אחרי יותר מ־20 שנה בתפקידי ניהול ועריכה בכירים בתקשורת הישראלית, טלי בן־עובדיה מתקשה להתרגש גם כשמכשיר ההקלטה שלי עושה סימנים ששום דבר מהריאיון בן השעתיים שזה עתה סיימתי איתה לא נשמר. "זה קרה לי עם אהוד אולמרט", היא אומרת בנחת כמעט נוסטלגית, בעוד אני מתפלל לאלוהי הרשמקולים שהשיחה הוקלטה בכל זאת ונמצאת בתיקייה אחרת. אחרי חצי דקה של מתח ההקלטה נמצאת בריאה ושלמה, ואנחנו נפרדים לשלום.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בנט ושקד פוצצו פגישה עם נציגי הבית היהודי
– ישראלים יכולים להירגע: ביידן הוא לא אובמה
– רב, אינטלקטואל ומנהיג: העולם סופד לרב זקס
שעתיים קודם לכן פגשתי את בן־עובדיה בחדר הדיירים בבניין שבו היא מתגוררת בתל־אביב. תקופת הקורונה מזמנת מפגשים במקומות מוזרים. בחדר דיירים טרם יצא לי לראיין, אבל תמיד יש פעם ראשונה. נפגשנו לרגל עליית העונה הרביעית של "זמן אמת", תוכנית התחקירים של כאן 11, שאותה היא עורכת מיומה הראשון. שני הפרקים הראשונים של העונה כבר שודרו, ועסקו בפרשת חטיפתו של רון ארד.
מה יש עוד לספר בפרשה שדומה שאנחנו יודעים עליה את כל מה שאפשר לדעת?
"אני מודה שניגשתי לפרק הזה קצת חסרת אמונה, כי אכן מה כבר אפשר לספר שלא סופר? אבל ככל שצללתי יותר לעומק גיליתי שיש, ואכן הבאנו חידושים כמו דו"חות מודיעין שלא נחשפו עד כה והוגשו רק בארבע השנים האחרונות לראש הממשלה נתניהו. אחרי שידור שני הפרקים ברור לכולם שבאיראן – רון ארד לא היה. גופתו נמצאת כנראה על אדמת לבנון, והוא מת זמן לא רב אחרי שנשבה. זו המסקנה כיום של כל גופי המודיעין במדינת ישראל, וכולם מיושרים על הקו הזה. שנים ארוכות היו חילוקי דעות בעניין. גיליתי כמה הסיפור הזה נוגע בי אישית, ואני חייבת להגיד שאחרי השידור אני מבינה כמה זה נוגע בעם ישראל. עשיתי עשרות כתבות וסרטים, ולא קיבלתי מעולם מבול תגובות כמו אחרי הסיפור הזה, ותגובות מאוד רגשיות ".
"כמי שאמה נרצחה בפעולת טרור של משוחררי ג'יבריל, התנגדתי מאוד לעסקה שבמסגרתה הוחזר גלעד שליט. מצד שני, כשראיתי אותו חוזר הביתה,
כישראלית פטריוטית זה ריגש אותי מאוד"
בסופו של דבר הפרשה הזו היא כישלון של המודיעין הישראלי.
"הכישלון הראשון היה בזמן החילוץ. השני, בעסקה הראשונה שלא מומשה והוגשה ליצחק רבין ב־1988. זו העסקה הקונקרטית היחידה שהייתה קשורה לרון ארד, אחרי שהתקבלו ממנו אותות חיים. רבין מסיבותיו – לדעתי כי היה צרוב
מעסקת ג'יבריל – החליט לא ללכת על העסקה, ומאז לא היו עוד עסקאות שנגעו ישירות לרון. הוא נעלם מעל פני הקרקע ב־1988. אז מצד אחד זה כישלון גדול של המודיעין הישראלי, שלא יכול היה להצביע איפה הוא נמצא, איך זה קרה ומה קרה. מצד שני, אתה מסתכל על המאמץ האדיר שהמדינה משקיעה במשך 34 שנים ולא מפסיקה לחפש – יש משהו באתוס הישראלי שהוא מרגש מאוד מהבחינה הזו".
