הצעירים הימנים שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית במוסדות הלאומיים

שתי הנחות יסוד מקופלות בתוך המילה פוליטיקה: 1. זה עסק של מבוגרים. 2. זה עסק מלוכלך.

רוב הצעירים שאני מכירה יביעו שאט נפש מעיסוק בפוליטיקה ויחזיקו בדעה ש"כל הפוליטיקאים שקרנים". אבל יש גם כמה צעירים אחרים שהחליטו להיכנס לפוליטיקה, בדיוק בגלל אותן הנחות יסוד, והם לא מפחדים ללכלך את הידיים אם צריך. "אל תתבלבלי", אומר לי ישי מרלינג, רק בן 31, תושב אפרת. הוא יו"ר "מלוכדים" בליכוד, ומשבוע זה גם יו"ר החטיבה להתיישבות לשנתיים הקרובות. "אנחנו נמצאים בזירה הזו לא כי אנחנו סומכים על הפוליטיקאים, אלא בדיוק להפך – משום שאנחנו לא סומכים עליהם. ואותו דבר לגבי הליכוד, אנחנו נמצאים שם כי אנחנו לא מאמינים לפוליטיקאים".

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
– עדיין אין הכרעה, אך ביידן במרחק נגיעה מהנשיאות
– זהו יום הבוחר: כך נראו הקלפיות והרחובות בוושינגטון
– שלום או הסדרה: המהלכים שטראמפ יכול לקדם בזמן הקרוב

גם של הליכוד?
"של כולם. נכנסנו לזירה הזו כי הבנו שצריך לשנות את השיח. אם לא היינו פועלים בתוך הליכוד, השיח סביב יהודה ושומרון לא היה נשמע כפי שהוא נשמע היום. בזה אני בטוח. השיח של מדינה פלסטינית, שתי מדינות וגירוש השתנה לשיח של החלת החוק וריבונות. החלטת מרכז הליכוד לפעול למען החלת ריבונות ביהודה ושומרון היא תוצאה של פעילות שהובלנו עם אחרים. אנחנו גם דורשים מחברי הכנסת של הליכוד לעשות דברים שלא תמיד קל להם לעשות".

יהונתן טל: "כשח"כ מיקי זוהר פנה אלינו להציע לנו לרוץ יחד איתו, הידע שלו היה אפסי. אנחנו היינו אנשי המקצוע שלו בכל הסיפור הזה. צריך לבדוק סעיף בתקנון? אנחנו בודקים. את כל העתירות שהוגשו למחוזי אני כתבתי, סטודנט שנה ג' למשפטים"

כמו מה למשל?
"לחתום על חוק ההסדרה או להגיע למקום שאמור להיות מפונה, שמוגדר כמקום לא חוקי".

לפני כן הם לא היו מגיעים?
"חד־משמעית לא. השיח השתנה".

ומי מבטיח שברבות הימים לא תהפכו בעצמכם להיות הפוליטיקאים ההם שאי אפשר לסמוך עליהם?
"זה פשוט", משיב יהונתן טל, שעתיד להתמנות למנכ"ל הליכוד העולמי, "בסיס הכוח של פוליטיקאי כזה שסולדים ממנו נשען על אינטרסים. אם אני אחליט לממש אינטרס אישי, אשאר עם אפס כוח. אנחנו מקבלים את הכוח שלנו מאמון המתפקדים. כשפוליטיקאי מגיע ושואל אותי 'כמה מתפקדים יש לך?' התשובה היא אפס. אנחנו לא רואים במתפקדים חיילים שלנו. אנחנו גם לא מבקשים מהם ללכת אחרינו בעיניים עצומות. אנחנו בסך הכול מנסים לתווך את הרצונות של המתפקדים לפוליטיקאים ואת המעשים של הפוליטיקאים למתפקדים. אין לנו כוח מלבד האמון של המתפקדים שאנו נדאג לערכים הלאומיים שאנחנו מתיימרים לייצג בשמם. מעולם לא ביקשנו בקשות אישיות. למה מי זה יהונתן טל? למה מי זה ישי מרלינג? כלום! למתפקדים שפקדנו בגוש עציון או בנימין לא אכפת מטובתנו האישית. אני מניח שחלקם בקושי יודעים מה השם שלנו, ולכן גם אם אבקש מפוליטיקאי שיכניס את דודה שלי לג'וב באיזה משרד ממשלתי, הוא בהכרח יסרב. הוא יודע שהמתפקדים 'שלי' לא עומדים מאחוריי".

"מלוכדים" היא פלטפורמה של הקבוצות הלאומיות בליכוד, שעברה כמה גלגולים. תחילה נקראה "המטה הלאומי בליכוד", לאחר מכן "ציר 60" על שם הציר שחוצה את יו"ש מדרום הר חברון עד לצפון השומרון, ובשנתיים האחרונות לאחר פיצול מהמטה הלאומי של הליכוד (ולמעשה גוויעתו של האחרון), יחד עם ראש מועצת בנימין ישראל גנץ, קיבלה את שמה הנוכחי. אחת ממטרותיה העיקריות של הקבוצה היא לפעול למען חיזוק ההתיישבות ביהודה ושומרון.

