איך הוא העז, למען השם: פרידה מנתן זך

בשנות החמישים והשישים היה נתן זך הדמות השירית הבולטת והמשפיעה ביותר בישראל. זך, שנפטר לפני כשבוע לאחר שאושפז במשך כחצי עשור במוסד סיעודי כשהוא סובל מאלצהיימר, יכול היה להיחשב דמות תרבותית היסטורית שתרמה את חלקה וכוחה התעמעם עם השנים, אבל המהפכה השירית שייסד זך במשך שני העשורים הראשונים לקום המדינה, עדיין ניכרת ושלטת כמעט אצל כל המשוררים הכותבים כיום. זוהי אחת הסיבות שבעטיה מותו של האיש זימן הספדים רבים בבמות מרכזיות, אשר העידו על כך שממד של חיוּת נשמר בזיקה לדמותו של זך ואפילו ננעץ בַּנֶּצח, אף שהאיש איננו איתנו עוד.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סושי מפנק לחובבי הפירוטכניקה
– "אנחנו מתכננים בית שייבנה בשיטות טובות יותר ואקולוגיות"
– חשש בחברון ממסמוס של הנגשת מערת המכפלה

זך החל לפרסם שירים כשלוש שנים לאחר שלחם במלחמת העצמאות, כלומר: שלוש שנים לאחר שיהודים הצליחו להבקיע לעצמם מקום. חשוב היה לו להבהיר לעולם השירה המקומי שישנו הבדל בין יצירת מקום ובין תחושת שייכות. עד יומו האחרון, כשהוא כמעט בן תשעים – ואף שהיה בשר מבשרה של העבריוּת, חתן פרס ישראל ששיריו הולחנו בידי גדולי המוזיקאים הישראלים והושרו בפי המונים, איש רוח שנדרש לענייני השעה ומוזמן לפגישות עם מנהיגים – הקפיד זך לטפח אופן קיום ששורשיו דחויים, נסתרים ותלושים, קיום שאינו קשור אל מקום ספציפי כלשהו, קיום שניתוק וזרות במרכזו.

זך פרץ אל הספרות העברית תוך שהתנגד למאפייניה של הספרות שנכתבה בידי דור הפלמ"ח וראה עצמו חריג ממנה. הוא סלד מטון חגיגי ומפאתוס ("כשהרגש דועך, השיר הנכון מדבר"), מקישוטי לשון ומנימה של שירה שמבקשת לדבר בשם האומה, משל היה המשורר שליח ציבור ("אולי אין לנו די זמן לעקור הר/ ואולי לא באנו לכאן לעקור הרים/ אבל יש לנו מעט זמן לכתוב שירים/ על הזכות הגדולה להיות פה/ על הזכות הגדולה לומר לא/ שבלעדיה אין שיר"). הוא ביקש שירה שמתייחסת למצבים אנושיים שאינם תלויים בזמן ובמקום ("על סף הבכי הבכי/ ומעבר לבכי בכי/ באשר אלך תלכי/ ובאשר תלכי בכי"), שירה שאין לה יומרות להגיב על מצב חברתי או לאומי קיים ("אני אזרח העולם/ וחפצי להישאר כזה"), שירה שאיננה מחויבת לאידיאולוגיה הציונית ("לא כבוד המנצח, לא"), שירה אשר נקראת לעיתים ככתב חידה ומתאפיינת באי־מובנות.

"אני לעצמי אני שר"

בשנת 1952 היה זך מנהיגהּ של החבורה הספרותית המהפכנית אשר כינתה את עצמה "לקראת". במניפסט הראשון של חבורה זו, שכללה גם את גרשון שקד, משה דור, משה בן־שאול, אריה סיון ובנימין הורושובסקי, ניסחו אנשי הספרות את המכנה המשותף לכולם: תפיסת מציאות בלתי זחוחה של אחרי מלחמה קשה, של אחרי ההתלהבות הקדושה שאפיינה את הדור של הקמת המדינה. כך העידו גברי החבורה על עצמם: "חוג של אנשי עט, שביכורי יצירתם הבשילו לאחר מלחמת השחרור. […] המציאות של ימינו אינה המציאות המלהיבה של שנות המלחמה. […] מציאותנו אפורה ודהה וזעופת קלסתר. ודווקא לאורה תיבחן רמת היצירה, והמבחן חמור ביותר".

חבורת "לקראת" ששה אלי פולמוס. חבריה ירו חיצים של ביקורת על ספרות דור הפלמ"ח, ששמרה נאמנות לסגנון של ריאליזם סוציאליסטי ושמשורריה הושפעו משירה רוסית (בין היתר, מבוריס פסטרנק ומוולדימיר מאיאקובסקי). הם, לעומתם, הושפעו משירה אנגלית וגרמנית (ריינר מריה רילקה, ת"ס אליוט, אלזה לסקר־שילר ועזרא פאונד), דחו שירה בעלת שליחות לאומית, לא ביקשו שירת גיבורים והדגישו עיסוק מתוחכם בשאלות קיומיות ("איך זה שכוכב אחד/ לבד מעז. איך הוא מעז, למען השם./ כוכב אחד לבד./ אני לא הייתי/ מעז. ואני, בעצם,/ לא לבד").