אולי העובדה שרבין סירב לבצע את העסקה שעמדה על הפרק אינה כישלון? אולי מהלכים בינינו אנשים שהיו נרצחים בפעולות טרור של משוחררי עסקה כזו, ולכן ההחלטה הזו הייתה נכונה?
"כמי שאמה נרצחה בפעולת טרור של משוחררי ג'יבריל, לבקש ממני לדון בכך אובייקטיבית זה קצת מורכב. ראיינתי ראש ממשלה לשעבר שאמר משפט שהזדהיתי איתו – הגיע הזמן שהחברה הישראלית תבין שחיילים הולכים לקרב ולפעמים לא חוזרים. שאלתי את עצמי לא מעט פעמים את השאלה הזו באופן פרטי, והתנגדתי מאוד לעסקה שבמסגרתה הוחזר גלעד שליט. מצד שני, כשראיתי אותו חוזר הביתה, כישראלית פטריוטית זה ריגש אותי מאוד. יש משהו ישראלי ייחודי בסצנה הזו. כמו כמעט כל דבר בחיים שאני מסתכלת עליו, גם כאן אין שחור ולבן, אלא מורכבות. למזלי הרב אני לא יושבת בלשכת ראש הממשלה ולא צריכה לקבל את ההחלטה הזו".
האם נראה פרק של "זמן אמת" שעוסק בשאלת המחיר שהחברה הישראלית שילמה בגלל המחבלים המשוחררים בעסקאות?
"נתת לי רעיון".
"אם אפשר היה לעשות עוד תחקירים, זה היה יכול רק לתרום לחברה, בטח בעידן שבו ההבדל בין שקר לאמת פחות ברור. זה הדבר הראשון שצריך להיות בשידור ציבורי"
אני שואל את זה כי יש תחושה שתוכניות תחקירים בטלוויזיה הישראלית יוצאות כמעט תמיד מנקודת מבט וצורת חשיבה שמגיעות מצד שמאל של המפה הפוליטית.
"אנחנו שידרנו לפני שנתיים תחקיר שלי על בסיסי חמאס שהוקמו בטורקיה, ושמוקמת בהם תעשיית נשק מתקדם שעוד רגע תפגוש את מדינת ישראל. מי שמתפעלים את המערך הזה שוחררו בעסקת שליט. האם זו ביקורת על ההחלטה? בעיניי ברור שזאת ביקורת. אני עוסקת בדברים האלה".
ספרי קצת על העונה החדשה.
"כמו בכל עונה גם הפעם יהיו 22 פרקים, כשלפעמים אנחנו משתוללים ומוסיפים עוד פרקים במהלך העונה. צפוי תחקיר פוליטי משמעותי, תחקירים נוספים בענייני ביטחון וכמה תחקירים פליליים־משפטיים. קצת קשה לי להיכנס יותר לפרטים, אנחנו נמצאים בסביבה תחרותית מאוד ואם אחשוף נושא תחקיר, מיד יהיו מי שיזנקו וינסו לעקוף אותנו. יש שלוש מהדורות חדשות, עוד שתי תוכניות תחקירים בערוצים המסחריים וכולן מתחרות יחד על הסיפורים. כמעט כל דבר שאגיד אמור לעורר את החיישנים במקומות אחרים".
"האם השקט שיש עכשיו בין נתניהו לתאגיד נובע מכך שראש הממשלה ויתר על הקרב הזה? אני לא חושבת. צירוף של כל מיני נסיבות הביא לשקט הזה, בעיקר התיקים הפליליים שעומדים מולו, ובייחוד תיק 4000 שבגללו הוא לא כל כך יכול להתעסק בענייני תקשורת"
מה שמעלה את השאלה האם יש בכלל הצדקה לעוד תוכנית תחקירים, כלומר עוד מאותו דבר, והפעם על חשבון כספי משלם המיסים שמממנים את הערוץ הציבורי.
"אני לא חושבת שזה עוד מאותו דבר. כל אחת מהתוכניות האלה (האחרות הן "עובדה" ו"המקור", א"ש) פיתחה את היתרונות שלה, את הדרך שלה, את השפה שלה, את מה שהיא רוצה להביא למסך. אם אפשר היה לעשות עוד תחקירים, זה דבר שהיה יכול רק לתרום לחברה ולתקשורת הישראלית, בטח בעידן שבו ההבדל בין שקר לאמת בעיתונות הישראלית והבינלאומית פחות ברור. הנחיצות של תוכניות תחקירים אולד־סקול, שעובדות לפי הפרמטרים של העיתונות הישנה, הקשוחה והמעמיקה, ברורה לי היום יותר מתמיד – וכמה שיותר יהיה מבורך. זה לדעתי הדבר הראשון שצריך להיות בשידור ציבורי".
