מיטב המוחות יושבים ועמלים על פיתוח חיסון לקורונה. הנגיף יחלוף מחיינו, אך השסע שהוא מותיר בחברה הישראלית עלול להמשיך ולדמם. איש לא יושב ומפתח חיסון לחולי החברתי, שמזהם את השיח והזירה הציבורית. הפכנו אדישים. אדם מסתכל קרוב לעצמו, מצטנף פנימה, ומקווה שאיכשהו בסוף הדברים יסתדרו. זוהי טעות. אנו חייבים להתעורר ולטפל במשימה החשובה של ייצור חיסון חברתי.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
– התו הכושל: חוסר היערכות ממשלתית שוב פוגע קשות במשק
– חשש מפרעות ביהודי ארה"ב בעקבות תוצאות הבחירות
– הפקרות במוסדות החמ"ד: חוזרים ללימודים בניגוד להמלצת משרד הבריאות
כל תרבות מתחילה בסימנים מוסכמים ובשיח משותף. אחרי שבעים שנה, חלקים לא מבוטלים מהשפה המשותפת נשחקו, ומה שנותר אין בו כדי לבסס שיתוף חברתי ותרבותי. שפתנו דורשת רענון. אנו צריכים לברוא שפה ישראלית חדשה, שכל אחת ואחד ירגישו שהיא מספיק חשובה כדי לכבד אותה. שפה שתאפשר לנו לחיות לפי כללים מוסכמים לבירור מחלוקות; שתאפשר לנו לזנוח את השנאה, הזלזול, הבורות ועידוד הקיטוב ולהשאירם בשוליים המוקעים. לא מדובר בסיסמאות; זו תהיה פעולה הדורשת אומץ ועבודה קשה.
העימות התרבותי שהחריף בשנה האחרונה אינו מלאכותי. אין ספק שלקורונה חלק גדול בהסלמה ובאלימות המילולית המתעצמת שנלווית אליה. האבטלה, החופשה הכפויה, הקושי הכלכלי, הלחץ הנפשי, הריחוק החברתי שנגזר עלינו – כל אלה מעצימים את חילוקי הדעות ומקצינים את השיח. אל לנו לוותר לעצמנו ולהניח שכאשר אלה ייעלמו תשוב השלווה למחוזותינו. שורשי המתח והקושי הישראלי לייצר מסגרת מוסכמת, נעוצים בבעיות חברתיות עמוקות שאינן זוכות למענה. בעיות שהטיפול במה ש"דחוף" דוחקן הצידה, ומשכיח שמדובר בסוגיות קיומיות.
קבוצות רבות בחברה הישראלית חשות מושתקות. שולטות אצלן תחושות קיפוח, נידוי, הרחקה, החלשה וסימון. כל אלה אינן בלעדיות לקבוצה אחת, גם לא לימין או שמאל, ותיקים או עולים, חילונים או דתיים, או אפילו יהודים או ערבים. התחושות הקשות חוצות מגזרים ומנפצות סטיגמות. נוצרה קרקע פורייה למפיצי שנאה ופילוג. הם מנצלים את כשלי החינוך, המתח והשסעים הקיימים, ומעמיקים אותם מתוך קידום אינטרסים אישיים. ההנהגה לא מוצאת שפה משותפת בינה לבין עצמה, והתוצאה היא שיתוק המערכות החיוניות והתשת האזרח.
במעבדת החיסון לשסעים בחברה, אם הייתה כזאת, היו יושבים וחושבים: מהם הערכים המשותפים לישראלים? איך זה שעד היום לא השכלנו לזקק נושא אחד, שיהיה משותף לכל החיים בישראל?
אל תטעו בהבנת דבריי. הארץ טובה היא עד מאוד, וכך גם החברה היושבת בתוכה. השורשים שמחברים אותנו כאן יחד הם עמוקים, בריאים ותוססים, והם מסוגלים להזניק אותנו בעוצמה אדירה מעלה. הרענון הנדרש חייב לשוב אל דמויות מפתח שהפיחו בישראל את נשמתה, ולהתאים את החלום והחזון הציוניים למציאות החברתית.
מותר לחלום
וכאן אני מציעה לחזור אל דמותו המעט נשכחת של הרצל. בריאת שפה חדשה המשותפת לכל הישראלים יכולה גם היא להתחיל בחלום. חוזה המדינה היה ונותר החולם הלאומי. הדמות שלימדה אותנו בעת החדשה כי מותר לחלום. מותר גם לשתף אחרים בחלום, להוביל למימוש החלום. מעולם המלאכה לא הייתה קלה. הרצל חי בעולם יהודי מפולג ומפורד. תמיד היו חילוקי דעות, תמיד היו תומכים ומתנגדים, תמיד היו קשיים מבחוץ. אך הרצל השכיל ליצור תובנות וכלים, צידה להמשך הדרך.
הרצל דיבר על חברת מופת. סוד ההצלחה נעוץ ברגישות לרצון האחר. התעלמות ממה שכואב לאחר – מחלישה. הרצל דיבר על שוויון לנשים, על כבוד הדדי ולגר הגר בתוכך, על ערכים של עבודה, יושרה, מחשבה חופשית, על חשיבות ה"ביחד". נכון, קל לפזר סיסמאות, להסכים איתן וגם ליפול פנימה בקסמן. חלום יהפוך לחשוב כאשר לא יהיה רק עוד סיסמה. חלום הוא יעד. מאתגר להפוך אותו לשפה יומיומית ולדרוש מכל אחת ואחד מאיתנו לתרגמו הלכה למעשה, ולא להשאירו מהשפה אל החוץ.
חטאנו. טרם פיתחנו כראוי שפה ישראלית. ואולי אנו דור המדבר, והמפתח לשינוי חבוי בכיס הצעירים, הילדים והנכדים שלנו. כמה נפלאים הם. אני רואה דור שמתנדב, שחושב, שרוצה ללמוד ולשנות, ליצור מציאות חדשה. אסור לנו להיות אלה שהורסים להם את החלום. צריך לאפשר להם גישה אל ארגז הכלים שלנו, ולקוות שיממשו את החזון והתקווה. ובלשונו של הרצל: "כל מה שנטעתם יהיה חסר ערך ויקמול, אם חופש המחשבה והביטוי, הנדיבות ואהבת הבריות, לא יפרחו אצלכם".
ד"ר עליזה לביא מסיימת בימים אלו את תפקידה כיו"ר מרכז הרצל
