דקות ספורות לפני שנכנסתי לבית משפחת הילזנרט במועצה המקומית קדימה, עוד ניסתה נועה (22) לסייע לאחותה הצעירה גאיה (16) להיכנס לשיעור בזום, אבל תקלה טכנית מנעה מהשתיים להצליח במשימה. "בואי נגיד שאחותי לא התבאסה מזה", אומרת נועה בחיוך, "אפשר לומר שהיא די שמחה מהקורונה שמאפשרת לה להישאר בבית ולא להיות במסגרת המרובעת של בית הספר".
בגילה הצעיר, הילזנרט כבר עונה להגדרה המחייבת "מומחית לדור ה־Z". היא יזמת חברתית שמלווה בני נוער בעלי עסקים, מרצה על מנהיגות נוער ומנהיגות בכלל לצוותים חינוכיים ולתלמידים, ומייעצת לארגונים וחברות על חדשנות ועל מאפייני דור המילניום בארץ ובעולם. בין היתר הרצתה בפני פייסבוק ישראל, גוגל ישראל, בכנס דה־מרקר, באמדוקס ובחברות נוספות. היא מנהלת חשבון אינסטגרם עם 12 אלף עוקבים וחשבון פייסבוק עם אלפי עוקבים. הרבה בזכות הספר שפרסמה בתקופת הקורונה, "השיעורים שלא תלמדו בבית הספר".
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
הגיע הזמן שגם במהדורות יעשו חשבון נפש
מאגפים משמאל: יש עתיד תבחן את נכונותו של בנט לתמוך בלהט"ב
"שעת הנעילה" מאזנת גבורה עם רגישות
בחודש ספטמבר היא הקימה מיזם חדש המבוסס על הספר, שמטרתו להפוך את שיעורי החברה בחטיבות הביניים והתיכונים מ"שיעור בזבוז זמן והודעות", כמו שהיא מגדירה אותו, ל"שיעור הכנה לחיים". "ציונים הם לא מדד לאינטליגנציה, גיל הוא לא מדד לבגרות. אל תיתנו להם להגדיר אתכם", היא אומרת. היא רהוטה מאוד, מלאת אמביציה. היא לא קוראת למרד נגד בתי הספר, אבל כן קוראת לחשבון נפש של הורים, מורים ותלמידים.
בגיל 16 מצאה את עצמה הילזנרט ממלאת טבלאות ייאוש בכל שיעור, עד שהחליטה לפרוש מבית הספר. היא ידעה שהוריה לא יאהבו את הרעיון, לכן הכינה מערכת אלטרנטיבית והציגה אותה בפניהם בפגישה מיוחדת שכינסה איתם. במקום שיעור התעמלות – חדר כושר, במקום שיעור ביולוגיה – מחקר מרחוק במכון ויצמן. ההורים לא ממש התרשמו מהרעיון, והכריחו אותה לסיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות. "הם לא אהבו את הרעיון בלשון המעטה, אז מה שקרה הוא שנפשית פרשתי מבית הספר באותו שלב. כי באמת סבלתי שם. בעיקר הרגשתי שאני מסוגלת הרבה יותר, לא כי רציתי נטפליקס, שאגב עוד לא היה אז, אלא כי הרגשתי שאני יכולה להפיק מהזמן הזה יותר".
איך הגיבו בבית הספר?
"הזמינו אותי ואת ההורים לשיחה כדי שננסה להגיע להסכם כלשהו לגבי הלימודים. הייתה סוג של הסכמה שלא אכנס לשיעורים אבל אעשה את המבחנים. היו מורים שהבינו אותי והתחברו למה שאמרתי, למשל המורה להיסטוריה שנתן לי אלטרנטיבות לקרוא בבית או המורה למתמטיקה שאמר שזה בסדר שלא אגיע אם אלמד לבד, אבל רוב המורים ראו את זה כזלזול. כאילו אני לא צריכה אותם. היו מורים שממש אהבתי, אבל הרגשתי שהמסגרת – בצורה שבה היא בנויה, כל כך הרבה שעות לימוד ושבוחנים אותך רק על דברים מסוימים – היא לא בשבילי. ואפילו לא המסגרת החברתית, שבה שמו אותי רק עם אנשים בגיל שלי".
