מתי ביום־יום אנחנו שומעים על פנימיות לנוער בסיכון? רק בתחקירים מפחידים, רק בחדשות. פנים מטושטשות וכותרות בומבסטיות על 'התעללויות', 'עניים', 'נתונים ו'חשיפה'. ופתאום אתה רואה ילד. צוחק, מבסוט, יש לו אור בעיניים; לפעמים קשה לו, הוא נשבר, נופל למקומות נמוכים. אבל אתה מבין שאלה חיים מורכבים. זה לא סיפור אחד". את הדברים האלה אומר הבמאי והתסריטאי מויש גולדברג, שיצר עם העורכת והבמאית שרון אלוביק את הסדרה הדוקומנטרית "נעורים" שמשודרת ב־HOT 8.
ההסבר של גולדברג מחדד את הסיבה המהותית להולדת היצירה שלהם – הרצון להאיר זרקור לכיוון שאנחנו כמעט לא מישירים אליו מבט. בשמונה פרקים מתעדים אלוביק וגולדברג מקרוב את סיפורם של נערים ונערות מתוך קבוצה אחת בפנימיית "הדסה נעורים", לאורך תקופה בת שלוש שנים. באופן נדיר, המוסד הוותיק אפשר לצמד הדוקומנטריסטים גישה חופשית לפנימייה – להסתובב, לדבר עם הילדים, לצלם. התוצאה ממצה את הפוטנציאל הקולנועי הגלום במקום מלא בסיפורים כמו פנימיית נוער. "המנהל של 'הדסה' הבין לגמרי מה באנו לעשות, קיבל אישור ממשרד החינוך והחליט ללכת על זה", מספרת אלוביק. "התחברנו לקבוצה של ילדים חדשים בכיתות ט' ו־י', כלומר היינו שם ממש ביום הראשון שהם הגיעו לפנימייה, ויכולנו ללוות אותם מהרגע הראשון לכל אורך שנות התיכון, הנעורים שלהם".
כמעט 300 ימי צילום נדרשו מהצמד כדי לעמוד בסטנדרטים שהציבו לעצמם מבחינת התיעוד – דוקו שמתהדר בשפה קולנועית מתבוננת, עם מעט מאוד ריאיונות או התערבות חיצונית אחרת. "היינו שם שלוש־ארבע פעמים בשבוע, בגלל שהיה לנו חשוב לשמר את המבט המתבונן בלי שום מניפולציות. רצינו להיות כמו זבוב על הקיר, להביא את הדבר עצמו, רגעים מהחיים", אומר גולדברג. "בשביל ליצור את האמון עם הילדים, היינו צריכים להיות פשוט חלק מהקבוצה. זה מה שביקשנו – הפכנו לחלק מהדבר עצמו, לא אורחים חיצוניים.
"מתוך 300 הימים האלה, רוב הזמן בכלל לא צילמנו. פשוט הסתובבנו איתם. הייתי מקפיץ אותם לפה ולשם – לא כדי 'לקנות אותם' או משהו כזה, אלא פשוט כי הפכנו לחלק מהם. אחד צריך ללכת לאחות, אחר הולך לקניון, ההוא אמא שלו צריכה אותו, ולהיא אתה משאיל לרגע את הטלפון. זה לא קצת שיחות 'אוף־קמרה', אלא ממש להיות שם בחדרים, ללכת לשירותים שלהם, לאכול איתם בחדר אוכל ולבוא בחמש בבוקר לפני שהם קמים, כדי להיות שם כבר כשהם פוקחים את העיניים. לאט־לאט נוצר אמון וגם הם מעריכים את זה. הם אומרים, 'אוקיי, מישהו כל־כך בעניין של לשהות איתנו ולצלם אותנו, כנראה שהוא רציני'. פשוט נוצר בינינו קשר אנושי וחברי. ומתוך הקשר התאפשר התיעוד".