בשבוע שעבר חגגה חבורת "מלוכדים" ניצחון כביר, לאחר שחברו לחבר הכנסת מיקי זוהר והצליחו להוביל יחד איתו את כיבוש המוסדות הלאומיים בקונגרס הציוני על ידי הימין. אם הייתם שואלים אותם לפני תשעה חודשים מה הם מנסים להשיג, הם היו עונים לכם תשובה צנועה: חבר דירקטוריון בקק"ל, אחד מתוך 36. בחלומותיהם הפרועים ביותר הם לא היו מדמיינים שיגיעו לאן שהגיעו. מבחינתם מהפך 77' הושלם רק עכשיו, כאשר את התפקידים המשמעותיים ביותר במוסדות הלאומיים מאיישים אנשי ימין. מבחינתם, זו נפילת החומה האחרונה של מפלגת העבודה.

כולם בשביל אחד

הכול התחיל במשרד שלהם במתחם "הלולים" בגוש עציון שבו אני מראיינת את החבורה – ישי מרלינג (31), דוד צביאל (41), ציון ליפשיץ (24), יהונתן טל (26) ושבח שטרן (69) – נציג הדור הישן, או כלשונם "מעביר השרביט לדור הצעיר". פה הם ישבו לפני עשרה חודשים עם החלטה "שהולכים בכל הכוח על חדירה למוסדות הלאומיים. הבנו שאם לא נהיה שם, ימשיכו להתעלם מאיתנו", הם מסבירים לי.

כשאני מתעקשת להבין מה התפקיד של כל אחד מהם בכוח הם שבים ומסבירים לי שהם עובדים ביחד, מסעירים מוחות ויוצאים למשימה. "אנחנו עמותה די ענייה. כל אחד לימד את השני מה שהוא יודע. אין לנו כסף להתחיל לממן פוסטים בפייסבוק ולכן התוצרים שאנחנו מפיקים פשוט צריכים להיות טובים. אחד טוב בפוטושופ, שני במערכות מידע וניתוח נתונים, שלישי בפייסבוק וכן הלאה", מסבירה ליפשיץ. עם ציוד צילום וגרין סקרין שרכשו מכספם, הם מפיקים פה סרטונים, כאשר הם כאמור אנשי הקריאייטיב, התסריטאים, הכותבים, העורכים והמגישים.

ברגע שחברו לח"כ זוהר, הפכה החבורה לאנשי המטה של קמפיין "הליכוד הבינלאומי" בראשותו. הם אמנם בעלי חזון גדול, וכפי שהבחנתם גם נראים טוב בחליפות, אבל הם לא מושכים את ידיהם מעבודות פשוטות ולא זוהרות. את הגרפיקה של הקמפיין של זוהר עשה מרלינג, ואת החומרים כתב טל. החבורה גם טיפלה בכל ההתארגנות לקראת הבחירות, וחבר נוסף היה אחראי על הטיפול ביום הבחירות עצמו. גם את מבצע הטלפונים ל ־3,700 חברי מרכז ליכוד ביום הבחירות לקונגרס הם תפעלו ביחד עם חבר הכנסת עמית הלוי. "חשוב להבין שהדבר המרכזי פה הוא שלא קיים כאן האגו שרגילים לראות במקומות האלו", מסביר צביאל, "אם יגיעו עשרה אנשים כל בוקר למשרד, כולם ירימו טלפונים, ואם תהיה פגישה עם אישיות חשובה כולם יהיו בפרונט. אין היררכיה ומי שמגיע – הדלת פתוחה".

בשבוע האחרון לפני הבחירות לקונגרס, העוזרים של זוהר היו מגיעים למשרד של החבורה, כדי לעזור במשימות. מפה הופעלו המטה המרכזי וחמ״ל יום הבחירות של זוהר, ופה גם הכו בגונג בסיום המרוץ. "אחרי שקיבלנו את תוצאות ההצבעה הבנו שקרה משהו גדול", מסביר צביאל, "כולם הגיעו למשרדים שלנו כדי להרים כוסית".

ישי מרלינג: "היום ילדים הולכים מבית הספר לנתיב האבות ברגל, לא היינו מעזים לעשות דבר כזה לפני 20 שנה. יכול להיות שיש תחושת ביטחון מזויפת, אבל האוכלוסייה שמגיעה לפה עכשיו היא פחות אידיאולוגית, וזה דבר טוב. אנשים רוצים להגיע ליו"ש כי טוב פה. לא צריך שאנשים ירדפו אחרי עוד רגב אדמה. החיים חזקים יותר מהכול"