"אני לא מתכתבת עם ההנהגה"
התוכנית הראשונה של "זמן אמת" עלתה לאוויר ביום הראשון של שידורי התאגיד הציבורי "כאן" במאי 2017, ועסקה בשני פרקים עוקבים בשחיתות הציבורית, כולל בתיקי ראש הממשלה נתניהו. לא מעט אנשים בתקשורת ובפוליטיקה ראו בכך אות אזהרה שמשדר התאגיד לפוליטיקאים שניסו באותה תקופה לקצץ את כנפיו – אם לא לסגור אותו לחלוטין – בבחינת "אנחנו לא פוחדים מכם".
בן־עובדיה מתנערת מהתאוריה הזו: "מה שאתה מתאר זו משנה סדורה שנועדה לשדר משהו לשלטון, כלומר לנסות לשדר משהו לאלה שמנסים להרע לתאגיד – וזה פשוט לא נכון. אני לא עובדת התאגיד אלא בחברה חיצונית שמספקת שירותים לתאגיד, ובארבע שנות 'זמן אמת' מעולם אף אחד לא אמר לי באיזה נושא לעסוק ואיך. מעולם לא. ישבתי רק עם עצמי והצוות שלי. באווירה הציבורית של אמצע 2017 השחיתות עמדה במרכז הדיונים הציבוריים, והיה נכון להביא פרויקט שסוקר את פרשיות השחיתות הרלוונטיות. זה היה ראוי, מעניין וחקרני – לא היה שום מסר להנהגה. אני לא מתכתבת עם ההנהגה, אני מתכתבת רק עם הצופה שלי".
"אין לי ויכוח איתך שהתקשורת הישראלית נשלטה במשך שנים על ידי המרכז־שמאל. לגבי ה'תל־אביבי' וה'אשכנזי' אני חולקת עליך.
מי קבע שמזרחי צריך להיות ימני ואשכנזי צריך להיות שמאלני?"
בינתיים, התאגיד הוא אותו תאגיד וראש הממשלה הוא אותו ראש ממשלה. יכול להיות שהחששות מהתערבות בתכנים היו מופרזים?
"כאמור, אני לא באה מתוך התאגיד, ויכולה להסתכל על זה כעיתונאית וכאזרחית. אני חושבת שיהיה תמים לומר שראש הממשלה לא ניסה במהלך השנים להתערב בגופי תקשורת שונים – לא רק בתאגיד. האם השקט שיש עכשיו בין נתניהו לתאגיד נובע מכך שראש הממשלה ויתר על הקרב הזה? אני לא חושבת. צירוף של כל מיני נסיבות הביא לשקט הזה, בעיקר התיקים הפליליים שעומדים מולו, ובייחוד תיק 4000 שבגללו הוא לא כל כך יכול להתעסק בענייני תקשורת. גם העובדה שהוא לא שר התקשורת מוסיפה לכך. אני חושבת שהייתה התערבות מאסיבית מצידו בכלי תקשורת במה שבא לידי ביטוי – לפחות על פי החשד – בכתבי האישום".
הטענה המרכזית של הימין, שלא משתנה גם בביקורת על התאגיד, היא שהתקשורת הישראלית ממשיכה להיות מאחז שמאל מובהק למרות שרוב העם נמצא בימין. כמי שהייתה שותפה בין השאר להקמתו של ערוץ 10 – אפילו כשבוחנים את העניין מבחינה מסחרית נטו, לא היה נכון להקים אותו כערוץ שנוטה ימינה, שידבר לקהל רחב יותר?
