מי לדעתכם כתב את השורות הללו: "אָדָם לְאָדָם אָדָם, וְאָדָם נְבִיאוֹ"; "מֵעֲרָפֶל אֲנִי, לָעֲרָפֶל אָשׁוּב"; "וְאָהַבְתָּ אָדָם, לְאָדָם, עַד שְׁפִיכַת דָּם". אני מניח שרובכם הייתם מזהים אותן עם שירתו של יהודה עמיחי, אלא שהכותב הוא אברהם חלפי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הפצצה שתחדור לבונקרים של חיזבאללה ואיראן בדרך לישראל
– מי יממן את הרכב שלי?
– לקדש בבית, להרגיש בבית הכנסת
שירת אברהם חלפי, אבקש לטעון כאן, השפיעה עמוקות על שירת יהודה עמיחי. חוקרים טענו ששירת חלפי הייתה עוף מוזר בעיני דור שלונסקי־אלתרמן, אך מקובלת אצל משוררי דור המדינה וכנראה הקדימה את זמנה: "נמיכות לשונו, ישירות הבעתו, האנטי־גיבור שלו, ראייתו הקיומית – כל אלה קסמו למשוררי שנות החמישים והשישים", כתב צבי לוז במונוגרפיה שלו על שירת אברהם חלפי.
אמנם ייתכנו גם זיקות כלליות של פואטיקה דורית בין שירת חלפי לזו של עמיחי, ובהן נמיכות הלשון, ישירות ההבעה ותפיסה אקזיסטנציאלית. אך מעבר להן, לשירת עמיחי יש תווי היכר פואטיים מובהקים של עיצוב האני, אשר קיימים בשירת חלפי ואינם רווחים או דומיננטיים בשירתם של משוררים אחרים בני דורו. כוונתי לעיצוב עמדת דובר צנועה של אנטי־גיבור שבאה לידי ביטוי בדרישותיו המאופקות של האני מהעולם – האדם הקטן שמפלל לחלקת א־לוהים קטנה ומבקש חמלה על חלשים.
אימוץ עמדת אני של משורר מוקדם על ידי משורר מאוחר הוא דרמטי, שכן מדובר באלמנט מהותי בזהות הפואטית, מה עוד שזו עמדת אני ייחודית השונה מזו של משוררים בני הזמן. הפרספקטיבה הפרשנית של האני משליכה על מכלול הפואטיקה ומסריה, משום שהיא מכילה נקודת מבט המגדירה ומנסחת את העולם.
לחלפי ולעמיחי מוטיבים ייחודיים שאינם רווחים בפואטיקה הדורית, בוודאי בכל האמור לפואטיקה מינורית. לייחודיות זו ניתן להוסיף השפעות נוספות, לאו דווקא ייחודיות, כגון שעשועי לשון שנונים ופרודיים המתייחסים למקורות יהודיים (כפי שציטטתי בפתיחה), ושימוש רב במושג התפילה. כלומר, באימוץ עמדת "אני הקטן" הטמיע עמיחי בשירתו מרכיב מהותי מהנוסח של חלפי. עם זאת, עמיחי פיתח ושכלל את עמדת האני באמצעים רבים והרחיב את נושאי השירים למחוזות אזרחיים ספציפיים כגון שירות צבאי, בתי ספר, טיסה, כדורגל, תיירות וחיי היום־יום בירושלים. קיימות אצלו גם הנמכה נוספת של מפלס הפאתוס, מחיקת המליצה, פיגורטיביות וירטואוזית, אנתרופוצנטריות ועוד.
תורת הצמצום
השוואה בין עמדות האני בשירתם ממחישה את שושלת המסירה. נתחיל בתיאור עמדת האני של חלפי. עמדת המוצא הקיומית של האני בשירתו היא צמצום והקטנה. המינימליזם שלו הוא רומנטי ואוניברסלי. האדם הקטן ניצב בודד אל מול הא־ל, מפעלי האנושות ופלאי הטבע העצומים ("אֵין שֵׁם לָאֲנָשִׁים בַּגֶּשֶׁם"). היבט פרשני מקומי שניתן היה לגזור מגישה מינימליסטית זו הוא הכרה יהודית במגבלות הלאומיות והדתיות של עם ודת קטנים, אלא שזהו אני הרחוק "ממעגל ההגות, הרגש והפאתוס הלאומיים־ציוניים", כדברי דן מירון (בתוך "אברהם חלפי, שירים" א, עמ' 13).