קצרה היריעה מלהסביר את הסינית הלא מדוברת של מנגנוני הקונגרס הלאומי, ולכן בקצרה ובמילים פשוטות מסביר שטרן כי "הקונגרס הציוני הוא פורום שמכנס את כל יהודי העולם כדי להצביע על הגופים ההיסטוריים שהיו בבסיס הקמת מדינת ישראל, שפועלים כיום לטובת יהודי העולם, ואנחנו לקחנו את הייצוג שיש למפלגת הליכוד בתוך הקונגרס ודרכו הצלחנו ליצור קואליציית ימין לאומית. זה משהו שלא קרה מעולם". "כשנכנסנו עם הפלטפורמה הזו של 'מלוכדים' לליכוד העולמי זה היה גורם שהצליח להפוך את הקערה על פיה", מסבירה ליפשיץ. שני מרכיבים נוספים פעלו לטובתם ושינו את כללי המשחק: קואליציית ימין רחבה שכללה את כחול לבן, וסיעה חרדית חדשה בשם "ארץ הקודש" שעלתה בשנה הזו למגרש.

"בגדול, בכל פעם שפנינו לגופים הלאומיים, נטרקה בפנינו הדלת, פעם אחר פעם. מה זה בפנינו? בפני כל יו"ש!" הם אומרים, אבל מסבירים שהבעיה היא לא רק ביו"ש. "בסוף צריך להבין שגם בדואי שיושב על אדמות קק"ל בנגב, זו בעיה שלא מטופלת. אם הארגון הזה לא מצליח או רוצה להזיז אדם שפולש לאדמות שלו – אז על מה כל המהומה? בשביל מה מחזיקים את כל המערכת הזו?"

כדי לחדור פנימה, הם היו צריכים ללמוד את השפה הסודית של המנגנונים הלאומיים. הם פתחו תקנונים, שרק השגתם הייתה משימה בפני עצמה. "להשיג תקנון זה לא פשוט. זה לא משהו שנמצא באינטרנט. זה לא נגיש", מסביר טל. "התקנונים יכולים לסתור זה את זה ולכן היינו צריכים גם למצוא פסקי דין כדי להבין איך פירשו סתירות ביניהם. מצאנו דברים בניגוד להיגיון, סעיפים סותרים, ופסקי דין שלא קיימים. חפרנו עמוק כמה שרק יכולנו. ביקרנו גם בבתי הדין ובתי משפט – זה אירוע אמוציונלי מאוד. הייתה פה מלחמה על כל צעד ושעל. כשח"כ זוהר פנה אלינו להציע לנו לרוץ יחד איתו, הידע שלו היה אפסי. אנחנו היינו אנשי המקצוע שלו בכל הסיפור הזה. צריך לבדוק סעיף בתקנון? אנחנו בודקים. את כל העתירות שהוגשו למחוזי אני כתבתי, סטודנט שנה ג' למשפטים".

"מישהו עבד ממש קשה כדי שכניסה למנגנונים של הגופים האלו תהיה דבר מסובך עד בלתי אפשרי", אומר טל. "התקנונים נכתבו כדי שאנשים רגילים כמונו לא יבינו אותם". "במשך 20 שנה אף אחד מהליכוד לא ניסה להיכנס למשחק הזה", מוסיפה ליפשיץ, "במאמץ רב הצלחנו לפתוח את המונופול הזה. זה יישמע כאילו אנחנו מתארים פרוטוקולים של זקני ציון, אבל באמת ישב שם במשך 30 שנה מעגל סגור שלא נכנסים אליו אנשים חדשים, וחילקו ביניהם תפקידים – קח את המחלקה הזו ואתה קח את המחלקה הזו".

שבח שטרן: "כשדיברו איתי בפעם הראשונה על מעורבות בפוליטיקה אמרתי 'מה אני, מטורף?'. אז גם היו מנבלים את הפה, מה אני צריך את זה? לא רציתי להיות בסביבה הזו. אבל בסוף ידעתי ששם הרבה דברים נחתכים"

"יש אולי 50 איש שמבינים כיצד המנגנון הפנימי עבד, והם פשוט חילקו ביניהם את העוגה בשושו, ולכן הגיל הממוצע במוסדות הלאומיים הוא בהתאם", מסביר שטרן, "כפי שאת רואה אני מעלה פה בחדר את ממוצע הגיל, אבל הסיפור הגדול זה שהגיעה חבורה צעירה לנער את המוסדות האלו כדי שיפעלו למען ערכים לאומיים שלמענם הוקמו".

ותגידו, איך בעצם חבורה צעירה שמתיימרת לשנות את כללי המשחק חוברת לזוהר, ששמו נקשר בכסף, כוח וכבוד?
"זה אדם מאוד ערכי ואידיאולוגי", אומר שטרן, "לכל אחד ישנם החסרונות האישיים שלו. בהתחלה לא תמכנו בו, לא הכרנו אותו, אבל ככל שההיכרות שלנו איתו העמיקה, מצאנו בו שותף אמת לדרך".