"אני מכירה את התאוריה אבל חושבת שיסודה בטעות היסטורית. אחד הדברים המרכזיים שניסינו לייצר בחדשות 10 הוא לא לעשות מה שיש בערוץ 2 אלא אחרת לגמרי. בשלב הגיוס הגדרנו שגם אם יהיה מדובר במישהו שנופל מהמתחרה שלו, ניתן לרבגוניות של החברה הישראלית להופיע על המסך וננסה לגייס מכל המינים – דתיים, ערבים, אתיופים. המהדורה הראשונה שהעסיקה כתבת אתיופית הייתה של חדשות 10. כך גם כתבת בדואית, כתבת מהמגזר הרוסי, כתב בשם ינון מגל שקרא בשידור להתנתקות 'עקירה', כתבת מתנחלת בשם אמילי עמרוסי – הכול קרה אצלנו לראשונה ובכוונת מכוון כדי ליצור תבנית שונה וכזו שתדבר לכל החברה הישראלית".
מה שאמרת עכשיו, אולי באופן לא מודע, מוכיח את התחושה בימין שיש לתקשורת בעל בית – שמאלני תל־אביבי ואשכנזי, שברצותו ורק אם יואיל בטובו יכניס את האורחים, להלן כל השאר.
"אין לי ויכוח איתך שהתקשורת הישראלית נשלטה במשך שנים על ידי המרכז־שמאל. לגבי ה'תל־אביבי' וה'אשכנזי' אני חולקת עליך. מי קבע שמזרחי צריך להיות ימני ואשכנזי צריך להיות שמאלני? גדלתי בבית שבו אמי הייתה בת לאנשי אצ"ל, והוריי בשנים מסוימות בחרו ליכוד ובשנים אחרות העבודה. אחרי רצח אמי, אבי הפך להיות כמה שיותר ימין. מי גזר את הגזרה הזו שלפיה אם אני מזרחית אני אמורה להיות ימנית, אבל אם אני מחזיקה בעמדות מרכז־שמאל אז השתכנזתי? מי קבע את זה? אין לי זכות לפתח את תפיסת עולמי ועמדתי למרות שאני מזרחית? ועמדתי, אגב, כמו כל דבר בחיים – מורכבת ולא חד־ממדית. אני מסרבת לקבל את ה'אתם' הזה, ולא מוכנה שיתייגו אותי. גם אני במהלך השנים עוברת תהליכים, חשיבה ושינויים. אני מאמינה בדרך מסוימת ואז מתאכזבת, מפתחת תפיסה אחרת ולא שבויה בשום 'אתם', לא שייכת לקבוצה. כל זה לא סותר את העובדה שהתחושה בימין הייתה מוצדקת. במשך שנים ארוכות התקשורת דיברה כמעט רק בשפה אחת. זה נכון. לא היה מספיק ייצוג לימין".
"הובלתי בערוץ 10 החלטה שאנחנו לא מסקרים הלוויות של חיילים. הצלחנו לעבור שנים של תופת במדינת ישראל, כולל האינתיפאדה השנייה, בלי לסטות מההחלטה הזו. שבועיים אחרי שעזבתי כבר היו עורכים שלא עמדו בלחץ, וכל ההישג התפוגג"
גם היום בימין חושבים כך, בטח בכל מה שקשור לתחומי העבודה שלך, כלומר מאחורי הקלעים.
"מתרחש תהליך. בהתחלה הוא סובל מתפרים גסים וככה זה גם נראה. אבל ככל שעובר הזמן התהליך הזה נהיה הרבה יותר טבעי, והיום אני חושבת שהוא לא גס כמו לפני עשר שנים. בכלל, צריך לזכור שזה המצב לא רק בישראל אלא בכל העולם. התקשורת תמיד יותר ליברלית מהקהל שלה. זו עובדה. כשאני מדברת על עצמי, אני חושבת שבמשך השנים שבהן ערכתי חדשות, אם היית בוחן את המהדורות שלי לא היית יכול לנחש מה הדעה הפוליטית שלי. אני מוכנה לעשות איתך את המבחן הזה לאורך כל שנות הקריירה שלי".
מאיפה באה התדמית השמאלנית של חדשות 10, היום חדשות 13?