בכיוון הנכון
כמות הזמן האדירה שבילו היוצרים עם מושאי התיעוד שלהם אמנם אפשרה להם להפוך לחלק מהותי בקבוצה ולחלק מהנוף, אבל לעיתים גם העמידה אותם בסיטואציות בעייתיות. "הילדים הבינו שאנחנו לא חלק מהמערכת, שאפשר להיות איתנו פתוחים. הם ידעו, למשל, שאני לא מלשין. אם הם מעשנים, אני לא מספר למדריכים", מספר גולדברג. "וזה יצר לא מעט חשד כלפינו בהתחלה. היה חשש של המדריכים שפתאום אנחנו יודעים יותר מהם. אנחנו הרי לא גורם חינוכי. והיו כמה פעמים שעשינו פאשלות, שידענו דברים שהיינו צריכים לדווח ולא דיווחנו. גם אנחנו למדנו איך להתנהל, וגם המדריכים למדו לתת בנו אמון, שזה דבר מדהים. בשום שלב לא באו ושאלו 'מה הוא אמר לכם?', 'למה היא מתנהגת ככה?' וגם לא 'מה צילמתם היום?'. לא דיווחנו לאף אחד, היה אמון מלא. הם קלטו מי אנחנו, קלטו שבאנו בכוונה בסיסית שהיא טובה. כוונה להראות את הדברים כמו שהם. לא באנו להפוך את זה ל'אח הגדול', לטלוויזיה נצלנית".
אלוביק: "אחת המדריכות של הקבוצה, אמריקה, הבינה מיד את הכוח של זה. לא תמיד היא רצתה להצטלם, לא תמיד היא סמכה עלינו שנעשה את זה בצורה טובה, אבל באינטואיציה חזקה היא הבינה את הרעיון והחשיבות".
גולדברג: "ולמי שהיה צריך לשבת ולהסביר למה אנחנו מצלמים – ישבנו והסברנו. בכל מפגש עם הגיבורים שלנו שכן צלח, הבנו שאנחנו בכיוון הנכון. למרות שהצבנו מראה עם אמת שהיא לא קלה, לא מתחנפת ומאוד אמיתית, עדיין הלכו איתנו, וזה מאוד מחזק. בהתחלה, גם זה שהתחלנו לעשות את הסדרה והכניסו אותנו פנימה, לא אמר שאין תהיות. זה היה תהליך ארוך, הילדים שאלו המון שאלות: 'למה אתה מצלם?', 'מה, זה סדרה על נוער בסיכון?' בדקו אותנו, באופן טבעי. קשה נורא להסביר את הערך החיובי של מה יֵצא מזה, קשה להסביר שזה יעשה טוב. התשובה שלנו תמיד הייתה שאנחנו עושים מסמך שיישאר להרבה זמן. באנו לפה כדי להביא סיפור מורכב. לא סיפור ספציפי רק על ילד אחד, אלא על פנימייה. הם הבינו שלא באנו בשביל כסף וראו שלא באנו עם צוות צילום גדול ליומיים. באנו עוד ועוד ועוד".
איך בכלל ניגשים לנער כזה, שלתת אמון זה אחד הדברים שהכי קשים לו, ומשכנעים אותו להצטלם?
גולדברג: "לרוב פשוט הפעלנו את המצלמה, נכחנו בסיטואציה. אחר כך באנו ואמרנו 'שלום', הסברנו מה אנחנו עושים. ואז מי שמסכים, מסכים. די מהר הרגשנו מי מבין מה אנחנו עושים. יש כאלה שאומרים 'צלם אותי' ואחרי זה משגעים אותנו, 'כן תצלם, אל תצלם', ולא באמת מבינים מה המטרה. ויש כאלה שמיד אומרים לך 'אל תצלם, אני לא רוצה'. כמובן, מי שלא רצה לא היה חייב. יש השתתפות של רוב הקבוצה באופן פסיבי יחסית, רואים אותם 'על הדרך'.
"וישנם הגיבורים. העבודה איתם הייתה יותר מורכבת. יש הרבה ילדים שצילמנו ואז הם עזבו או התחרטו באמצע. זה גבה מאיתנו מחיר גבוה, הקרבה ואורך רוח מצידנו, לראות למי זה באמת מתאים, מי באמת נהנה ומרוויח מהדבר הזה. והיו כאלה שזה פשוט קרה איתם, זה התאים. לרוב הם היו אנשים יותר פתוחים וחזקים, כאלה שממילא מספרים לסביבה מה עובר עליהם".
אלוביק: "בשיחת טלפון שמופיעה בפרק הראשון, אחד הנערים שליווינו, ארקדי, מדבר עם אמא שלו ברוסית ומספר לה ש'מרעילים' אותם בפנימייה, 'מה זה האוכל הזה שהם נותנים לאכול', ושהוא רוצה הביתה. כשתרגמנו את הסצנה הזו, התברר שחצי מהשיחה הוא בכלל אומר בחצי צחוק, 'אני לא יודע, מצלמים אותי פה, ויש לי איזה חוט שיוצא לי מהמכנסיים, הם אומרים שזה יהיה בטלוויזיה, בשנה הבאה בערוץ 8'".
