תודה לך כפתור הפאוז /// נעם וולף / 32 +4
פעם, לפני לא המון שנים, כשזוג דתי היה יוצא לדייט, אחת השאלות המהותיות שהיו עולות, לאחר "איך את/ה רואה את שולחן השבת שלך", הייתה "האם את/ה רוצה שיהיה לך טלוויזיה בבית". שאלת קיום (ומיקום) הטלוויזיה בבית הייתה אחד הסממנים שחילקו את המגזר הסרוג בין הפלג היותר תורני לבין הפלג "המזרוחניקי" עוד הרבה לפני שסמוטריץ' ובנט חשבו להיכנס לפוליטיקה.
ונדמה שכיום, כשכל תכני הטלוויזיה מצויים אצלנו בסמארטפון, בטאבלט ובמחשב, השאלה הזו פחות רלוונטית, כי גם מי שאינו מחזיק טלוויזיה בביתו – יכול לצפות בקלות בעזרת האינטרנט.
אז אצלנו אין טלוויזיה בבית. מה פתאום. אבל הילדים כן צופים בטאבלט בסרטונים ביוטיוב. כאבא לארבעה ילדים קטנים, חשוב לי שהצפייה תהיה מדודה ולזמן מוגבל. שעה ביום, יום צופים ויום לא.
אה, זה היה בעבר. משנכנס אדר ומשנכנסה הקורונה לחיינו, מרבין בצפייה. עדיין משתדלים שתהיה בכמות סבירה של שעה־שעתיים־שמונה שעות. גג עשר שעות ביום. לא יותר.
העניין הוא שמצד אחד הילדים ממש רוצים לצפות, ומצד שני אנו כהורים ממש רוצים שקט. אז בעצם שני הצדדים מובילים לאותו כיוון. הכיוון של כפתור הפליי. אך מה לעשות שיש גם מצפון, ולכן סוד הקסם הוא לתרץ לעצמך שהסרטים חינוכיים, שהילדים מנשנשים ירקות תוך כדי, שיש פחות מריבות, ושאצלנו צופים באנגלית אז אוצר המילים שלהם משתפר פלאים.
ועוד יתרון בתקופות של סגר, כשכל יום נראה אותו דבר, לפעמים אנו זוכרים איזה יום היום בהתאם לאיזה ילד בוחר באותו היום את הסרטים (יש ביניהם תורנות קבועה).
ולמרות כל השבחים ליוטיוב והכשרת הצפייה ב"ק"נ טעמים'" טוב שיש גם כפתור פאוז. ששת ימים תצפה וביום השביעי תשבות. זה לא קל לילדים, אבל בינינו את מי שהכי קשה לנתק מהמסך (של הפיד) זה אותנו ההורים. אבל מה, הניתוק מהמכשירים הוא זה שמאפשר לנו להתחבר. יום בשבוע שבו המסכים והמחיצות מוסטות ואנו יכולים להיות יחד כמשפחה. אחח אין כמו שבת.
הגברת השנייה /// שי ולדמן / 49 +5
אם זה היה תלוי בגברת לא הייתה בבית טלוויזיה. טוב זה היה די צפוי מאחר ואצלה בילדות בקיבוץ היו עסוקים בהפרחת השממה בעוד אנחנו ילדי העיר התפללנו להצלחת ולרפואת לורה ומרי בנות צ'ארלס (מי שבן 40 פלוס ולא מכיר – מקווה שהייתה לך השתלבות קלה בישראל).
וכך מצאתי את עצמי, לשם שינוי, מנצח בוויכוח על "תהיה או לא תהיה" ונישה שלמה נבנתה בשיפוץ לקבלת הגברת השנייה של הבית או בשם המלא של המשורר ש.ארצי – מכשיר הטמטום. אחד הטיעונים האפוקליפטיים שהכריעו את הכף היו שהילדים יצפו בסרטים של הנה האריה מתעורר משנתו ואורב לזברה התמימה לצד סרט אודות הגורמים למלחמת האזרחים בארה"ב. אך כמו בכל בית שבו הילדים משחררים את השלט רק בשנתם התמלא ביתנו ביצורים מוזרים החיים מתחת למים לצד כשפי אוויר אש ומים שלעולם לא נפצעים באמת ובשעות הערב בקבוצת מבוגרים שכבר עשו משהו בחיים שלהם שואגים ודופקים על השולחן תוך צווחות " מי זה?". "מי זה?".
ובכן נכשלתי. אשר יגורתי בא ומצאתי עצמי נבוך ומגמגם תירוצים כמו "תראי יש שם דווקא מסרים לא רעים", או "ידעת שגם פעילות מנוחה למוח היא דבר חשוב ובריא?". לא עבד.
בהבנה שאם לא יקרה משהו אז הגברת השנייה תמצא עצמה על המדרכה והצפייה במחשב בלבד (או גרוע מזה בנייד בלבד) תהיה התחליף הלא ראוי – נמצאה נוסחת הפשרה.
ניהלנו שיח פתוח מגן ועד מכינה וקבענו יחד את גבולות הגזרה של הצפייה בבית. ראשית לא צופים בתכניות הפוגעות בכבוד האדם אלא רק בתכניות שגם אם נוצרו לשם שעשוע הן מציבות אתגרים נחמדים ואין בהם שילהוב יצרים חסר גבולות למטרות רייטינג. שנית יש תכנים שמותאמים לגילאים שונים ולכן מתאימים את הצפייה לגיל. לשמחתי הילדים המפותחים והחכמים (אפילו ללא הזברה הנמלטת) שלנו משתפים פעולה בצורה מרשימה ממש. הגברת ניצלה בינתיים ואני מצליח אפילו לראות חדשות במבזקי לילה אם אין סגר והילדים אפילו הולכים לבסוף לישון.