"זה אדם שעמד בסיכומים שלו", מציין טל, ומרלינג מוסיף: "למרות שהיו עליו לחצים עצומים מכל הכיוונים. זה דבר ראוי לכבוד, שבן אדם שנתן מילה, עומד בה. אני גם לא מתבייש לומר שיש לנו ביקורת על הליכוד, אבל זו מפלגת העם – יש בה הכול, חילונים ודתיים, דרוזים ולהט"בים  – אין שום מפלגה שדומה לזה. אנחנו חלק מתנועה ליברלית לאומית שמייצגת את כל חלקי העם, ואנו רוצים שימשיכו להוביל אותה אנשים לאומיים שההתיישבות בארץ ישראל היא עקרון יסוד אצלם. זוהר הוא לגמרי איש כזה".

אם אשאל את זוהר האם באמת אתם הייתם אלו שהניעו את המהלך, הוא יספר לי סיפור אחר?
"ללא ספק אנחנו יצרנו את הווייב שמשהו הולך לזוז", מסביר מרלינג, "היינו שותפים במאה אחוז בכל הסיפור הזה. הוא היה חוד החנית, המהלך הזה לא היה קורה בלעדיו, אבל אנחנו, ביחד עם שותפים אחרים כמו עמית הלוי, הנענו את המהלך קדימה, גם אם לא היינו בתוך חדר המו"מ. במשך חודשיים של מו"מ נתנו פייט רציני מאוד, כשאנחנו מדברים על מצב שבו הימין היה מאוד מפולג ונראה שזה חסר סיכוי, לאחד שורות ולשבת יחד".

היעד הראשון מבחינתם הוא לשים את יו"ש על שולחן העבודה במוסדות הלאומיים, ובעיקר בקק"ל ובהימנותא – חברת הבת של קק"ל האחראית על רכישת קרקעות. עד היום, בכוונת מכוון, מעולם לא היה בקק"ל אגף שנקרא יו"ש. במסמך רשמי של קרן היסוד יש התחייבות שלא לפעול מעבר לקווי 67': "איננו מעורבים ו/או עוסקים", נכתב במסמך, "בכל דרך שהיא, בפעילות מעבר לגבולות מדינת ישראל כפי שאלה היו לפני 04.06.1967. והרינו מתחייבים בזה, שלא לעסוק בפעילות כאמור מכספי התרומה אנחנו שם לא עובדים". גם הגולן, אגב, מחוץ למפה שלהם.

צעד ראשון בדרך להגשמת השאיפה שלהם הוא להקים אזור יהודה ושומרון במפ"ק (מנהל פיתוח קרקע), שהיא החטיבה הגדולה והמשמעותית ביותר בקק"ל ובה מועסקים רוב העובדים. תחת תחום אחריות החטיבה נמצא כל מה שקשור לניהול היער, שמירה, פיקוח ופיתוח, ודרכה מועברים תקציבים לטובת שמירה על היערות. החטיבה מחולקת למחוזות דרום, צפון ומרכז, כאשר לכל מרחב יש שלושה אזורים ואילו במרכז יש רק שניים – שפלה והר. "ואין יו"ש!" גועש מרלינג, "האזור הזה לא קיים! וזאת על אף שיש פה אלפי דונמים של קק"ל והימנותא. אנחנו נשים את יו"ש על המפה, שיהיה אזור ככל האזורים, עם תקציבים בדיוק כפי שמקבלים אזורים אחרים במדינה".

"כשחברנו למיקי זוהר, הדגשנו חזור והדגש: קק"ל והימנותא – אלו המטרות שלנו", הוא מסביר, "אלו הגופים המשמעותיים שיכולים להשפיע על היומיום של ההתיישבות בצורה מכרעת. כל מי שמכיר את השטח יודע שהדברים קורים בקק"ל. כולם רוצים את קק"ל בגלל השליטה. כסף, כוח, כבוד", הוא צוחק לרגע ומרצין. "אנחנו עומדים בפתחו של שינוי בקנה מידה ענק: קק"ל נמצאת שנתיים בידי המזרחי ושלוש שנים בידי הליכוד, והחטיבה להתיישבות ההפך (שלוש שנים ושנתיים). הימנותא בידי ליברמן, אצ"א בידי הליכוד. זה דבר שמעולם לא קרה. אני מקווה שבשונה מבממשלה, באמת נראה מעתה והלאה מימוש של מדיניות הימין".

"לא ייתכן שיו"ש לא הייתה מיוצגת בקק"ל ושההתיישבות לא תוקצבה במשך שנים כה רבות. אנחנו חלק מהמדינה, חלק מהיהדות וחלק מהשורשים כאן", מסכם שטרן.

פתאום יש נורמליזציה

"אם אתה לא יכול לנצח אותם – הצטרף אליהם". אפשר לומר שזה המוטו שהוביל את החבורה הצעירה מיו"ש להפוך לבשר מבשרה של מפלגת הליכוד. הימים ימי פוסט־ההתנתקות. התחושות בהתיישבות קשות. ברק אובמה הוא נשיא ארצות־הברית, מצידו מופעלים לחצים כבדים על ראש הממשלה בנימין נתניהו להקפיא את הבנייה בהתיישבות. כשברקע נאום בר־אילן, נתניהו מכריז בשנת 2009 על הקפאת בנייה שתימשך עשרה חודשים.