בכל זאת לבית הספר יש ערך מוסף, טיולים, חיים חברתיים.
"נכון, יש טיולים ופעילויות והרצאות, אבל לפחות אצלנו הרוב היה לימודים ובגרויות ואיך לעבור אותן. מפעל לציונים".
באותה תקופה השקיעה הילזנרט את מרב זמנה בעשייה חברתית. היא הקימה את המיזם החברתי "קונטקט" המחבר בין בני נוער ממגזרים שונים בישראל. היא גם הייתה ממקימי מתחם "שרונהאב" בתל־אביב ליזמים צעירים. במקביל היא מנהלת את קהילת "הדור החדש" שמסייעת לצעירים לצמוח ולהתפתח.
בתור נערה התנדבה למועצת התלמידים, מה שלימד אותה יותר על החברה שהיא חיה בה. "היו הרבה פניות מכל סוג. החל מ'קוראים לי תמר ובית הספר לא מאפשר לי לעשות מועד ב' למרות שכן מגיע לי, אולי תוכלי להתערב בזה', ועד דברים עקרוניים יותר. זו הייתה חוויה חשובה ומעצבת עבורי".
"הקורונה היא הזדמנות מדהימה. כרגע המטרה המוצהרת של כל 12 השנים האלו זו תעודת בגרות. ככה זה עובד, לשם מכוונים אותנו. אבל המטרה צריכה להיות פיתוח של כל אחד בהתאם למה שהוא טוב בו. חוץ מזה, השנה היא 2020 ולא ייתכן שכולם ילמדו באותה צורה"
בסופו של דבר היא סיימה את התיכון כמעט בלי להיות נוכחת בו. "התחלתי להביא אישורים רפואיים", היא צוחקת בחצי קריצה, "אבל גם התחלתי להקים פרויקטים, השתתפתי במועצת התלמידים הארצית, ייצגתי את הנוער בכנסת ובתקשורת. בואי נגיד שמצאתי את הסדקים בתוך המערכת כדי להיעדר מבית הספר בצורה פורמלית, ובכל מקרה הבגרויות היו חובה".
איך עברת אותן בלי להיות נוכחת?
"מתמטיקה, למשל, למדתי דרך האינטרנט באתרים ייעודיים, זה היה הרבה יותר נוח ועשיתי את זה בקצב שלי. היסטוריה למדתי עם מיקודית וריטלין. ברור לי שפספסתי הרבה דברים בדרך, אני לא מעודדת אנשים לפרוש מבית הספר, יש כאלו שזה מתאים להם ויש שלא".
הקורונה היא הזדמנות לבחון מחדש את שיטות החינוך המסורתיות. מה היית משנה?
"הקורונה היא הזדמנות מדהימה. בעיניי קודם כול המטרה של המערכת צריכה להשתנות. כרגע המטרה המוצהרת של כל 12 השנים האלה זו תעודת בגרות. ככה זה עובד, לשם מכוונים אותנו, לא משקיעים במקצועות אחרים חשובים, ולא מתייחסים ליכולות האישיות של כל תלמיד. המטרה צריכה להיות פיתוח של כל בן אדם בהתאם למה שהוא טוב בו. מעבר לכך צריך להוסיף שיעורים חשובים כמו כל הנושא של כספים שלא מלמדים כרגע בבתי הספר. הדבר השלישי הוא לשנות את דרך הלמידה. השנה היא 2020 ולא ייתכן שכולם ילמדו באותה צורה".