"אני אחראית למה שעשיתי בערוץ, ואז לא הייתה לו תדמית שמאלנית. זה משהו שהתפתח עם השנים. לדעתי הדבר שהכי השפיע על הערוץ לא היה קשור לפוליטיקה אלא לחוסר היציבות של המקום. כשבחדשות 10 התחלפו תשעה מנכ"לים, בחדשות 2 התחלפו שניים. אף קו אידיאולוגי לא היה יכול להימשך שנים ארוכות. אתן לך דוגמה שהייתה בנשמתי, הדבר שאני הכי גאה בו בכל שנות עבודתי. הובלתי בערוץ החלטה שאנחנו לא מסקרים הלוויות של חיילים. הצלחנו לעבור שנים של תופת במדינת ישראל, כולל האינתיפאדה השנייה, בלי לסטות מההחלטה הזו. השקעתי שעות בלהכשיר אנשים איך לכבד את השכול בסיקור. שבועיים אחרי שעזבתי כבר היו עורכים שלא עמדו בלחץ, וכל ההישג התפוגג".
לרצח אמך בפיגוע היה קשר להחלטה הזו?
"אני מאמינה שבמובן מסוים כן, למרות שלא הייתי 'נפגעת תקשורת' באירוע הזה. זה יותר קשור לסט ערכים שהתגבש אצלי עם השנים. הרי בתחילת הקריירה בעיתון 'חדשות' שלחתי צלמים להביא תמונה כמה שיותר מהר כדי שנהיה ראשונים".
כשאת צופה כיום במהדורת חדשות 13, מה עובר לך בראש?
"חדשות 13 עברו הרבה מאוד מהפכים, לפעמים הם עשו דברים טובים יותר משתכננתי. בגדול אני חושבת שהייתי עושה מהדורה אחרת".
מלחמות הטוויטר
בתקופה האחרונה התפתח בינה לאבישי בן־חיים קרב טוויטר מלווה בהערות עוקצניות, ובבסיסו עומדת תאוריית "ישראל הראשונה וישראל השנייה" המפורסמת ומעוררת המחלוקת של כתב ופרשן חדשות 13 לענייני חרדים. בן־עובדיה מתארת את עצמה כ"אמו המקצועית" של בן־חיים, זו שהביאה אותו לערוץ, ולכן לדבריה "כשאני עולה להתקפה מולו זה משהו אחר, שאני מאמינה שיש לו יותר משמעות. העובדה היא שלא חוויתי אף פעם את חוויית המזרחיות הדפוקה. את עובדת היותי 'בן־עובדיה', והניסיון לכפות תאוריה חובקת כול על כל מקרה מקוממת אותי".
אולי כי אימצת את כל מה שהשמאל התל־אביבי רצה שתאמצי.
"אני חושבת שאתה שבוי בתבניות. אחיינים שלי מעורבים, אשכנזים־מזרחים. שאלתי אותם אם יש שיח כזה, שהם מגיעים לאיזה בית ומסתכלים עליהם בעין עקומה. הם גם לא חווים את זה, ומה לעשות ואני לא חוויתי. תגיד לי אתה, על מה אני יכולה להתלונן כמזרחית? הגעתי לעמדות הכי בכירות, אני מפרנסת את עצמי בכבוד, כל דלת בעולם התקשורת נפתחה בפניי – איפה אני אמורה להרגיש את האפליה?"
ומה לגבי הימין המסורתי, בעיקר בפריפריה אבל לא רק, שהוא כמעט נטול ייצוג בתקשורת?
"זה חטא גדול. קיבלתי המון אנשים לעבודה, מעולם לא ביקשתי פנקס בוחר או עירבתי שיקול של מקום מגורים או עמדה פוליטית. אני חוזרת ואומרת, היה מועדון סגור שבו שלט השמאל או המרכז־שמאל, אין לי ויכוח על זה, ואני חושבת שהיה לחלקים בעיתונות ניסיון לשמור על ההגמוניה. אבל אני גם חושבת שהייתי שותפה לשינוי. אי אפשר שלא לראות את השינוי הזה, ויעידו אנשים שעבדו איתי כמה הייתי עיקשת בעניין הזה. נכון שבשנים שבהן לא קיבלתי החלטות, הייתי שותפה לתקשורת מסוג אחר, פחות פתוחה.
"אני מבינה את התסכול של הימין, אבל יחד עם זה צריך לומר שיש המון אנשים שנכנסו לעולם התקשורת ושבינם ובין עיתונות אין דבר. אנשים שקוראים לעצמם עיתונאים ובחיים לא עשו תחקיר, לא בדקו ידיעה ולא נפגשו עם מקורות. הרבה שנים הייתי מאוד סובלנית כלפי חלק מהם.