ינואר 2011, אחר־צהריים קרירים. מעלה לבונה. פתאום דפיקה בדלת. אל ביתו של מרלינג נכנס דוד צביאל . הוא מגיע לביתו של מרלינג בדיוק כפי שהגיע לאלפי בתים ביו"ש כחלק ממבצע "דלת אל דלת" של המטה הלאומי בליכוד, שמטרתו הייתה לפקוד מתפקדים חדשים מיו"ש לליכוד. מרלינג משתכנע, מחליט להתפקד וכבר למחרת מצטרף בעצמו לעשייה. הוא הופך להיות זה שדופק על דלתות המתיישבים. שניהם לא דמיינו שכעבור עשור, בעקבות אותה פגישה מקרית, ימונה מרלינג ליו"ר החטיבה להתיישבות, תפקיד שמקביל בתנאיו לתפקיד שר, ותחת תחום אחריותו תקציב של מאות מיליוני שקלים. כשאני שואלת אותו מה מכשיר אותו למינוי הזה, הוא משיב: "אני צעיר, אני חרוץ ואני בא עם סכין בין השיניים". בשנים האחרונות, מלבד פעילתו הפוליטית הענפה, הוא יזם ושותף בחברת תוכנה.

מי שיזם את המבצע הזה בזמנו היו שבח שטרן ונתן אנגלסמן, פעילי ליכוד ותיקים משנות השמונים, דמויות מוכרות במרכז הליכוד. בתחילת שנות האלפיים הביאו להחלטת מרכז הליכוד נגד אריאל שרון על התנגדות למדינה פלסטינית, ואף היו אלו שפקדו את משה פייגלין לליכוד. הם גייסו את צביאל, אז כבן 30, כדי לעבוד איתם, והוא הבין שעיקר המשימה היא לפנות לצעירים. הוא היה מגיע למכינות, ישיבות, מקומות אידיאולוגיים, שבהם יכול היה לגייס צעירים למשימה שאז הייתה ברורה: מלחמה על הבית. במשך 11 חודשים הם פקדו 8,000 בתי אב ביו"ש, ואלפים הצטרפו לשורות הליכוד.

"כשאני הגעתי לנריה כדי לפקוד אנשים לליכוד", מתאר מרלינג, "המפה הפוליטית הייתה כזו: ציפי לבני שרת משפטים, אהוד ברק שר ביטחון. האנשים שהגעתי לבתים שלהם ידעו שהם לא חלק מהמפה של ארץ ישראל על פי התוכניות של ברק ולבני, וכמובן ברקע היה נאום בר אילן. אנשים הרגישו שהאדמה רועדת להם תחת רגליים, ובמצב כזה הם יתגייסו לכל מה שיגיע להם לפתח הבית.

"ההתנתקות שברה אותנו. היום אני יכול להבין את המחאה הנוכחית ואת חוסר האונים של הצעירים שיוצאים לרחובות. הייתי בצד השני של המחאה. ככה הרגשנו לפני עשר שנים. ברור שאני חושב שהמצב שונה ואין מה להשוות, אבל אני יכול להבין אנשים שאוחזת בהם תחושה של פחד על עתיד המדינה. אני מעריץ את זה שאנשים יוצאים לרחובות. תכלס אנחנו יצאנו למפקד כדי לא להגיע לרחובות".

"הצטרפו אלפי מתפקדים למהלך הזה שנקרא המטה הלאומי בליכוד", מסביר שטרן, "ימנים אידיאולוגיים בעיקר מההתיישבות, והייתה לנו השפעה על הפריימריז – מי שתמך בנושאים האידאולוגיים קיבל תמיכה ומי שלא עזב את הכנסת. כך למשל זאב אלקין, יריב לוין וציפי חוטובלי הגיעו למקום גבוה ברשימה, ואנשים שדיברו בעד מדינה פלסטינית נפלטו מהליכוד. דן מרידור, מיקי איתן ועוד רבים נעלמו. הם היו מטרות אסטרטגיות".

בתחילת דרכם, היחס אליהם בליכוד היה כמו אל נטע זר. חברי כנסת וחברי מרכז הליכוד פעלו נגדם. "ניסו לעצור אותנו, עשו לנו שיימינג כשניסו לצבוע אותנו כליכודניקים החדשים. פחדו מאיתנו. היו בטוחים שאנחנו הולכים לכבוש את הליכוד ולמשוך את המפלגה לכיוון אחר לגמרי, נקרא לו 'סמוטריצ'י'", אומר מרלינג. "בשלב מסוים, כשהפנימו שאנחנו חלק אינטגרלי ממפלגת הליכוד והבינו שאנחנו בסך הכול אנשים שחושבים מאוד דומה, היחס אלינו השתנה מהקצה אל הקצה. אנחנו מאמינים בדרך של התנועה וגאים להיות ליכודניקים", הם מסכימים פה אחד.

