אין מתאימים יותר מספריו של הסופר והמסאי האפרו־אמריקני ג'יימס בולדווין כדי להבין את שורשי העוינות והאפליה הבין־גזעית בארה"ב, שהיא כנראה חלק מהדי־אן־איי האמריקני; אפליה שבגינה פרצו שם השנה מהומות חסרות תקדים בהיקפן ובאלימותן, בעקבות רצח ג'ורג' פלויד השחור על ידי שוטר לבן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– החתול שמיל ממולדובה: סיפור מרתק בעלילה אפרורית
– דור הזום: המרצה שיודע איך לשפר את הלמידה מרחוק
– צפו: שיחה עם ד"ר מירב כהנא על נשים והלכה בימי קורונה
"הולכים לפגוש את האיש", ספרו השישי של בולדווין המתורגם לעברית, רואה אור בעיתוי מתאים מתמיד, ותכניו, ללא שום קשר לדיון על איכותו הספרותית, מסבירים היטב את הרלוונטיות הגדולה שלו. המחאה נגד הגזענות הפכה את בולדווין לרלוונטי אף יותר משהיה בעבר, וכל זאת 33 שנה לאחר מותו. שחורים וגם לבנים רואים בו אייקון, ופרסום של ספר חדש שלו בשפה זרה היא הזדמנות נאותה לבחון עד כמה הדבר מוצדק. אמנם כמה מספריו הקודמים של בולדווין כבר ראו אור בעברית, אך הוא אינו מספיק מוכר לקורא הישראלי. התמזל מזלי לקרוא שניים מספריו: "סיפורו של רחוב ביל" (עם עובד, 1975) ו"זר בכפר" (נהר, 2006). שניהם הרשימו אותי ועוררו בי סקרנות גדולה לקרוא ספרים נוספים שלו, גם אם בקפיצות של זמן.
במקרה הפרטי של בולדווין סיפור חייו רלוונטי להתייחסות לספר, מכיוון שהספר החדש משיק לכמה תחנות בביוגרפיה שלו. בולדווין נולד בהארלם, ניו־יורק, למשפחה ענייה שהיגרה לשם מדרום ארה"ב. אביו היה מטיף מחמיר, כמו אביהם של גיבורי שניים מהסיפורים הראשונים בקובץ – הסיפור המצוין "ערמת הסלעים" והסיפור "היציאה", העוסק בהפלגה של חברי הקהילה הפנטקוסטלית בנהר ההדסון ביום הארבעה ביולי.
הספר מכיל שמונה סיפורים, שכל אחד מהם הוא במידה רבה מעין תחנה בחייו האישיים של בולדווין. אל התחנות הללו מעלה הסופר קוראים נוספים, על תקן של נוסעים לארץ נודעת ולא נודעת בעת ובעונה אחת; הוא מדבר אמנם על שנות ה־30 וה־40 של המאה שעברה, אך עדיין יש הרבה מה לתקן בארה"ב ביחס לאפליית השחורים.
מחאה במילים
החוויות של גיבורי הסיפורים זהות בחלקן למה שעבר בולדווין עצמו כילד וכנער בניו־יורק, שסבל מהשפלות לא מעטות. המסר המעובד באופן אמנותי בספר, דומה לזה שניסו להעביר המפגינים שיצאו השנה לרחובות באמריקה. בולדווין העביר אותו הרבה לפניהם, ובצורה מתוחכמת מהם. כחסיד המחאה הלא־אלימה הוא עשה זאת באמצעות מילים, אף שלאחר הירצחו של מרטין לותר קינג הוא התקרב יותר למלקולם אקס, שדעותיו היו קיצוניות בהרבה מאלו של קינג.
עם זאת, כוחו של בולדווין כפרוזאיקון היה ונשאר בהתנסחויות נטולות סטריאוטיפים ודעות קדומות. ספריו שקראתי מבטאים את המסר של המחאה, בלי לבטא זעם קדוש ומבלי להפוך למניפסט פלקטי. עבורו, השחור הוא שחור שגא בזהותו השחורה, שיודע מאין בא ולאן הוא הולך, גם כשהוא מבולבל מהיחס של הלבנים כלפיו. גם את גיבוריו הלבנים הוא מנסה להציג ככל האפשר בלי דעות קדומות, מלבד אולי בסיפור אחד העוסק בלינץ' איום ונורא הנעשה באדם שחור, המסופר מנקודת מבטו של סגן שריף לבן. המניפולציה שבו נועדה אולי לזעזע והיא בהחלט מצליחה בכך, אך ההישג הספרותי שבה הוא מינורי יותר לעומת חלק מהסיפורים האחרים.
