"אמש חלמתי שאני שוב במנדרלי", פותח "רבקה", ספרה של דפנה דה מוריאה שהפך לסרטו ההוליוודי הראשון של הבמאי אלפרד היצ'קוק ולזוכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר של 1940. קלאסיקה על־זמנית שעצם המחשבה על עיבודה מחדש אמורה להפך את קיבתו היומרנית של כל יוצר. אבל הבמאי בן ויטלי לא נרתע מהמעמד ושב כעת למנדרלי בגרסה החדשה שעלתה בנטפליקס. לכל המצקצקים, אי אפשר להתעלם מכך שעם כל הקסם הישן והמענג, "רבקה" בן השמונים (!) נותר היום סרט שמיועד בעיקר לרומנטיקנים ושוחרי קולנוע, כך שהעיבוד המחודש הוא קודם כול לגיטימי ורלוונטי. עם זאת, צילו הרחב של היצ'קוק עודו ניצב מאיים מעל, והשוואה בין הסרטים היא בלתי נמנעת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
דיון הלכתי: האם המבורגר משובט הוא בשרי?
פיזור שבועי: כך מתכננים ב"יש עתיד" להתיש את הקואליציה
סמכו על גופכם: עצות לסובלים מ"קורונה ארוכת טווח"
גיבורת הסיפור היא צעירה יתומה שבעת חופשה במונטה קרלו מתאהבת במקסים דה וינטר, אציל אלמן מוכה יגון. לאחר היכרות בזק הם נישאים במפתיע וחוזרים אל בית אחוזתו, "מנדרלי". אלא ששם מתקשה הצעירה להתמודד עם מעמדה החדש, ובפרט עם זיכרון האישה הראשונה שמתה בנסיבות טרגיות, רבקה, שעדיין רודף את דרי האחוזה ובמיוחד את בעלה הטרי. הסרט הקלאסי הופק בתקופה שבה קוד הייז המוסרי שלט בהוליווד וכפה מציאת פתרונות יצירתיים להתמודדות עם סוגיות מיניות. היצ'קוק השתמש בתבונה בהיעדרו של המגע הגופני כדי להעצים את תחושות הניכור והמסתורין של סיפור האהבה ואת בדידותה של הגיבורה. כל רפליקה וניואנס הפכו לרבי־משמעות ואפשרו לסרט גם לפלרטט עם רמיזות מגדריות שהיו פחות מקובלות לתקופתו. הוסיפו לזה צילום מסוגנן בשחור־לבן מעושן, והדרמה הפסיכולוגית־הגותית של דה מוריאה כמו קמה לתחייה במלוא הדרה.
בן ויטלי, שעד כה נהנה מקריירה מצליחה של סרטים קטנים, אלימים ואף אפלים, הוא דווקא בחירה מעניינת כבמאי שמסוגל היה לעשות משהו מקורי ולא צפוי עם החומרים. אלא שככל הנראה בהשפעת המפיקים הלוחצים, כל הבחירות שלו חסרות השראה ומוּנעות בעיקר מהצורך לנווט את "רבקה" החדש אל לב המיינסטרים. כך סיפור ההתאהבות נצבע כעת בתשוקה וברומנטיקה בנאליות; הטראומה של מקסים מומחשת באופן צעקני באמצעות שיטוטיו הליליים; ולתפקיד מקסים, שגילו המבוגר במקור היה כלי מהותי בהעצמת בדידותה של הגיבורה, לוהק ארמי האמר המצודד והצעיר מדי. כל אלו מפוגגים הרבה מהניכור ומהמסתורין, ומדרמה גותית מאופקת ועוכרת שלווה נותר מותחן מלודרמטי יעיל אך שגרתי. לפחות לילי ג'יימס הנהדרת משכנעת לגמרי כגברת דה וינטר השנייה, ומייצרת בקלות את האמפתיה הנדרשת לדמותה.
השינוי המשמעותי ביותר נעשה בשליש האחרון, והוא ממחיש באופן מובהק את כוונת היוצרים להתאים את הגרסה הזו לרוח הזמן: אירועי הסיפור שונו (אל דאגה, בלי ספוילרים) כך שהגיבורה היא זו שיוצאת לפעולה לבדה. כל זאת על חשבון אמינות בסיסית בפיתוח דמותה, שעוברת מהפך פתאומי מפסיביות מבוהלת ליוזמה אסרטיבית. העיקר שנקבל גם מנה בריאה של העצמה נשית.
בסופו של דבר זהו עניין של ציפיות – אז עזבו אתכם מהיצ'קוק; כל עוד ברור ש"רבקה" החדש בסך הכול מעוניין להיות הסחת דעת סבירה, אתם בהחלט יכולים לשוב איתו למנדרלי.
רבקה. ארה"ב 2020, במאי: בן ויטלי, 121 ד', נטפליקס