"אני לעצמי אני שר", כתב זך תוך הדהוד יחסי השליטה של שלמה אבן־גבירול עם שיריו ("אני השר והשיר לי לעבד"), ולאחר מכן המשיך ופירט מהו המודוס הרצוי לפעולת הכתיבה, תוך שהוא מחייה צירופי לשון מוכרים: "תיפול הרוח ותישבר./ את כבשת הרש יקח אחר./ מה שנגזר לא ימהר". זך מיטיב ליטול אמירות עבריות מוכרות, מהן מן המקרא ומתיבת הכלים היהודית ומהן מן הברית החדשה ומשירת המערב, ולטעת אותן בהקשר מחודש, משלו.

כאשר הוא כותב "אבן מקיר תזעק – אם עוד לא זעקה", או "לא טוב היות האדם לבדו/ אבל הוא לבדו בין כה וכה […] והוא לבדו יודע שגם אם יתמהמה בוא יבוא", או "כי האדם עץ השדה:/ כמו האדם גם העץ צומח/ כמו העץ האדם נגדע" – זך מבטא את הסתירה הגדולה של כתיבתו. הוא בה בעת נטוע בתוך הלאום ובתוך תרבותו ההיסטורית, וגם מתאמץ להתנתק מן השייכות ומכבליה, מן המשמעות הראשונית של הפסוקים, מן האופן שבו תפסו אותה אחרים. כאשר זך כותב "אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות את יפי העולם ולהלל את היופי" הוא מייצר רושם של תמימות, שהיא בעצם היתממות, אירוניה מחוכמת, הבלטת המאמץ לראות טוב, ובעצם ביקורת על מה שאינו טוב.

נדמה שגם כאשר זך נדרש אל סיטואציות מקראיות, הוא כאילו סותר את הכתוב או מעניק לו פירוש מחוצף, ובעצם מעיד על הצורך שלו בהן. בין היתר ביקש זך לתאר תיאור מדויק את המוזיקה ששמע שאול מאת דוד, להסביר למה התכוון אלוהים כשאמר בפעם הראשונה יהי אור, או להבהיר מה משמעותה של ההבטחה האלוהית אל אברהם: "כמו חול על שפת הים, אומר אלוהים,/ והאדם מאמין. אף כי הוא עצמו מבין/ שלומר כמו חול, היא רק לשון כביכול./ ומאז נשארו החול והכוכבים שלובים/ ברשת". לשון הכביכול היא לב העניין, שכן היא נוגעת בחוסר האונים ובאוזלת היד, באי מימוש ובהפרת הבטחה.

ראשונים ושונים

לקראת שנות השישים ובמהלכן, ולאחר שערך והוציא לאור את ספרו הראשון של יהודה עמיחי, פרסם זך מאמרים שנחשבים עד היום לחיבורי מפתח: "הרהורים על שירת אלתרמן", "לאקלימן הסגנוני של שנות החמישים והשישים בשירתנו" ו"זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית". בחיבוריו אלה ניסח זך את קווי היסוד של הדור השירי המכונה "דור המדינה", ובראשם שני מאפיינים: הראשון, כתיבת שירה בעלת מבנה בלתי מוכתב מראש, ובה צלילים שחוזרים באופן בלתי צפוי. זוהי התנגדות למבנים המסורתיים הקשוחים של השירה המחורזת והשקולה, שעל פיה כתבו, בין היתר, ביאליק ושלונסקי, אלתרמן וגולדברג. זך העדיף את המשוררים המינימליסטיים שהיו אז חורגים מן הקאנון: דוד פוגל, אברהם בן־יצחק ויעקב שטיינברג; אף שכאשר קיבל את פרס ביאליק ב־1986 הודה: "אני רואה בביאליק את המשורר הגדול של תרבותנו החדשה".

ביומנה כתבה לאה גולדברג במאי 1963 שבילתה שעה לבדה בבית קפה על שפת הים בתל־אביב, אבל נוכחותו של נתן זך בבית הקפה הביאה אותה על סף ייאוש: "נכנס נתן זך עם בחורה. ישבו מאחוריי ומשום מה, אם כי תחילה לא הכרתי כלל את פניו, הרגשתי את נוכחותו האי נעימה מאחורי הגב. תקפה עליי עצבות. היה אפילו משהו דומה לייאוש". למי מהקוראים שיטען שמדובר ברכילות שאין לה חשיבות, נענה שזוהי עדות של משוררת לכוחו של זך באותם ימים, משוררת אשר חשה שיצירתה נדחית ושהשקפת עולמה השירית הולכת ונמחית. לאחר מותה, כאשר קרא זך את יומניה שנתפרסמו, התוודה שנגרם לגולדברג עוול מצד גברי החבורה שלו.