להלן מספר דוגמאות שימחישו את האני הקטן. הראשונה מתוך ספרו השני של חלפי, "שירי האני העני" (1951). הנה פתיחת שיר ללא כותרת: "אֲנִי כָּפוּף עֲלֵי עַצְמִי / כְּצֵל שֶׁל גּוּף עֲלֵי גּוּפוֹ". האני הוא צל של עצמו, מקופל בעצמו, קטן יותר מעצמו.
הדוגמאות הבאות מאוחרות יותר, והן פיתוח של האני הקטן שתואר לעיל. למשל, שיר ידוע של חלפי, אף הוא ללא כותרת: "אֲנִי מְצַמְצֵם אֶת עַצְמִי/ כְּדֵי נְקֻדָּה/ אַלְמוֹנִית – / שֶׁלֹּא לְהַטְרִיד בְּגוּפִי / מַלְכֻיּוֹת". הטקסט מתאר את קטנות האני כביטוי של הימנעות מהפרעתו של הסדר הקוסמי וכחרדה מפני חשיפה. חלפי מתאר את האני כפרומתיאוס קטן: "כָּבוּל אֲנִי אֶל גּוּפִי – / פְּרוֹמֶתֵאוֹס קָטָן אֶל סַלְעוֹ/ הָרַךְ וְעָנֹג". כלומר, אפילו פרומתאוס בן הטיטאנים, יוצר האדם, הוא קטנצ'יק ותלותי, אשר נצמד לאבן (הצוק בהרי קווקז), כילד לחיק אימו.
ב"כל איש ואיש" משמיע חלפי טענה דומה, אך הפעם ההקשר נוצרי: "כָּל אִישׁ וָאִישׁ/ הוּא אַפִּיפְיוֹר קָטָן / בְּוַטִּיקַן חַיָּיו". בשני המקרים קיימת האופציה שהאדם יזכה לגדולה, אולם זאת רק בפנימיותו.
דוגמה אחרונה לאני הקטן הם שני בתי הפתיחה של "בלילו של גשם". הם מתארים אדם שחש כטיפה (פסיק) בסערת גשמים. הוא כה ננסי, עד שבאופן אירוני אפילו הא־ל איננו יכול להבחין בו: "לִהְיוֹת זְעֵיר־אַנְפִּי/ כִּקְטוֹן דְּמוּתוֹ שֶׁל פְּסִיק/ כְּמוֹ אֲשֶׁר הָיִיתִי בְּלֵילוֹ שֶׁל גֶּשֶׁם?// אֲפִלּוּ אֱלֹהִים/ טוֹבִים/ אָז לֹא הִבְחִינוּ בִּי/ בְּתוֹךְ הַסְּעָרָה".
גיבור התרבות העממי
האני בשירת עמיחי אף הוא קטן ואוניברסלי, אך כאמור, מופעיו של אני זה מגוונים יותר מאלו של חלפי ונפרסים על מגוון פרסונות אזרחיות, או, כפי שטוען גבריאל מוקד, למרות היבטיו היהודיים והישראליים של שירת עמיחי זהו "כל־אדם" (מוקד, ארבעה משוררים, עמ' 39).
לרוב מייחסים, בצדק, את הצטנפותו הקיומית של האני בשירי עמיחי כמחאה כנגד הפאתוס הגבוה של שירת האנחנו הקולקטיבית של משוררי דור הפלמ"ח ודחיקת האני הפרטי לשוליים. עמיחי מרחיב את מעגלי הסוציאליזציה של האני הקטן בנוסח חלפי, וכולל בהם תפקידים אזרחיים – פוליטיים, חברתיים ותרבותיים. להלן שלוש דוגמאות מוכרות של עמדה זאת.
"אני רוצה למות על מיטתי" הוא שיר תפילה של האני המבקש לסיים את חייו באופן פרטי, על מיטתו, ולא במסגרת קולקטיבית, צבאית, במלחמה. הנה הבית הפותח: "כָּל הַלַּיְלָה עָלָה הַצָּבָא מִן הַגִּלְגָּל/ לְהַגִּיעַ עַד שְׂדֵה הַקֶּטֶל וְעַד בִּכְלָל./ הַמֵּתִים בָּאֲדָמָה שָׁכְבוּ בָּעֶרֶב וּבַשְּׁתִי./ אֲנִי רוֹצֶה לָמוּת עַל מִטָּתִי".