"למשל, שמעון ריקלין. בחיי היומיום הבנתי שהוא אדם ממש חביב. למרות הסגנון והטון האלים שבגללם המון פעמים הייתי קרובה לחסום אותו, אמרתי לעצמי שצריך להקשיב. עד שלב מסוים שבו השנאה בקעה ממנו וחסמתי. מה לו ולעיתונות? פעם בחייו הוא עשה תחקיר? ניסה ללבן סוגיה עיתונאית עם מקורות? ניסה לקבל הכרעה עיתונאית? יש דרך שצריך לעשות בעולם העיתונות". (תגובת ריקלין: "אורי אורבך קרא – הטובים לתקשורת. זה לא אומר שכולם חייבים להיות דווקא עיתונאים. הדיבור על הסגנון ועל השאלה מי עיתונאי ומי לא הוא בסך הכול עוד ניסיון של הסתרה לתקשורת שהפכה ממדווחת למחנכת. מכלב השמירה של הדמוקרטיה לכלב התקיפה שלה, כאשר קבוצה קטנה והומוגנית החליטה שהיא יודעת יותר טוב מכולם מה טוב לישראל ולאזרחיה. אני משוכנע שבסוף של דבר, מבקריי יוכלו להתמודד גם עם הטיעונים ולא רק בהתהדרות בכינוי עיתונאי שאין לה מקום בימים אלו, אחרי שהם עצמם הפכו את המקצוע הנהדר הזה לחסר ערך, לחד־צדדי ולבלתי אמין בעיני ציבורים רחבים כל כך. מצג השווא של עיתונות אוביקטיבית שרק הולך ומתגבר תוך כדי השמעת רק צד אחד – זה שמשמאל – לא יוכל להימשך").
עמית סגל, היא ממשיכה, זו דוגמה מצוינת לעיתונאי מימין. "הוא עשה את הדרך הזו בגדול – ולא מעניין אותי מה הוא מביא. שכולם יצקצקו על הטלפון של גנץ שחשף לפני הבחירות, אחלה מבחינתי. כולנו מחזיקים תעודת עיתונאי בארנק – אני מצפה שכל חודשיים תוציא אותה ותשאל מה עשיתי כדי להצדיק אותה".
הדמות והאגדה
היא נולדה ב־1962 בירושלים. אביה יצחק היה ממייסדי קול ישראל בערבית, ואמה זהבה ז"ל הייתה יועצת בקישור בין פלסטינים לרשויות הממשל הצבאי. כשהייתה בת 23 נרצחה אמה בפיגוע במזרח ירושלים, המחבל שוחרר בעסקת שליט. את קריירת התקשורת שלה התחילה בעיתון "חדשות" כראש דסק, ומשם המשיכה לשלל תפקידי ניהול ועריכה בכירים, מ־ynet דרך ערוץ 10 ואתר וואלה ועד חדשות ערוץ 2, וכיום כאמור בכאן. אני שואל אותה מה אומרת עליה ועל שוק התקשורת הישראלי העובדה שמאז שנת 2000 החליפה שבעה מקומות עבודה.
"ראשית, להקמת גוף תקשורת יש חוקים משלה", היא אומרת, "הייתי שותפה ללא מעט הקמות, ובדרך כלל האבות המייסדים מקימים ואז עוזבים. אחרי שנתיים בדרך כלל הם לא יהיו שם. שנית, ברוב המקומות האלה הייתי בעמדות מפתח. מצד אחד זה כיף גדול, מצד שני אתה משלם מחירים לא קטנים. בערוץ 10, כשישבת בתפקיד מפתח כמו ראש מערכת חדשות והערוץ סבל מחוסר יציבות, כמעט בכל פעם שהגיע מנכ"ל חדש אני הייתי הראשונה ללכת. כי זו משרת אמון, כי הוא חייב לשלוט – סבלתי לא פעם ולא פעמיים מהעניין הזה. אני יודעת שבשנים הראשונות לקריירה היו לא מעט טענות כלפיי על היותי קשוחה מדי, מנהלת קשה מדי – זה דבר שנפרדתי ממנו לדעתי לפני עשור. מאוד ברור לי היום שאדם צעיר, תאב הצלחה ושואף למצוינות, מטבעו הוא גם אדם שמפוחד בפנים. יכול להיות שזה יצר אצלי מנגנון שהיה קשוח מדי. כאמור, זה משהו שנפרדתי ממנו לפני שנים, וכל כך הרבה אנשים שעובדים איתי בשנים האחרונות לא יגידו לך על זה כלום".