בחצי העשור הראשון הם פעלו במתכונת כיבוי שריפות. "אם זו אמירה של לא למדינה פלסטינית, או לא לפינוי יישובים או לא לכל מיני הזויים שרוצים לחלק את מה שיש פה בצורה מטורפת ולא מבינים שבצד השני יש מחבלים רוצחי אדם", אומר מרלינג. בחצי העשור השני, אחרי החלטת מרכז הליכוד על החלת ריבונות ביו"ש, השיח השתנה. "מדובר באירוע ענק ומרגש שהשפיע עלינו בצורה ישירה", מסביר מרלינג. בשלב הזה הם שינו גישה והקימו בשנת 2017 את "ציר 60", יחד עם יהודה נאמבורג, או כפי שהם מכנים אותו "ציר איכות החיים". "כשפנינו לקהל שלנו בחצי העשור השני עם אותה אידיאולוגיה של ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל, זה לא נתן את אותו מענה שציפינו לו", מסביר צביאל, "האדמה הפסיקה לרעוד למתיישבים מתחת לרגליים. פנינו לאנשים בדיבור על רמת איכות החיים. הורדנו את האידיאולוגיה הגדולה מהשולחן ודיברנו על זה שהם אזרחים סוג ב' שמופלים לרעה על בסיס מקום מגורים. על זה ששליח לא מגיע לפה ועל זה שצריך לקבל אישור מקציני צה"ל כדי לסגור מרפסת. דיברנו על מאחזים שממשלת ישראל תמכה בהקמתם והיא פשוט אנמית לגביהם ולא מצליחה להעביר אישורים שלהם. דיברנו על חינוך, על תרבות. זה נגע באנשים".

"פתאום מדברים על דברים אחרים", מוסיף מרלינג, "יש נורמליזציה, יש איכות חיים, לא מדברים על פינוי יישובים חוץ מאירועים נקודתיים שדורשים מאיתנו להיאבק. כל השיח השתנה לחלוטין. פתאום ההתיישבות מתרחבת, יש קניונים, יו־פארם, בתי קפה ומסעדות בשריות וסושי בצומת הגוש, מי חלם על זה?"

אפילו היחס לפיגועים השתנה. "אני זוכר באחד מניסיונות הפיגועים האחרונים, ישבנו בקפה גרג בסבבה (בקניון הרים סמוך לצומת הגוש, ב"ק), שתינו קפה ופתאום אנחנו שומעים ירי. דקה אחרי זה מקבלים פוש 'ניסיון פיגוע בצומת הגוש', אבל אף אחד לא מת באותו אירוע, המשכנו לשבת, כאילו הכול בסדר. נוצרה תחושה של נורמליזציה".

אתה מדבר על מצב לא נורמלי.
"זה לא נורמלי בשום צורה שהיא! אבל לשם הפרספקטיבה אם נסתכל על האינתיפאדה השנייה, ב־2001 כשהיו פה אירועים אנשים נסגרו בבתים, יצאו מהבית רק לצרכים חיוניים. דירות להשכרה בגוש עציון עמדו ריקות, ושכונה שלמה באלעזר הייתה שכונת רפאים כי אנשים לא רצו לבוא. זה מצב שונה לחלוטין מהיום. ילדים הולכים מבית הספר לנתיב האבות ברגל, לא היינו מעזים לעשות דבר כזה לפני 20 שנה. יכול להיות שיש תחושת ביטחון מזויפת, אבל האוכלוסייה שמגיעה לפה עכשיו היא פחות אידיאולוגית, וזה דבר טוב. אנשים רוצים להגיע ליהודה ושומרון כי טוב פה. לא צריך שאנשים ירדפו אחרי עוד רגב אדמה. החיים חזקים יותר מהכול".

סרט לשלום

בשעה שקולות רבים בהתיישבות ביכו את הסכם השלום שנרקם עם איחוד האמירויות מכיוון שגרסו כי מחירו היה הורדת הסיפוח מסדר היום, במטה "מלוכדים" ראו בו דווקא הזדמנות. "האמת של החיים פה חזקה מהכול. אמרנו 'אוקיי, בואו נפנה לאיחוד האמירויות'. כתבנו תסריט וצילמנו בחדר הזה".

"אהלן וסהלן", פונה דוד באנגלית של אמריקני מבית אל תושבי איחוד האמירויות. בסרטון הוא מזמין אותם להיכנס לבתים של תושבי הקהילות היהודיות ביו"ש, "חס וחלילה לא ב'West Bank'", כפי שהוא מסביר לי, "כדי שיראו את העובדות בשטח".

"מתי בפעם האחרונה ביקרתם בסופרמרקט שבו ערבים ויהודים קונים זה לצד זה? אתם יכולים לדמיין מפעל שמייצר ומשווק מתקני משחקים שנעשים על ידי יהודים וערבים? האם תסכימו להיכנס לבית שלי שתוכנן על ידי השכן הערבי שלי? כל עוד הרשות הפלסטינית לא מתערבת, אנחנו מצליחים לקדם את האזור. בואו לבקר אותנו, אנחנו מבטיחים לארח אתכם בחום".

