המראה שלי ואני /// איתי וגשל / 42 / 3+
כשאני מסתכל על עצמי במראה (רק פעם ביום בממוצע), נגלה אליי הזמן שעבר. שקיות סנדוויץ' מתחת לעיניים, כתמי שוקו בעור, שיער חלבי בזקן. אין ספק – אני נראה אחרת, אבל זה עדיין אני. צעקה מהסלון מעירה אותי מהרחמים העצמיים ומזכירה לי מי המראה האמיתית שלי בבית.
אני מניח שלרובנו הילדים הפרטיים עושים בית ספר, ואולי זאת המשמעות של המושג "ילדותי השנייה". אנחנו זוכים לחוות את מי שהיינו כילדים – מהצד השני. במקרה הפרטי שלי – וזאת רק דוגמה אחת – יש לבן שלי "מחלה" שהיום אני יודע שהיא תורשתית, והוא, המסכן, לא יכול להתחמק ממנה. הגן הנושא את אותה ה"מחלה" נמצא בשני הצדדים.
המחלה נקראת בשפת העם "המילה האחרונה", והיא מחייבת אותך להיות האחרון שמשמיע משהו מהפה בזמן ויכוח. בשעת הדחק ניתן להסתפק בנהימה, אך לרוב, בעת התדיינות עם הורה, זאת תהיה חוצפה על אחד מגווניה.
כאמור, גם אני סובל מאותה בעיה, בדגש על סובל, והנה זכיתי לחוות אותה מהצד השני של המראה. נהדר. אך כאן יש לציין את ההבדל בין הדורות. בעוד אני לא העזתי להתווכח עם אמי, בטח לא לומר מילה כמו "לא" (מקסימום למלמל אותה לכרית בלילה כשספרתי את הימים לגיל 18), הילדים שלי אומרים הרבה יותר מזה ובווליום של הופעת רוק.
אז מה, פער הדורות? הנוער של היום וגו'? קל ושטחי מדי. אם במראה עסקינן, אולי בהשתקפות טמונות הבעיה והדרך לשיפור. כי מה ילדינו רואים אם לא אותנו, את היחס שלנו לבן הזוג, לילדינו ולסביבה שלנו? אני מנסה להיזכר אם אי פעם ראיתי את הוריי מתווכחים או רבים לפניי, לא כל שכן בווליום שבו אני וזוגתי נהנים לעשות את זה. מנסה אמרתי? זה כבר אומר הכול.
אז בא לי להאשים את הטיק־טוק, את סטטיק ובן־אל ועוד מרעין בישין שבאים עם הדור הזה, אבל אתם יודעים איך זה, גם כאן המילה האחרונה חייבת להיות שלי.
הדומה והשונה /// מתי שביט / 41 / 2+
נפש חיה חדשה הצטרפה למשפחתנו, אחות קטנה לאחותה הגדולה. רק נולדה, וכבר כולם מבקשים לדעת למי היא דומה. יש הטוענים כך, יש המצדדים אחרת, והמפשרים יאמרו גם וגם. מבחינה ביולוגית יש היגיון בדעת האחרונים, שהרי המטען הגנטי של החדשה מורכב חציו מאמה וחציו מאביה.
אך ביולוגיה היא רק חלק מהסיפור המפיח חיים בתוך המולקולות הקטנות, בחינת "רוח ממללא". וזאת הרוח נושאת בתוכה דמיון וגם שוני, נמשכת מעלה ופונה לארבע רוחות השמיים ושבה כבראשונה.
והגדולה תוכיח. כאשר, למשל, היא בוחרת לעיין בסדרת הספרים על פו הדב או לשרטט תוכנית מתאר על הקיר, המתבונן ישים לבו כי גבותיה מכווצות לכיוון גשר האף ופניה הרצינו, תנועת שרירים המאפיינת את אביה כשהוא מתעדכן בתוצאות משחקי ה־NBA מהלילה או מחטט באף בלי שאף אחד יראה, כך לפחות טוענת זוגתי (איך היא ראתה?). מצד שני, לגדולה שיער ארוך, גולש ועשיר גוונים, ואביה רק מאבד משיער ראשו ככל שהשנים נוקפות. דמיון ושוני.
גם הגנים של זוגתי משחקים תפקיד. נניח שזוגתי מתלבטת בנושא חשוב כמו מה ללבוש לארוחת ערב גרעינית – אציג את דעתי המלומדת, גם אביא נתונים ותימוכין לביסוסה, אך בסופו של דבר (או שמא כבר מתחילתו?) זוגתי תחליט לפי תחושת הבטן או היקפה. כמוה כך הגדולה, בעלת מעט ניסיון חיים כפועל יוצא של גילה הצעיר, אך יודעת היטב מה טוב לה ולא משנה מה אבא אומר. מצד שני, זוגתי המנומסת מקפידה לאכול עם סכין ומזלג ומקנחת במפית בעוד הגדולה אוכלת מכל הבא ליד. מצד שלישי, ייתכן שאלה הגנים שלי… תורשה מנדלית שכזו.
אז מה מביא את הדודות להיחפז, לחפש ולמצוא דמיון ודמות אצל הרך שזה עתה נולד? והאם בכלל כדאי להיות דומה למישהו שהיה לפניך או עדיף להתחיל מהתחלה ובאופן שונה? קצר הטור מלענות על כך, אבל נדמה כי הביולוגים המפשרים צודקים בדרכם. הכי טוב גם וגם, גם דומה וגם שונה.