גולדברג: "גם כשהוא היה ברגע הכי קשה שלו, איכשהו אלינו הוא התייחס בצורה נחמדה".
לתיעוד הייתה השפעה על מאזן הכוחות בין הילדים? בטח שמעתם "למה אתם מצלמים רק אותו, צלם גם אותי".
אלוביק: "היו ילדים שהתאכזבו שהם בסוף לא בפנים. התמודדנו".
גולדברג: "בזמן הצילומים לא הייתה תחרות בין הילדים. אנחנו היינו פתוחים לכולם הילדים, לכל ילד יש סיפור והם כולם מדהימים. רוב האכזבות הן בדיעבד, מי שהתאכזב זה ילדים שלא הבינו, וגם כשהסברתי להם בדיעבד ואמרתי 'תקשיב, כשרציתי לצלם אותך ושאלתי אותך מאיזה בית אתה בא, לא רצית לספר. עכשיו פתאום אתה רוצה…' אלה דברים שעלו דווקא עכשיו, בסוף, כשיש את התוצאה וכולם נורא אוהבים ומתלהבים ממנה, אז ילדים שואלים 'רגע, למה אני לא מופיע יותר'. בסוף רצנו עם מי שהצליח להתחייב".
התחברתם לנערים ברמה האישית, ואתם בכל זאת גורם מבחוץ. לא נוצרה אצלכם תחושה של אחריות חינוכית מסוימת?
גולדברג: "לרגע לא הייתה לי שום יומרה של מדריך. היה לי ברור לכל אורך הדרך שהמחנכים הם האחראים, הם אלו שיודעים מה קורה. הדברים שהם עושים בסדרה, זה עוד כלום, הם האנשים המדהימים ועליהם כל האחריות ולשנייה אחת לא רבצה עלינו אחריות או עול. מיליון פעמים הייתי אומר 'אני לא מדריך, דבר עם המדריכים'. בהתחלה גם הילדים היו מתבלבלים, היו מבקשים ממני דברים. והפניתי אותם למדריכים שלהם, למדתי לעשות את ההפרדה הזו. הקשר היה יותר חברי, זה קשר חי. לא קשר ממוסד של חינוך. לא חתרתי לאן שהוא. כך גם נבנה האמון".
מישהו לרוץ איתו
החיבור החברי והאישי יצר קרקע פורייה מדהימה לתיעוד הנדיר, ובמקביל העמיד בפניהם שאלה מהותית: כשהזבוב הופך לחיית המחמד האהובה על חלק מהילדים, האם מותר לזבוב גם להביע את דעתו?
"בהתחלה חשבתי שאני יכולה להתערב, להגיב, לתת עצות, ואז הבנתי שאסור לי לעשות את זה", צוחקת אלוביק. "אמריקה, המדריכה, הבהירה לי את זה יותר מפעם אחת: אסור לחצות את הקווים. כשאחת הנערות שליווינו, מעיין, עזבה את הפנימייה – היה לי ממש קשה להשלים עם זה. ובהחלט עשיתי תהליך של לנסות להחזיר אותה. נכשלתי. הבנתי שזה הרבה יותר גדול ממני, החיים שלה, החינוך שלה. היינו מאוד מעורבים והילדים היו נורא חשובים לנו, אבל זה לא שבאמת יכולנו לשנות דברים".
ומה מבחינת התערבות ב"עלילה", לא עלו נקודות מסוימות שבהן רציתם להשפיע על ההתרחשויות?
אלוביק: "הרבה פעמים ידענו לצפות תהליכים בפנימייה לפני שהם קרו, אבל לא אמרנו שום דבר. למשל, בשלב מסוים בסדרה מגיע נער בשם יעקב, ומיד קלטנו שהוא כמו ממשיך את הסיפור של ארקדי, שיש להם משהו במשותף. כי ארקדי כבר התאקלם, ועבר בעצם את התהליך הרציני שלו בשנה הראשונה. ובאמת המדריכים השתמשו בארקדי בהקשר הזה וחיברו ביניהם – שמו את יעקב בחדר שלו. זה היה משהו ששמנו לב אליו לפני כולם, אבל לא יכולנו ולא רצינו להוביל את זה. המשכנו את הסיפור הזה בתיעוד, בלי להתערב. לא השפענו על המהלך הזה, ראינו אותו משני הצדדים שלו והשתמשנו בזה. ליווינו אותו, ובאמת זה מה שקרה, הם נהיו חברים טובים".