בולדווין למד בבית ספר תיכון בברונקס שבו למדו גם תלמידים יהודים רבים. באחד מסיפורי הקובץ, "מצב קודם", מופיע יהודי בשם וייסמן, והוא דמות חיובית מאוד המנסה לגאול את הגיבור השחור מעוניו ומקשייו. דווקא בעידן שבו פונדמנטליסטים שחורים בארה"ב הפכו עוינים ליהודים, השמיעו סיסמאות נאצה נגדם ואף ביצעו פיגוע טרור, טוב לקרוא ספר שבו שחור ויהודי משתפים פעולה בצורה מיטבית.
בשנת 1948, כשמלאו לו 24, עקר בולדווין לפריז וחבר שם לאינטלקטואלים מפורסמים מחבורת הגדה השמאלית, ובהם סארטר וז'אנה. לאחר תשע שנים שב לארה"ב, כדי להצטרף לתנועת המחאה של קינג. שיבה דומה, של שחור אמריקני החוזר לארצו, מתרחשת בסיפור "הבוקר, הערב, תיכף", שהוא מעין גרסה שחורה של הסרט הידוע "אמריקני בפריז", אך בלי הצד המתקתק־משהו שזיכה בשעתו את הסרט באוסקר.
כאן מסופר על זמר ושחקן אמריקני שחור שחי בפריז, נשוי לשוודית לבנה ואב לילד: "אילו נולדה הארייט באמריקה היה חולף זמן רב, אולי נצח, עד שהייתה רואה בי גבר ככל הגברים; אילו פגשתי בה באמריקה, לעולם לא הייתי יכול לראות בה אישה ככל הנשים" (עמ' 130). הוא עומד לשוב לארה"ב שבה לא דרך כבר 12 שנים, לאחר שהוזמן להופיע שם על הבמות. אף שמדובר בשיבה הטומנת בחובה הבטחה לביסוס מעמדו האמנותי והכלכלי וסוג של תיקון, הזמר מלא חששות מהצפוי לו. לאחר שקוראים את קורותיו של בולדווין עצמו, אפשר בהחלט להתרשם מהאופן שבו ידע להטמיע חומרי חיים אמיתיים בתוך הפרוזה ולבשל אותם בתוך הסיפורים עד כמעט ללא הכר, בלי שהביוגרפיה תשאיר סימני חריכה על הסיר.
ידידי היהודי
בולדווין הוא ללא ספק סופר מורכב, שאינו קורץ לקורא אלא תובע ממנו תשומת לב לפיתולי העלילה ולמסרים המוטמעים בה בחוכמה. אך לפני המסר תמיד קיימת העלילה, והסיפור הוא עמוק ואין לקרוא אותו, בטח שלא בימינו, כצמוד לאירוע חדשותי כלשהו. בולדווין אינו צמוד לחדשות אלא לקול האמת הקדמוני והמיתי של השחורים, לשירתם הבוקעת מעומק הלב גם כשהם מוכים, מבוזים ומושפלים, כמו בסיפור האחרון בספר הנושא את שם הקובץ. ומשום כך, גם כשהוא כותב על העבר הרחוק לכאורה, נדמה שהוא כותב על ההווה. כמו למשל במשפטים כאלה, שיש בהם מרוח הנבואה: "אני חושב על כל הדברים שראיתי נחרבים באמריקה… על כל האיומים שהיא צופנת" (130).
סיפוריו של בולדווין מתכתבים גם עם מדיומים אחרים, כמו המוזיקה וההיסטוריה הקרובה והרחוקה של ארה"ב. הגיבורים הם שחקנים, זמרים וציירים, ושחורים ושחורות אחרים, המנסים להיחלץ מהארלם לווילג' או לפריז כדי להשיג את זכויותיהם. כך למשל ב"הבוקר, הערב, תיכף", שכותרתו לקוחה משיר בלוז־פולק שחור מאמצע המאה ה־19, העוסק בלינץ' שבוצע בגבר שחור שלא התרחק דיו מנשים לבנות כמצופה ממנו. שיר זה זכה בין השאר לגרסת קאבר של בוב דילן. בסיפור לא מופיע מעשה לינץ', אך הוא יגיע בסיפור האחרון בקובץ.
אחד מהסיפורים הקשים לקריאה אבל הטובים בספר הוא "ילד גבר", שבו מצליח בולדווין לעדן כביכול את מעשה הרצח הנורא. העידון הזה מצליח לטעמי קצת פחות ב"הולכים לפגוש את האיש", שבו מעשה הלינץ' אולי מתועב מכדי שאפילו סופר איכותי ומיומן כמו בולדווין יצליח להכיל אותו.