המאפיין השני שניסח זך נגע לכתיבת שירה בגוף ראשון ולא בשם קולקטיב שהוא "אנחנו". כך, חשב זך, יינתן ביטוי הולם לעולמו של היחיד. הביקורת טענה שזך התנתק לחלוטין מן השירה העברית של ימיו, שכתב שירים שכלתניים מדי, שאי אפשר להבינם, ושבעודו מבקש להשתחרר מכבלים מסורתיים של כתיבת שירה, הוא משתעבד בעצם לכבלים מסוג חדש, שיצר בעצמו.

סתירות ודיכוטומיות מאפיינות את זך האיש והמשורר, וכל מי שיקרא ברצף מספר שירים מתוך ספריו ייווכח בכך, ובין היתר בפער שבין וידויים של חוסר ידיעה ("אינני יודע") ובין טון סמכותי של ידיעת אמת שנסתרת מעין כול. ואולי אפשר בנקל לסתור את זך מתוך העדפותיו שלו ולטעון, למשל, שהאיש שהתנגד לבתים מחורזים בני ארבע שורות – ערך ופרסם את עמיחי, אלוף השירים המרובעים. ושהאיש שהצהיר "אני אזרח העולם" מחויב, בעצם, למקום אחד וללשונו. ושהאיש שהתנהג באדיפליות אל האבות הספרותיים העבריים שלו, בעצם הנכיח את חשיבותם כשהתנגד להם באופן נחרץ כל כך.

את ספר ביכוריו הוציא לאור זך ב־1955 בהוצאה עצמית וקרא לו "שירים ראשונים". זך לא לקח חלק בעולם המו"לי הישראלי של אותם זמנים. לקובץ שיריו השני קרא "שירים שונים". על ספר זה אמר חוקר הספרות פרופ' דן מירון שהוא "ספר היסוד של הספרות הישראלית החדשה, לב הקאנון שלה והמפתח לעולמה. בספר זה באו על ביטויין השלם והמעמיק ביותר כל הרגישויות […] של תרבות ישראלית מתהווה". המתח שבין המילים "ראשונים" ו"שונים" מעיד על רגישות מיוחדת ללשון, שתאפיין את זך לאורך כל שנות כתיבתו. אלה הם שירים המבקשים לשים את השונות שלהם במרכז. והם ראשונים מתוך השונות. מה שנדמה כמו צירוף בנאלי שחוק, כותרת של ספר ראשון בשם "שירים ראשונים", נטען במשמעות נוספת, שיש בה עורמה מסוג מיוחד.

השיר נוצר לרועץ

זך נולד בברלין לאב יהודי ועלה לישראל באמצע שנות השלושים. שמו היה, לטענתו, הארי זייטלבך. את שם המשפחה שלו קיצר לאות הראשונה ולאות האחרונה, ובמשך שנים נהג אף להקפיד על מקף ולכתוב ז־ך, כאילו על מנת להבליט את מה שנעלם ונמחק. סבו מצד אימו היה מוזיקאי, ויש לכך חשיבות כיוון שהמוזיקה ממלאת תפקיד חשוב בשירתו ובהשקפת עולמו, שנוסחה על ידו כ"מוסיקה חדשה". זך טען שמי שמוותר על המבנים הקלאסיים של השירה, חייב שתהיה לו אוזן מוזיקלית רגישה יותר ממשוררי החרוז והמשקל.

אימו של זך הייתה איטלקייה. עשורים רבים קשה היה למצוא זכר לביוגרפיה של זך בשיריו. כשם שביקש לא לכתוב על המצב החברתי והלאומי סביבו, כך התעלם זך מן המשקעים הביוגרפיים של עצמו. באחרית ימיו פרסם את הספר "מות אמי" ובו קטעים קצרים בפרוזה, שבהם סיפר על אימו בימיה האחרונים, ציטט את דבריה בבית האבות ורמז למערכת היחסים הסבוכה בינו ובינה, שלא קראה שירה, לא גילתה עניין בשיריו וסברה ששירים אינם דבר שמאפשר לאדם להתקיים בכבוד "ועל כן הם חסרי ערך, סתם בזבוז זמן". על סף עיוורון, כשאימו הבחינה בילד עם ילקוט, התוודתה לפניו שלא ידעה להעריך זאת כשהיה לה ילד כזה.

בכתיבתו המאוחרת, בערוב ימיו, כתב זך שיר אל "אחיי המשוררים" והבהיר את מטרתה של השירה בעיניו: "השיר לא נולד למוזיאון וגם לא לתלייה על הקיר או על עץ. השיר נוצר לרועץ כמו מי שיצר אותו". ואם נוצר השיר לרועץ, והמשורר שיצר אותו נוצר אף הוא לרועץ, היה זה זך שהיטיב מכולם למלא את השליחות שניסח בעצמו. בריאיון מצולם אמר זך שכל שיר שלו הוא שיר פרידה. ואולי זו האזכרה הראויה לו. לקרוא את שיריו ולהיפרד שוב ושוב.