בשלהי המהפכה התעשייתית שהחלה במאה ה־18, נוצרה בעיה חברתית: פועל שהיה עובד יום־יום שמונה־תשע שעות נאלץ לצמצם את עבודתו לשלושה ימים בשבוע, שכן המכונות עשו במהירות וביעילות יתר את מה שהוא עמל עליו במשך שבוע שלם. מהפכה זו, שתוארה ביד אמן סרקסטי, צ'רלי צ'פלין, בסרטו "זמנים מודרניים", הביאה את הסוציולוגים לפתח תת־זרם שעסק בשאלת ה"פנות" (זמן פנוי) שנוצרה בעטיה של המכניזציה התעשייתית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו: ילדים זה שמחה?
– המשכורת הראשונה של מנכ"ל מוזיאוני חיפה
– 125 שנה לגילוי קרני הרנטגן: מהפכה רפואית ושיעור כואב
הבעיה העיקרית במצב שנוצר לא הייתה חלוקת הכסף שהצטבר בעזרת המכונות, אלא מה לעשות עם הפועלים במשך ימות השבוע. בזמן הפנוי שנוצר, סכנת האלימות והשכרות איימה על אזרחים, עובדים ולא עובדים, כאשר הפועלים הבטלים יצאו מהברים בימי הפנות והבטלה מאונס. בעבר לא היו "מתנ"סים" שניתן היה לכוון אליהם את הפועלים הבטלים כדי "להרוג את הזמן" הפנוי.
בספרי "קיום בסוד הצמצום" הצעתי כי בחברות שמפתחות אידיאלים רוחניים של לימוד ספרים מקודשים, בעיקר בימי הפנות, סכנת האלימות עשויה להצטמצם. אף שאינני יודע מהי משמעותה המעשית־חילונית של נורמה זו – שינון חוזר של סוגיה או פיצוח טקסט עתיק – עצם העובדה שניתן לקדש שיעורי תורה בישיבות או בשיעורים של בעלי הבתים, עשויה לשמש דגם יעיל לפתרון בעיית הפנות. זאת גם אם לא מיחסים קדושה א־לוהית לעצם הלימוד. כך, עיסוק מקודש בלימוד טקסטים קנוניים עשוי לתרום לצמצום הסכנות האורבות לאדם הממוצע שניתן להעסיקו בפועל רק מספר ימים בשבוע.
אם בימי משבר ה"קורונה", כפי שמכנים זאת, סכנת התסכול בשעות הפנות מאיימת להניב התקפי זעם ואלימות, אני מציע להעניק לערך "לימוד תורה שלא לשמה" יחס חיובי מקודש, במקום לבקר את הלימוד התלמודי כפרזיטי. וזאת, אף מבלי לייחס ליוזמה כזו מעמד מקודש של "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה".
אינני מזלזל חלילה בהישג הרוחני־דתי שלו זוכים מעטים הלומדים לשמה, אך חשוב לי להדגיש שכל חברת הלומדים ממלאת צו המפיח תקווה לכת המאמינים. בהתאם מבקש אני שלא לבדוק בציציותיהם ובציוציהם של המצטופפים מתחת לטלית צו לימוד התורה.