"מצב קודם" שהזכרתי לעיל הוא אחד מהסיפורים המובהקים בספר המתחברים למחאת השחורים השנה ובעבר. גיבור הסיפור הוא צעיר שחור בשם פיטר, שמתקשה לשכור דירה בגלל צבע עורו. ידידו היהודי, ג'ולס וייסמן, שוכר למענו דירה בשמו בשכונה של לבנים, כדי שיהיה לו היכן לגור. כשהדבר מתגלה לבעלת הבית היא מסלקת את פיטר מהדירה, תוך שהיא מאיימת להזעיק את המשטרה אם לא ייאות להתפנות מרצונו. "אני לא יכולה שצבעונים יגורו פה", מטיחה בעלת הבית, "כל הדיירים שלי מתלוננים. נשים מפחדות לחזור הביתה בלילה" (עמ' 77). כל ניסיונותיו של פיטר להסביר שאין לאיש סיבה לחשוש ממנו עולים בתוהו; זהו פחד קדמוני שבגינו השחור נראה ללבן כגורם מאיים, בין קוף למפלצת.
פיטר מחפש מקלט אצל חברו היהודי וייסמן, ומנסה להוכיח לו באותות ובמופתים שהוא נמצא מתחתיו בסולם הגזענות האמריקני. "כן, אני יודע, אתה יהודי, גם אתה חוטף… אבל כשאתה נכנס לבר אף אחד לא יודע שאתה יהודי, ואם תחפש עבודה תמצא עבודה יותר טובה משלי!" (עמ' 80). פיטר מוצא לבסוף עבודה כשחקן, שבעזרתה הוא למד ש"יש זמנים ומקומות שבהם אדם שחור יכול להשתמש בצבע שלו כמגן. הוא יכול לנצל את האשמה האנגלו־סקסית המובלעת כדי להשיג את מה שהוא רוצה… הוא יכול להשתמש בזה כמו סכין. לסובב את זה וככה לנקום את נקמתו" (75).
נאלץ ללמוד להסתדר
ה"נקמה" הזו כתובה לעיתים בתערובת של פרוזה ומסה. זו תערובת שפגשתי בשעתו גם בספרו של בולדווין "זר בכפר", שכאשר קראתי אותו חשבתי שהוא ספר המשך מכונן למסמכים ספרותיים אחרים העוסקים בזהותו של האדם השחור, כמו אלו של פרנץ פנון, הפילוסוף של המאבק השחור, "עור שחור, מסכות לבנות", ושל פרדריק דגלאס, "עבד אמריקני". דגלאס היה עבד שנמלט אל החופש, בעוד שבולדווין הוא נכדו של עבד, שנאלץ לעבור לא מעט השפלות מצד האדם הלבן, המזכיר לו השכם והערב שמוצאו הוא מהעבדות.
בולדווין יודע לא רק לספר סיפור אלא גם לנתח את מצבו של האדם השחור, את זהותו ואת לבטיו, ולתאר את נפתולי נפשו השסועה בין הרצון להכיר בעצמו כשווה ערך ובין העלבונות שהוא נאלץ לספוג על כל צעד ושעל. "הדבר הקשה מכול (והמתגמל מכול) בחיי היה העובדה שנולדתי שחור, ונאלצתי לפיכך להביא עצמי לידי שביתת נשק כלשהי עם המציאות", כתב בולדווין ב"זר בכפר".
המסר הזה מחלחל גם ל"הולכים לפגוש את האיש". "כמו מתאגרף שלומד לחטוף מכות או רקדן שלומד ליפול, למדתי איך להסתדר" (75), כותב בולדווין, אך המשך הדברים נשמע מצמרר בהקשר העכשווי, כאילו הם נכתבים בדיעבד מפיהם של ג'ורג' פלויד ואזרחים שחורים אחרים שנורו בינתיים על ידי שוטרים אמריקנים: "למדתי לא להתחצף לשוטרים… לא משנה מי צודק, היה ברור שאני טועה… הבנתי שאני צריך להיות חכם… יש לי רק ראש אחד, וקל מדי לשבור אותו. בכל פעם כשפגשתי שוטר התנהגתי כאילו אני לא יודע כלום… בלי תשובות מתחכמות. בלי שום שטויות על הזכויות שלי".
מי שיחפש הבדלים בין התנסחויותיו של בולדווין בספרו הוותיק ובין האירועים האחרונים של רצח שחורים על ידי שוטרים לבנים, יתקשה למצוא אותם, אבל ספרות טובה ועניין הוא בהחלט ימצא כאן, גם אם לא בכל הסיפורים באותה מידה.