בני גורן של שיעור חברה
"השיעורים שלא תלמדו בבית הספר" (הוצאת כנרת) כולל שישה פרקים. בין היתר הוא מלמד את הנוער קבלת החלטות, התמודדות עם דחיינות, פיתוח יזמות, איך להתייחס לכסף ועוד. הפורמט קליל, גופן האותיות הוא כתב יד (בדומה לפורמט של "יומנו של חנון"), והוא מלא במסגרות עם סיכומי הדברים. נדמה שנעשתה כאן הנגשה טובה לדור ה־Z שמתקשה, למרבה הצער, לקרוא ספר באורך מלא. הוא מלא בציטוטי השראה, החל מברוס לי ("לעזאזל עם הנסיבות, אני יוצר הזדמנויות") ועד לנלסון מנדלה ("למדתי שאומץ אינו היעדר פחד, אלא ניצחון על הפחד. אדם אמיץ אינו זה שלא חש פחד, כי אם זה הכובש את פחדיו").
"הורים מפחדים מזה שתלמידים יוצאים מהתלם. אני לא קוראת לעזוב את בית הספר, אלא לפתח את הכישורים של כל אחד. יש נערה שיודעת לאפות מדהים ואחרת עוסקת בגיימינג. אל תזלזלו בזה, אל תיבהלו. תנו להם ללכת עם התשוקות שלהם"
"עוד לפני הקורונה תלמידים הבינו שהם לא יכולים להשאיר בידי בית הספר את האחריות ללמד אותם את הדברים האמיתיים שצריך בחיים", אומרת הילזנרט. "בית הספר לא נותן מספיק כלים כדי להתמודד עם החיים בחוץ. בגלל זה כתבתי את הספר – כדי לקחת אחריות. זה לא אומר לפרוש מבית הספר, אלא להבין שיש דברים שהוא לא נותן. דבר ראשון אני אומרת לתלמידים: 'תבדקו עם עצמכם במה אתם טובים', ולהורים אני אומרת לשחרר.
"הורים מפחדים מזה שתלמידים יוצאים מהתלם, ושוב, אני לא קוראת לעזוב את בית הספר, אלא לפתח את הכישורים של כל אחד. יש נערה שיודעת לאפות מדהים ואחרת עוסקת בגיימינג. אל תזלזלו בזה, אל תיבהלו אם הם נמשכים לתחום מסוים. תנו להם ללכת עם התשוקות שלהם, שיתפתחו כמה שיותר. גם המורים צריכים לנסות דברים חדשים, לא לפחד מזה ולא להיבהל מכך שתלמידים לא תמיד מתעניינים. זה אומר שהתלמידים פשוט רוצים ויכולים יותר, וצריך לתת להם את המרחב שלהם, לא להיצמד לחוקים ולתבניות. אם נער לוקח על עצמו ללמוד תחום מסוים, אז שילך עם זה עד הסוף".
הספר התחיל למעשה מתיקייה שפתחה במחשב שלה תחת השם "שיעורים לחיים". "התחלתי לקרוא ספרים של אנשים מצליחים, לשמוע הרצאות בטד. ספרים על ניהול זמן, ספרים על כסף כמו 'אבא עשיר אבא עני'. הם פתחו לי את הראש".
היא החליטה להעמיק ולראיין אנשים מעוררי השראה בעיניה, ביניהם אבישי אברהמי מנכ"ל Wix והפרופסור לכלכלה התנהגותית דן אריאלי. היא כתבה בחשבון הפייסבוק שלה רשימה של אנשים שאיתם הייתה מעוניינת להיפגש. לחלקם פנתה והם התעלמו, אבל היו כאלה שבחרו לפנות מזמנם היקר לטובת הנערה השאפתנית. דן אריאלי, שראה את שמו מתנוסס ברשימה שלה, פנה אליה מיוזמתו והציע להיפגש איתה. "זה היה שיעור בצניעות עבורי", לדבריה.