דמותך הקשוחה דאז אפילו זכתה לתיעוד בסדרת הדרמה "חשופים" ששודרה ב־2008 בהוט, ושרדה שתי עונות ולא פחות מ־160 פרקים. היה ברור לכולם שהעורכת הראשית מרב בן־בסט בגילומה של צופית גרנט זו את, אחד לאחד.
"צופית שחקנית ענקית. הרי היא לא ישבה לידי יום אחד בדסק, לא ידעה איך מתנהלת עבודה של עורכת. זו דמות מוקצנת כמובן, אבל היא עשתה אותה ענק. אני זוכרת שאנשים במערכת כעסו על רם לנדס שיצר את הסדרה והוציא סודות מהקונטרול כביכול. אני קיבלתי את זה בשוויון נפש, לא גאווה גדולה ולא כעס. יותר טבועה בי דמות שעשו עליי בתיאטרון. בשנות העשרה שלי הייתי אוהדת כדורגל מטורפת של בית"ר ירושלים, ובתיאטרון החאן עשו הצגה על הקבוצה ואחת הדמויות גילמה אותי. זה פי 10 יותר טבוע בי".
התדמית הקשוחה הזו, שנקשרה אלייך במשך לא מעט שנים, קשורה לדעתך להיותך אישה בתפקידים בכירים?
"במשך שנים התכחשתי לעניין הזה. אמרתי – הנה, אני אישה, התקדמתי בזכות עצמי ואף אחד לא חסם אותי. היום, ממרום גילי וניסיוני, אני יכולה להגיד ששילמתי מחירים לא קטנים על היותי אישה בתחום הזה. גבר שמתנהג ככה הוא אסרטיבי ומנהל טוב, אישה היא מכשפה".
וזה בתחום שנחשב לנאור וליברלי כמו התקשורת.
"אני לא מדברת על מגישות וכתבות, אלא על תפקיד בכיר וניהולי כמו עורכת ראשית – אין אף אישה. מישהי שצריכה לקבל החלטות, לתת הנחיות – אין אף אישה. לא רק התקשורת אשמה בכך, אלא גם הנשים. בכל מה שקשור לעמדות ניהוליות, הן מוותרות".
יהיו שיגידו שזו האשמת הקורבן.
"חלק מהעניין הוא באחריות הנשים. לא נאבקנו מספיק ולא נלחמנו מספיק. עובדה שיש תחומים שהתקדמו יפה מאוד בנושא הזה, למשל המערכת הבנקאית, או ברפואה ומדע. זה מעורר מחשבות קשות על התקשורת הישראלית. מצד אחד יש נשים סופר מוכשרות בתחום, שמובילות מהדורות והופכות לאוטוריטה בתחומן, אבל איכשהו במסלול הניהולי אני לא רואה נשים. וזה עצוב".
לדעתך התקשורת הישראלית לא נותנת מספיק ביטחון למועסקים בה?
"כן, וזה ממש מבאס. יש גם תזזיתיות – עיתונאים שעושים שנתיים תפקיד וממצים את עצמם, אבל זו גם המציאות האובייקטיבית. אני לא כזו, אבל המציאות גורמת לכך. אם כלי התקשורת שבו אתה עובד לא מספיק יציב אתה מרגיש צורך להמציא את עצמך כל הזמן מחדש, וזה מאבק הישרדות".
היית רוצה מקום עבודה להזדקן בו?
"רומנטית הייתי עונה לך כן, אבל החיים שלי כל כך מעניינים, שהתשובה האמיתית היא כנראה לא ממש. נפלתי כאלה נפילות מהדהדות ולא צפויות שאחריהן הייתי בטוחה שזה סוף הסיפור מבחינתי, ואז שוב מצאתי את עצמי בתפקיד בכיר ומשפיע. רכבת הרים, כאלה הם חיי".
