אמילי קופר, אשת שיווק צעירה ומבריקה, מגיעה משיקגו לפריז, כדי לייצג את החברה שלה בתוך חברת שיווק צרפתית. היא פותחת חשבון אינסטגרם תחת השם "אמילי בפריז" שבו היא מתעדת את חייה בעיר האורות, ומספר העוקבים אחריו הולך ועולה בהתמדה. המנטליות האמריקנית הצעקנית־לעיתים שלה פוגשת בציניות ובסרקזם של עובדי החברה הצרפתים, קודם כול כי היא באה בכלל בלי לדעת אפילו מילה בצרפתית, והם, שאוהבים את השפה שלהם, רואים בכך שילוב בין חוסר מקצועיות לחוצפה אמיתית.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
משחקים 90 דקות: כדורגל ספרותי בניחוח צרפתי
מאגפים משמאל: יש עתיד תבחן את נכונותו של בנט לתמוך בלהט"ב
הרשימה שלי: תמר איש־שלום עם הסדרות שאתם חייבים לראות
הצפייה בסדרה המדוברת של נטפליקס נותנת תחושה של צעידה בתוך סטורי שאינו נגמר. אמילי (לילי קולינס) מצליחה תמיד לביים ולפלטר את הרגע הנכון, עם הבגד הנכון, עם החיוך הענקי שלה, שמזכיר את אן האת'וויי בצעירותה בסרט "השטן לובשת פראדה". היא זו שהגיעה מארצו של הדוד סם כדי ללמד את הצרפתים שיווק אמריקני מהו, היא אשפית ברשתות חברתיות, אבל לא בטוח שהצרפתים מעוניינים בסחורה שיש לה להציע.
אי השייכות של אמילי גורמת לה מצד אחד להיות במצוקה מתמדת, ומצד שני מאתגרת אותה לחשוב על קמפיינים ברשת שגם יוצאים מהקופסה וגם מחוללים הרבה בלגן. ההיתקלויות האקראיות שלה באנשים ברחובות פריז – שהיא לפעמים כמו כרך מנוכר ולפעמים ממש כמו שכונה – דווקא גורמות לה לייצר חברויות לא רעות בכלל.
טביעת ידו של יוצר הסדרה, דארן סטאר, שאחראי גם על סדרות כמו "בוורלי הילס 90210", "מלרוז פלייס" ו"סקס והעיר הגדולה", ניכרת. "אמילי בפריז" היא סדרה אחות כי יש בה פלונטרים רומנטיים כמו שהיו ב"מלרוז", סגנון לבוש שמזמין חיקוי או השראה כמו של קארי בראדשו ואווירת נעורים של "בוורלי".
אי התאמתה ואי השלמתה של אמילי עם המנטליות הצרפתית מהדהדות מכל פרק. אך בעוד בראדשו מפתחת בפריז מצוקה נפשית קשה שהתרופה שלה היא שיבה לאלתר לרחובות ניו־יורק, ניכר כי אמילי מחושלת ממנה. עם התחכום של דור ה־Y ועם המציאות האלטרנטיבית שניבטת אליה ממסך הסמארטפון שלה, היא לא מניחה לעיר שהיא גרה בה להגדיר את המהות שלה.
העלילה לא מתוחכמת מדי, אבל זה מקור קסמה, כי היא מאפשרת קתרזיסים קטנים כמו בסרט הוליוודי. אשליה מתוקה משמחת עבור מי שלא בהכרח מחפש בכל סדרה עכשווית את האופל. הפרקים קצרים, וזה יתרון. זוויות הצילום פנורמיות ודרכן ניתן לצלול בצורה הכי קרובה שיש לנו כרגע לרחובות פריז.
ההליכה של אמילי לעבודה, הפסקות הצהריים שלה ואפילו חלון דירתה הצנועה נראים כמו סיבוב הופ־און הופ־אוף שלא נגמר. שהפריזאים לא יתפלאו אם רק בעקבות הסדרה הזו יבואו אנשים לחפש את המסעדה הקטנה של השכן שלה, השף החתיך, או יחפשו את הסטודיו של מעצב העל מהסדרה, או פשוט ירצו ללכת ברחוב במערכת בגדים תואמת, עם כובע על הראש וללא מסכה, ולא להרגיש תיירים, אלא להרגיש אמילי.
אמילי בפריז, נטפליקס, ארבעה כוכבים
