנו מצביעים השתנה. היכולת הכי גדולה של נתניהו בכל מערכות הבחירות הקודמות הייתה לשמר את הדיבור סביבו. להישאר הרפרנס, נקודת הייחוס של כל שיח במדינת ישראל. זה חלק מהגאונות של נתניהו. אירוע הקורונה החזיר חלק גדול מהדיון לרמה האזרחית. אנשים אמרו: 'תניחו לזה רגע. מעניינת אותי הכלכלה, מעניינת אותי הבריאות, מעניין אותי לא לשבת בסגר עוד פעם, מעניין אותי אני, האזרח'. לכן אני חושב שהקורונה היא הרבה יותר מרכז הבחירות מאשר השאלה אם בנט או נתניהו".

מה חשבת על ארבעת אנשי הימין, ובהם קלמן ליבסקינד וחגי סגל, שקראו במאמרים שלהם לנתניהו לפרוש בתמורה לעסקה שתסגור את התיקים שלו?
"שהם פובליציסטים שקראתי בעניין רב. יש לי דעה בנושא, ברורה מאוד אגב, וגם בריאיון הזה אבחר לא לשתף אותה".

בקיצור, אפשר להגדיר אותך כטפלון, לא רוצה שידבק בך שום דבר?
"ברור לי שאני מתנהל בקוד שונה מרוח התקופה. אבל אני לא מטשטש עמדות, וגם לא עוצר את עצמי בסוגיות שהן מהות. אין סוגיה שלא אגע בה כי אני חושש מה יגידו עליי. מצד שני, הצורך לנהל את כל השיח בצורה אמוציונלית וצעקנית הוא מעייף. אני רוצה שכשאת יושבת מול הטלוויזיה וצופה בתוכנית שלי את תקבלי את התחושה שלא משנה מי יושב מולי, הוא ייתקל בשאלות שהכי לא נוח לו לשמוע. לא במובן המציק, אלא במובן העיתונאי והעמוק, ובאותה תקיפות שנתקל בהן קודמו מהצד השני של המפה. למה? ככה, כי זו העבודה שלנו, שיהיה מעניין ומדובר. התוכניות האלה שבהן חצי אחד שואג על החצי השני – אין לי עניין בספורט הלאומי הזה. הוא מעייף. אני גם לא חושב שאני טוב בו. יותר טיפוס של רכיבה על סוסים וטניס".