את ההרצאות שראתה, המפגשים שקיימה והספרים שקראה הפכה הילזנרט ל"שיעורים לחיים". היא כתבה בפייסבוק פוסט שתיאר איך כל הדברים שלמדה מחוץ לבית הספר סייעו לה להתקדם, ואיך בית הספר היה מחסום עבורה. היא הוצפה בהודעות, ועם כל מי שפנה אליה היא חלקה את תיקיית השיעורים שהכינה. כשקיבלה תגובות נלהבות היא הבינה שיש כאן פוטנציאל לספר, והתחילה לסדר ולעמד את החומרים.
אחרי שהוציאה את הספר, ובאין חנויות או מהלכי שיווק אפשריים בקורונה, היא חיפשה דרך להגיע לקהל היעד שלה – בני הנוער. בשלב הזה היא נזכרה בשיעורי החברה של נעוריה. "תמיד הרגשתי שזו שעה מבוזבזת. היא הייתה עוברת בתלונות על בית הספר או בשעה נוספת של המקצוע שהמורה לימד ולא הספיק – אם היה צריך לעשות מבחן ולא היה זמן פנוי אחר, הוא היה מתקיים אז".
מתברר שזו לא הייתה רק החוויה שלה. היא ערכה סקר בקרב אלף תלמידים, ושאלה אותם כיצד נראה שיעור חינוך שלהם. "75 אחוזים מהעונים אמרו שהשיעור הזה לא תורם להם בכלום. שאלתי אותם מה הם עושים בשיעור. חלק אמרו שמריצים בדיחות עם המורה או משלימים איתו את החומר שלא הספיק. שאלתי אותם איך הם רוצים לראות את השיעור הזה, ומרביתם ענו שהם רוצים שיעורים לחיים. מקצועות אמיתיים שחסרים להם. תשובה נוספת הייתה זמן גיבוש עם הכיתה. חמישה אחוז ענו שהם לא צריכים שיעור חינוך". היא לקחה את העניין כפרויקט ובנתה מערך שיעורים סביב הספר שלה.
"הפידבקים מהנוער נהדרים. המורים מספרים שגם כשנגמר השיעור התלמידים ממשיכים לקרוא את הספר. בתור תלמידה ראיתי את מערכת החינוך כ'שטן', היום אני רואה שיש אנשי חינוך מדהימים שרוצים לשנות"
הילזנרט הקימה מיזם שבו יילמדו פרקים מהספר בשיעורי חברה וביקשה לגייס מורים לפרויקט. תוך זמן קצר פנו אליה חמישים מורים. היא ראיינה אותם ובחרה מתוכם עשרה לעשות איתם את הפיילוט שלה. "החלום שלי הוא שהספר יהיה הבני גורן של שיעורי חברה", היא אומרת.
כדי להרים את הפרויקט היא הייתה זקוקה לאלף ספרים שיחולקו לתלמידים המשתתפים בפיילוט. הספר לא מאושר על ידי משרד החינוך, לכן אי אפשר היה לבקש מהתלמידים לרכוש אותו. הילזנרט פתחה בפרויקט גיוס המונים באינטרנט כדי לגייס את המימון לספרים. היא גייסה יקב שתרם בקבוקי יין, חברה שתרמה שיט ביאכטה, מלון שתרם שלושה לילות של חופשה ועוד. "כל מי שיש לו ילדים במערכת החינוך הבין את החשיבות, והרבה אנשים תרמו לפרויקט".
למורים היא הכינה מערך שיעורים מתוקתק ומעוצב. "כרגע הוצאתי על זה יותר כסף מאשר הכנסתי, אבל אני מבינה שיש כאן פוטנציאל אדיר. מספטמבר לומדים בפרויקט כאלף בני נוער, והפידבקים מהם ומהמורים נהדרים. המורים מספרים שגם כשנגמר השיעור התלמידים ממשיכים לקרוא את הספר. אני אמורה להיפגש עם המפקחת הארצית לחינוך חברתי, אני מקווה שאחרי שהיא תקרא את הספר ותראה את הניואנסים הקטנים, היא תאהב את התוכנית והיא תתרחב. בתור תלמידה ראיתי את מערכת החינוך כ'שטן'. היום אני רואה שיש אנשי חינוך מדהימים שרוצים לשנות".