גולדברג: "יעקב מגיע ממשפחה חרדית, הוא יצא בשאלה. אנחנו ידענו את זה מהיום הראשון. ובעצם המדריכים ידעו קצת אחרינו, והחניכים בכלל לא ידעו, יעקב לא שיתף אף אחד. בחיים לא הייתי מעלה על דעתי לספר לארקדי את זה בשביל ליצור עניין בסדרה. אבל הייתה ליעקב את היכולת לבטוח בנו, ולספר לנו את זה, בהבנה שאם יום אחד זה יסתדר לו והוא ירצה לפתוח את הדברים, אז נשדר את זה, ואם לא אז נזרוק את זה לפח. בסופו של דבר היום הוא השלים עם זה, וארקדי למד על זה דרך הצפייה בסדרה. זה היה רגע נורא יפה. פתאום הוא הבין מה היה. זו הייתה רמת המעורבות שלנו. ידענו דברים אישיים ושמרנו אותם.
"השאיפה הייתה כמה שיותר להיות 'זבוב', לראות את האמת כמו שהיא ופחות להתערב. אבל היה לנו ברור שכן נראיין. יש בזה משהו חם, לשמוע לרגע את הילד מדבר לא רק מול המדריך או מול החבר. השאיפה הייתה לעשות מזה קולנוע, לתת לזה להתרחש לבד. כשלא הבנו משהו, או כשחשבנו שיש איזה ערך לריאיון, אז פשוט עשינו אותו. יש גם משהו יפה בערבוב הזה".
חלק מהגיבורים בסדרה – ילדים ורבליים ובוגרים לגילם – הם הנערים המושלמים לתיעוד דוקו־קולנועי, אבל ההתמדה בתיעוד של חלק אחר, נערים בעייתיים וקשים יותר, מצליחה להפתיע. "יש בגיבורים האלה משהו נורא אמיץ: כמעט לא היה רגע שמישהו מהם אמר 'את זה אני לא רוצה שתצלמו'", אומרת אלוביק, "במיוחד לאחת הבנות שתיעדנו, מעיין, יש לא מעט רגעים קשים, היא מקללת ואגרסיבית, כמו סוס פרא. ואף פעם היא לא אמרה 'את זה אני לא רוצה שתכניסו'. היא פשוט, איכשהו, הבינה את המחויבות ההדדית הזו. זה אפילו הפתיע אותי, שהיא הייתה כל כך מחויבת. חשבתי שהיא תגיד למשל, 'אל תכניסו את החלקים שרואים בהם את הבית שלי'. אבל לא. זה משהו נורא בוגר אצל כולם. ברגע שהם התחייבו או שהחליטו שכן, הם היו בתוך זה".
החופש לסרב
אחת השיטות שעזרה להידוק הקשר בין היוצרים לגיבורים הייתה מספר מצומצם של מפגשים עם המשפחות והנערים, תוך כדי התהליך, להקרנה של החומרים המצולמים. "חששנו בהתחלה לחשוף בפניהם את זה, אבל זה היה מאוד משמעותי", נזכר גולדברג. "לכולם היה את החופש להגיד בסופו של דבר 'את זה אני לא רוצה שתשדרו'. זה לא דוקומנטרי רגיל עם אנשים מבוגרים. זה היה מין חוזה בינינו, וככה גם הצגנו להם את זה: 'אנחנו עושים סדרה. מצלמים דברים. מה שתרצה נצלם, מה שלא תרצה – לא נצלם. אם בסוף תתחרט על משהו, תגיד ולא נכניס'. אז היה להם את זה בראש.
"אחרי שנה ושנתיים, ישבנו להקרין להם חומרים עם ההורים. לאט לאט הראנו להם את כל מה שצילמנו. הילדים האלה עוברים בשנה אחת המון, אז זה גם נתן להם פרספקטיבה מדהימה. זה חיבר אותם עוד יותר אלינו. הם ראו את התהליך שהם עברו ועוברים, וראו שהעשייה של זה היא מאוד אמיתית ומחוברת אליהם, שמה אותם במרכז, ולא רואה בהם איזה ניסוי או אובייקט של ריאליטי. עם הקושי שלהם, עם הרגשות שלהם. וכנראה שהילדים האלה, המאוד חשדניים מצד אחד, יודעים מצד שני לזהות כשיש מבט אחר, שבא להתעניין בהם".