דוד צביאל: "האדמה הפסיקה לרעוד למתיישבים מתחת לרגליים. פנינו לאנשים בדיבור על רמת איכות החיים. הורדנו את האידיאולוגיה הגדולה מהשולחן ודיברנו על זה שהם אזרחים סוג ב' שמופלים על בסיס מקום מגורים. על זה ששליח לא מגיע לפה ועל זה שצריך לקבל אישור מקציני צה"ל כדי לסגור מרפסת"

הסרטון עוד לא פורסם, אבל הוא דוגמה למשב הרוח הרענן שמביאה החבורה אל אוויר ההרים. "העבודה שלנו זה פוליטיקה, אבל אנחנו עושים אותה על בקבוק בירה וחיוך, מנסים לעשות טוב", מסביר טל. צביאל מספר כיצד טל חבר לכוחותיהם. "בשנת 2014 הייתה צעדה על בנייה ב־E1. אנחנו מרימים דוכן ומתחילים לדבר עם אנשים כדי לנסות לפקוד אותם, פתאום מגיע בחור צעיר, לוקח את הטפסים ומתחיל לשאול אותנו את השאלות שכתובות בדפים. שאלתי אותו מי הוא, אמר – יהונתן, שאלתי אותו אם הוא מבין למה חשוב להתפקד, ענה 'ברור!'. אמרתי: 'זה בחור שאני רוצה'. הוא היה חייל משוחרר צעיר עם רעל בעיניים. כשעבר מדלת לדלת הוא הביא ביצועים הכי טובים שיש. עיניים בורקות מוכרות הכי טוב".

ליפשיץ, שחברה לחבורה לפני יותר משנה, מספרת שגדלה בבית שבו ערוץ הכנסת בטלוויזיה דלוק תמידית. "בית מאוד פוליטי. סבא שלי, חיים ליפשיץ, היה חבר הנהלה של 'חירות'. בדצמבר בשנה שעברה התקיימה אחת ההפגנות הגדולות של הימין על מערכת המשפט, הקמנו שם דוכן. כמו רבים מבני הציונות הדתית, לא הייתי בהפגנות מאז גוש קטיף, וזה היה מרגש, אנשים נלחמים על הדרך ועל האמת שלהם. זה דבר מידבק, נטול ציניות. מה שמחבר ומאחד את כולנו זו האהבה להתיישבות ולמקום שגדלנו בו", אומרת ליפשיץ, "גדלתי בבית שבו היו שרים לנו בתור ילדים  את 'שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן'. זו זכות עבורי להיות חלק מארגון שפועל כדי להמשיך את הדרך הזאת".

צביאל התעניין בפוליטיקה כבר מגיל עשר. "אני זוכר שתמיד עניינו אותי החדשות. בגיל 13 הגעתי לארץ עם המשפחה מחו"ל. אלה היו שנים של ההפגנות נגד אוסלו. בגיל 16 נעצרתי על חסימת צירים עם 'זו ארצנו' ושוחררתי בערבות. זו עבירה שיש עמה כבוד, אני לא מתבייש בזה".

ואילו שטרן הוא שועל קרבות ותיק, אבל מגדל את הדור הצעיר – "כדי שיוכל להשתחרר מהר יותר מהעול הזה". "כמה זמן צריך לסחוב את כל זה?" הוא שואל. "אני רואה שאת מנסה להבין אותנו, קצת נגעלת מפוליטיקה, גם אני כזה. אני גם מרגיש ככה. כשדיברו איתי בפעם הראשונה על מעורבות בפוליטיקה אמרתי 'מה אני, מטורף?'. אז גם היו מנבלים את הפה, מה אני צריך את זה? לא רציתי להיות בסביבה הזו. אבל בסוף ידעתי ששם הרבה דברים נחתכים. מבחינתי אני עושה מילואים. הולך למקום לא נחשב,  מסתכלים עליי בצורה עקומה כאילו כל מי שנמצא שם מושחת. רוב הצעירים המוצלחים שתפגשי מתעסקים בהיי־טק, במקצועות חופשיים. פתאום את פוגשת חבורה כזו של צעירים שהולכים לזירה שנחשבת מגונה ומוקצה מחמת מיאוס, והם לא מפחדים לנסות לשנות את הזירה הזו. הם מאמינים שאפשר להצליח בזה".

"אין לי בעיה עם המגרש הפוליטי", אומר טל, "כמו שבמגרש כדורגל משחקים כדורגל, אותו דבר בפוליטיקה. צריך לעשות טריק פה טריק שם? לקחתי על עצמי. הפחד אינו שיהונתן טל יהפוך להיות איש לא נחמד, אלא שאנצל את הכוח לרעה. באותה דקה שזה יקרה יהיו מאחוריי אפס אנשים. גם כשעבדתי בשלוש מערכות הבחירות של הליכוד, תמיד הקפדתי לחזור למשרד הזה, לפחות פעם בשבוע. שאזכור מאין אני בא ולאן אני הולך. זו תעודת הביטוח שלי".