"ומאדם אתה ואל אדם תשוב" הוא השיר שהספר שבו פורסם מכונה על שמו. פתיחת השיר וסופו הם תמצית המחאה כנגד המלחמה, ניכוס המוות ההירואי לצרכים פוליטיים, ניצול הצעירים בידי הזקנים, והעמדה התנ"כית כי האדם איננו אלא עפר: "מָוֶת בַּמִּלְחָמָה מַתְחִיל/ בִּירִידָה בַּמַּדְרֵגוֹת/ שֶׁל אָדָם אֶחָד, צָעִיר […] וּבָאָבִיב הַזֶּה/ מִי יָקוּם וְיֹאמַר לֶעָפָר/ מֵאָדָם אַתָּה וְאֶל אָדָם תָּשׁוּב".
גם חלפי השתמש בתבנית פרודית זו, המתייחסת למקור המקראי "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב", בשיר מוקדם: "מֵעֲרָפֶל אֲנִי, לָעֲרָפֶל אָשׁוּב" (ללא כותרת). אלא שעמיחי עשה בתבנית זו שימוש מניפסטי, מתוחכם ומוקצן יותר: חלפי מאדה את האני לנוכח המוות, כביטוי של התבטלות בפני גורלו, ואילו עמיחי מנתק את הקשר בין האדם לא־לוהים כיחסים בין בורא לנברא; למעשה, חלפי נותר קרוב לתפיסה תיאוצנטרית.
מירון טוען על האני בשירת חלפי שהוא "האני העני, האלמוני חסר השם… זו קטגוריה אוניברסלית על־אישית… ובמובן מסוים גם על־אנושית, שכן לעתים קרובות כוללת את האל". לעומת זאת, עמיחי התנתק מהגישה התיאוצנטרית של חלפי וגיבש עמדה אנתרופוצנטרית מובהקת, אלא שגם כאן, כפי שצוטט לעיל, ניכרת השפעה של חלפי: "אָדָם לְאָדָם אָדָם, וְאָדָם נְבִיאוֹ".
"תיירים" לעמיחי הוא שיר מחאה המעלה על נס את האני הקטן באמצעות תקיפת ניכוס הפרטי על ידי הקולקטיבי. השיר טוען שהגאולה תבוא באמצעות ההכרה בהיסטוריה הקטנה שמלמטה – זו של האנשים הבודדים החיים את חייהם בשלווה ובשלום. באופן פרודי, האיש הקטן בשיר שמייצג את ההיסטוריה הקטנה שמלמטה הוא המשורר עצמו, וממילא השירה העברית:
"פַּעַם יָשַׁבְתִּי עַל מַדְרֵגוֹת לְיַד שַׁעַר בִּמְצוּדַת דָּוִד, אֶת שְׁנֵי/ הַסַּלִים הַכְּבֵדִים שַׂמְתִּי לְיָדִי. עָמְדָה שָׁם קְבוּצַת תַּיָּרִים/ סְבִיב הַמַּדְרִיךְ וְשִׁמַּשְׁתִּי לָהֶם נְקֻדַּת צִיּוּן. 'אַתֶּם רוֹאִים/ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עִם הַסַּלִים? קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ נִמְצֵאת/ קֶשֶׁת מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית. קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ'. אֲבָל/ הוּא זָז, הוּא זָז! אָמַרְתִּי בְּלִבִּי: הַגְּאֻלָּה תָּבוֹא רַק אִם יַגִּידוּ/ לָהֶם: אַתֶּם רוֹאִים שָׁם אֶת הַקֶּשֶׁת מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית?/ לֹא חָשׁוּב: אֲבָל לְיָדָהּ, קְצָת שְׂמֹאלָה וּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, יוֹשֵׁב/ אָדָם שֶׁקָּנָה פֵּרות וִירָקוֹת לְבֵיתוֹ".