תיווך בין דורות
אחרי התיכון שירתה הילזנרט בדובר צה"ל. באמצע השירות הצבאי שלה חייה עברו טלטלה, כשרגע לפני גיל חמישים אמה אביבית לקתה בסרטן. "הכול קרה נורא מהר. אחרי האבחנה מהר מאוד נכנסו לחיים שלנו מילים שלא הכרתי כמו כימותרפיה, אונקולוגית. ממושגים רחוקים ולא קשורים אליי, זו נהייתה השגרה שלי. אבא המשיך לעבוד, אחותי הגדולה גרה בדרום הרחוק, ואחותי הקטנה הייתה רק בת 13. הפכתי לסוג של המטפל העיקרי. גם באמא, בהליכה לטיפולים; וגם בטיפול בבית, בכביסות ובכל מה שצריך. עיכלתי את התקופה הזו רק בדיעבד. לא היה לי זמן להתחיל לחשוב על הדברים, היה לי ממש ברור מה אני צריכה לעשות. היום, כשאני רואה את התמונות עם הקרחת, אני לא זוכרת אותה ככה. כאילו הייתי כל כך עסוקה במשימה, שלא הסתכלתי מסביב".
במקום טיול יום ההולדת המושקע שתוכנן לחו"ל, ערכו בני המשפחה מסיבת הפתעה לאם, זמן קצר אחרי שהתחילה את הטיפולים הכימותרפיים. האם ביקשה את רשות הדיבור, ואמרה: "מעכשיו אני חיה כמו נועה. במה שלא טוב לי אני לא נשארת, אלא הולכת עם הלב שלי". לימים החלימה, למרבה השמחה.
"אחד השינויים שדור ה־Z מתאפיין בהם הוא שחיפוש העבודה מגיע מעמדה פחות הישרדותית. רבים מאיתנו מתפרשׂים על כמה תחומים. יש כאלה שיגידו שזה טוב, יש כאלו שיגידו שזה רע, אבל ללכת ללמוד מקצוע ארבע שנים ולצפות שזה מה שנעשה כל החיים זה לא מציאותי"
אחרי השירות הצבאי נסעה נועה לארצות־הברית, שם נחשפה יותר מקרוב למגוון בני דור ה־Z, שהיא עצמה משתייכת אליו. "שני דברים חשובים קרו ב־1998", אומרת הילזנרט בהרצאתה על דור ה־Z, "גוגל נולד ואני נולדתי". לדור ה־Z נהוג לשייך את מי שנולדו החל מסוף שנות התשעים ועד תום העשור השני של המאה ה־21. "בארה"ב אין גיוס חובה לצבא, כך שישר עוברים לאוניברסיטה ולשוק העבודה. שם התחילו לדבר כבר מזמן על השוני של הדור הזה במעבר לאוניברסיטה ובשוק העבודה. על הפער בין הדורות. דור ה־Z חושב לגמרי אחרת מדור ה־Y שהיה לפניו. נולדנו לעולם טכנולוגי ונגיש. אנחנו חיים את האינסטגרם, עובדים בצורה אחרת מהדור הקודם, ובכלל חיים אחרת".
היא החלה להרצות על הנושא בכנסים. בין היתר דיברה בכנס של גלובס ואמדוקס. "אמנם לא חקרתי את הנושא כמו באקדמיה, אבל יש לי ראייה מיוחדת לדבר הזה, אני יודעת מה הדור הזה רוצה ומה הוא חושב, כי אני חיה את זה. אני גם מעין מתווכת בין מעסיקים לעובדים משני הדורות, כי אני מכירה את שני הצדדים".
דוגמה אחת בשוק התעסוקה ההולך ומשתנה הוא כמובן עולם ההיי־טק. "היום יש המון קורסי תכנות שאפשר ללמד לבד ברמה גבוהה. פעם לא היית יכול להכניס דבר כזה לקורות חיים. היום לגיטימי לכתוב את זה. נולדנו לעולם פריווילגי עוד לפני הקורונה, עולם שבו המידע נגיש.