"אז תגידו, ניסו כבר לקנות אתכם?" אני שואלת חצי בצחוק, אבל מקבלת תשובה רצינית: "קיבלנו הצעה נדיבה של תמיכה כספית משמעותית לפעילות שלנו אם נסכים לתמוך במועמד כזה או אחר. כמובן סירבנו".

"פעם באנו עם איזו בקשה שלא נענתה", מספר טל, "ולכן כסוג של פיצוי שלחו אותי לריאיון עבודה, אמרו לי: קח, יש איזה חידון שצריך להגיע אליו פעם בשנה ואתה מקבל על זה 3,000 שקל בחודש. שאלתי, מה עושים מעבר לזה? אמרו לי שמדי פעם צריך לשלוח ווטסאפים. קמתי והלכתי. אני לא מוכן לקבל כסף תמורת כלום. אם מחר קונים אותי בכסף, אז דקה אחרי זה אני מאבד את כל מה שאני עושה".

מאבק ציוני וערכי

"וואו! וואו! וואו! אני לא מאמין. התחילו להסדיר את הכביש לחוות קשואלה", צועק מרלינג באמצע הריאיון. בקבוצת הווטסאפ המשותפת של החבורה התקבלה תמונה של טרקטור שמתחיל בעבודות עפר בשטח החווה.

אני מבקשת שהם ישלימו לי את החוסרים כדי שאוכל להתרגש יחד איתם, ומרלינג פורשׂ בפניי את סיפורו של יאיר בן־דוד בעל חוות קשואלה. "הוא חלוץ שנקרא לפעולה ועלה על הקרקע כדי לשמור על אדמות מדינה ששייכות להימנותא וקק"ל מפני פלישה לא חוקית של בדואים, שריפת וכריתת יערות. ראש מועצת גוש עציון דאז, שאול גולדשטיין, הביא אותו, ומאז הוא חי שם כמעט ללא תמיכה. הוא מכר את הבית שלו ומימן את הדבר כדי לשמור על אדמות מדינה. זה דבר מדהים, הוא שליח של המדינה ששומר על הקרקע לבקשת המדינה – אבל פשוט זנחו אותו לאנחות במשך כמה שנים. לפני חמש שנים מוניתי להיות חבר הוועד הפועל בהסתדרות הציונית, ולכן הוא פנה אליי שאנסה לעזור לו לקבל תמיכה מקק"ל. אבל כמה שדחפתי, שום דבר לא זז. לא הצלחנו להזיז שם כלום. זה היה ממש מתסכל, לא להצליח לגייס תמיכה למאבק ציוני וערכי, שאמור להיות הלחם והחמאה של המוסדות הלאומיים".

ציון ליפשיץ: "במאמץ רב הצלחנו לפתוח את המונופול הזה. זה יישמע כאילו אנחנו מתארים פרוטוקולים של זקני ציון, אבל באמת ישב שם במשך 30 שנה מעגל סגור שלא נכנסים אליו אנשים חדשים, וחילקו ביניהם תפקידים – קח את המחלקה הזו ואתה קח את המחלקה הזו"

"חוות קשואלה בגוש עציון היא אנקדוטה אחת שמדגימה את התסכול שלנו מהמוסדות הלאומיים", מסביר טל. ובכל זאת, מאחורי הקלעים, זה היה אחד מהסיפורים שגרמו לתפנית ביחס של החבורה הצעירה למאבק על השליטה במוסדות האלו. "נטשו אותו במשך כמה שנים ולא נקפו אצבע כדי לעזור לו. עוד לא התחלנו לפעול כרגע, רק יודעים שנכנסנו לתמונה וכבר היחס אליו משתנה".

אחרי שבמשך שנים רבות קק"ל לא רכשה קרקעות, בשנת 2018 משהו השתנה בארגון ומאות רכישות נעשו בגליל, בשפלה וביהודה ושומרון – דבר שלא נעשה כמותו מעולם. אלפי דונמים נרכשו בשומרון, בבקעה, בגוש עציון ובהר חברון. כך, היישוב אלעזר שעד רכישתו בידי קק"ל ישב על קרקע פרטית והמדינה שילמה בכל שנה כסף לבעלים, נרכש כולו על 300 דונמיו. בקרני־שומרון נרכשו מאה דונם ובכוכב יעקב 54 דונם שמאפשרים את הרחבת היישובים. אולם, כשקק"ל רכשה את בית באגרי בתל רומיידה, נעצר גל הרכישות המחודש באופן מוחלט, בעקבות ביקורת והתנגדות מטעם הרפורמים.

"בוודאי שאנחנו מצפים שקק"ל והימנותא יעסקו ברכישות חדשות", מסכם מרלינג, "ולא רק זה, אלא בהקצאה ובהפשרה של קרקע וטיפול באדמות קיימות. אנחנו אמנם דיברנו הרבה על יו"ש אבל ברור שצריך להשקיע ולפתח את הגולן, הגליל והנגב. ההתיישבות שם לא פחות חשובה".