צמצום האני בשירת עמיחי נועד ליצור זהות אותנטית של המחבר המובלע, המשורר. הוא נועד לקרב את המשורר לעם ולהמונים, ולהדגים כיצד משורר יכול להיות חלק מהעם הודות לשימוש בחוכמת חיים או בחוכמת ההמון – ולכאורה לא באמצעות חוכמה נשגבת וידע אנציקלופדי, ידע שהיה ברשותו והוא ויתר עליו בשירתו. יש לציין שעמדה עקרונית זו באה לידי ביטוי בשימוש של משוררי דור המדינה, ובשני הדורות שאחריהם, באמצעות התייחסויות אינטרטקסטואליות מדרשיות קלילות למקורות יהודיים מוכרים, כאלו שלא מחייבים השכלה גבוהה, כפי שתואר לעיל בשירי עמיחי (ראו מאמרה של חנה קרונפלד "סוכנות אינטרטקסטואלית", בתוך ספר היובל לזיוה בן־פורת).
המשורר מעיד על עצמו בשירו "אל מלא רחמים" כי הוא עממי, צנוע ותקשורתי, שכן הוא משתמש רק במעט מילים מהמילון, ומן הסתם לא המסובכות אלא אלה שהכול יבינו: "אֲנִי, שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ רַק בְּחֵלֶק קָטָן/ מִן הַמִּלִּים שֶׁבַּמִּלּוֹן". באופן אירוני, דווקא עמדה עממית של אני קטן מסמנת יעד גדול של התקבלות: לזכות במעמד של גיבור תרבות. הצטנעותו של האני איננה בהכרח ביטוי של חביון, אלא מניפולציה תקשורתית מבריקה; בניגוד לאני של חלפי, האני הקטן של עמיחי איננו חושש להפריע, אלא מקווה "להתפלח" בין הסדקים למרכז הקאנון הודות לתחפושת המצטנעת.
אתנחתא מהדרמה הלאומית
לאחר ערב לזכרו של עמיחי בבית הקפה "תמול שלשום", בדצמבר 2013, שבו תיארתי את הדיאלוג בין שני המשוררים, אמרה לי אלמנתו של עמיחי, חנה, ואף כתבה לי במייל, ששירת חלפי לא השפיעה על זו של עמיחי. היא חיזקה את טענתה בכך שבספרייתו של בעלה המנוח לא היו ספרים של חלפי. בביוגרפיה שכתב על עמיחי מתאר עידו בסוק תכתובת חמה וידידותית בין עמיחי לחלפי מ־1959, שבה מבקש עמיחי מחלפי סיוע בקידום המחזה "מסע לנינוה" בקאמרי. אמנם זו לא ראיה שעמיחי קרא את שירת חלפי, אלא רק שהיה ביניהם קשר, אך היא מחזקת את האפשרות שעמיחי הכיר את שירת חלפי בשלב מוקדם של יצירתו. מכל מקום, גילוי זה על אודות ספרייתו של עמיחי הפתיע אותי. כידוע, השפעה איננה מנמיכה מגדולתו של משורר. היא מלמדת, כפי שלמיטב ידיעתי שלונסקי היה אומר, שהוא לא אטום כאספלט אלא סופג גשמי ברכה כמו אדמה.
שני המשוררים הפופולריים, שהלכו לעולמם בגיל 76 והשנה מציינים להם יארצייטים עגולים (40 ו־20 שנה, בהתאמה), עיצבו בשירתם אני קטן ופרטי: חלפי כביטוי של צניעות, ועמיחי כאתנחתא מהדרמות של האני הלאומי. עם זאת, עמיחי היה למעין משורר לאומי ואילו חלפי הוא משורר חצי קנוני, אלא שעמיחי חב לחלפי הצנוע חלק מזהותו הפואטית.
בסופו של דבר, חלפי הוא מאבותיו הספרותיים של עמיחי, אלא שטמון קושי בזיהוי זה לעצמו וגם במטפורה האבהית. אחת הסיבות לקושי היא שעמיחי לא נקט בגישה בין־טקסטואלית אדיפלית־בלומיאנית של רצח אב ספרותי, שבאופן אירוני מנציחה את האב, אלא באינטרטקסטואליות ביקורתית המבכרת המשכיות באמצעות שינוי על פני קטיעה, כפי שכתבה קרונפלד. כלומר, זו לא בהכרח מערכת יחסים בין אב לבן, אלא אולי בין אחים. לתובנה זאת יש השלכות אפשריות על מיפוי התפתחותה ההיסטורית של השירה העברית; ייתכן שחלפי הוא אחד האחים הבכורים של שושלת השירה המינורית, שהתפתחה לאחריו באמצעות האח הצעיר – עמיחי.