"עוד שינוי שדור ה־Z מתאפיין בו הוא שחיפוש העבודה שלנו מגיע מעמדה פחות הישרדותית. אנחנו מחפשים מקום עבודה שאפשר להתפתח בו, לתרום בו באמת. כשההורים שלי הלכו למקום עבודה הם לא שאלות את עצמם 'איפה אני הכי אלמד ואתפתח', אלא 'איפה יהיה לי הכי הרבה ביטחון תעסוקתי'. אנחנו רואים ביטחון תעסוקתי אחרת מכפי שהם ראו. הקורונה גרמה לכך שהרבה 'מקומות בטוחים' הפכו ללא רלוונטיים. הרבה מבני דור ה־Z עובדים בכמה מקומות, ולא מסתמכים על מקום עבודה אחד. רבים מאיתנו מתפרשׂים על כמה תחומים – יש כאלה שיגידו שזה טוב, יש כאלה שיגידו שזה רע, אבל ללכת ללמוד מקצוע ארבע שנים ולצפות שזה מה שנעשה כל החיים זה לא מציאותי".
אפילו עולם הרפואה משתנה, לדבריה, בעקבות הקורונה. "נכון שתמיד יצטרכו רופאים, אבל הרבה רופאים עברו לאבחן מרחוק בעזרת שיחות וידאו. זה לא מחליף את הרפואה המסורתית, אבל זה משנה את השוק".
"אני מבינה שאנשים רוצים לעשות תואר, אבל זה הולך ומשתנה. יש כל כך הרבה מקצועות שלא צריך בהם תואר אקדמי. חברות מורידות את הדרישה לתואר"
שינוי נוסף שהיא מצביעה עליו אצל בני דורה הוא העובדה שרבים יותר מעדיפים לפתוח עסקים מהבית, אם זה בעריכת תוכן, עיצוב אתרים, שיווק ועוד. "יש היום הרבה פלטפורמות שבהן אתה מקבל עבודה ישירות ממי שצריך אותה, בלי תיווך של מעסיק".
לאחרונה התקבלה לעבוד כמנהלת קהילה בחברת היי־טק. שלבי הקבלה היו ארוכים ובסיומם התקשרה אליה מנהלת משאבי אנוש וסיפרה לה שהם רוצים לקבל אותה, אבל הם חוששים מכך שהיא תלך ללמוד. "את מבינה? ארגון מפחד שאלך ללמוד?"
בזמן שצעירים בני גילה כבר נמצאים באקדמיה, או לפחות חושבים עליה, הילזנרט לא ממש חולמת ללכת ללמוד לתואר ראשון. "מתברר שזו לא הדרך היחידה. אני מבינה למה אנשים לחוצים לעשות תואר, אבל זה הולך ומשתנה. יש כל כך הרבה מקצועות שלא צריך בהם תואר, ולעומת זאת יש כל כך הרבה מיומנויות שצריך לדעת. חברות מורידות את הדרישות לתואר. גוגל מציעה קורס של שישה חודשים עם מקצועות מסוימים שהיא צריכה. אקדמיה זה דבר יקר מאוד. בארה"ב אנשים חוסכים כל החיים בשביל הלימודים, ובסופו של דבר יש כל כך הרבה מידע נגיש בחינם".
לא מזמן היא הרצתה בפני בכירים בבנק פועלים, הבנק שבו אביה עובד. כשנסעו ביחד בבוקר לכנס הוא ביקש ממנה: "נועה, אל תגידי שאת לא הולכת לעשות תואר. את עוד צעירה, אל תצאי בהצהרות". באמצע ההרצאה היא אמרה כמובן: "אגב, אבא שלי פה בקהל והוא אמר לי לא להגיד לכם שאני לא הולכת לעשות תואר".
אבא החוויר?
"בסופו של דבר הוא היה כל כך גאה בי שלא היה אכפת לו מה אגיד". 