אחרי ההקרנות הרגשתם שלצפייה יש השפעה? שהשיקוף אולי פועל על תהליך ההתבגרות שלהם?
אלוביק: "אני באופן אישי מאמינה שיש למצלמה כוח כזה. יש אנשים שאתה מדליק להם מצלמה והם נכבים, ויש אנשים שזה עושה להם משהו טוב. זה גרם להם, לדעתי, להיות יותר מחויבים לדרך שלהם. כי בסופו של דבר הם הבינו שזה מתועד. קשה להסביר את זה. אבל אני בהחלט חושבת שהיה למצלמה תפקיד בדרך שהם עשו".
גולדברג: "קשה מאוד לדעת בדברים האלה. אפילו למחנכים קשה לדעת מה מידת ההשפעה שלהם; עם כמה שברור שהם עושים לילדים טוב, גם להם בעצמם קשה לדעת מה התרומה שלהם ועד כמה זה הכוחות של הילד, למרות שלנו כצופים ברור שהם עושים עבודת קודש. אני חושב שעל אחת כמה וכמה עם המצלמה, שגם לא מתיימרת ליצור משהו כזה. יש לי יומרות מאוד נמוכות בתחום הזה. לרגע לא תכננתי ליצור משהו מעבר לתיעוד. אבל במיוחד בקולנוע כזה שאמור להיות מתבונן, מורכב לפענח את מידת ההשפעה של המצלמה.
"ברור לי שתמיד יש השפעה מסוימת; מדברים הרבה על הפוטנציאל המזיק של מצלמה. חשיפה לא נכונה, צילום לא נכון, יכול גם לפגוע באנשים, בטח במצב רגיש. אבל מעט מאוד מדברים על הצדדים האחרים, הפוטנציאל החיובי של המצלמה. למשל שיקוף, התעניינות אמיתית. יש סיטואציות שבלי ההתערבות של המצלמה היו נראות אחרות, ואולי דווקא בגלל המצלמה נפתח עוד משהו. דווקא בגלל המצלמה נותנים יותר תשומת לב לנושא, דווקא בגלל המצלמה מקדישים לזה עוד רגע. זה מתח מעניין".
בתיעוד רגיש מהסוג הזה, ליוצרים היה ברור שחייבים לתת משקל גם לפוטנציאל השלילי של הצילום, כמו למשל במקרים של התנהגות עבריינית. ובאמת, בסופו של דבר כמה התלוויות לדמויות מסוימות נחתכו החוצה. "אפילו לא היינו צריכים שיגידו לנו שכדאי להפסיק את התיעוד. הבנו לבד: הוא תפס כיוון לא טוב, או שזה יעשה לה נזק", נזכר גולדברג. "אבל מצד שני, צילמת אותו חצי שנה, ויש חומרים נהדרים, והכול הולך לפח. ברור שאתה אומר 'אוקיי, וואו, אולי יש סיבה שעד היום מצלמה לא נכנסה לפנימייה. אולי זה לא אפשרי'. כי די, כמה אפשר להמר, ואין לך מושג. יש רגעים, במיוחד כאלה, כשחומר טוב הולך לפח. שאמרנו, 'טוב, לא בטוח שהדבר הזה אפשרי'.
"ברור שיש רגעים שבהם לכאורה איבדנו את נקודת המוצא, ולא עבדנו עם האנרגיה וההתלהבות של ההתחלה, כי זה בכל זאת תהליך של שנים. אז היינו נזכרים בדנ"א של הדבר הזה, הכוונה הראשונית שאיתה יצאנו לדרך. הרצון להראות את הפינה הזאת שלא רואים אותה. וזה נותן כוח להמשיך. חינוך זה תהליך של שנים – סדרה על חינוך צריכה לקחת שנים. זו הייתה הבנה חזקה שלנו".
גיבורים על המסך
מעבר למסרים מעצימים ולאמירות משמעותיות על חינוך, נראה שהצפייה ב"נעורים" בעיקר מספרת סיפור רחב יותר מאשר "סיפורם של ילדי פנימייה". "באופן מסוים אני מרגישה שהצלחנו לנפץ איזו בועה בסדרה", אומרת אלוביק. "תמיד כשאומרים 'נוער בסיכון' או 'פנימייה', זה ישר מעורר 'אוי, זה נשמע כמו בית יתומים, או מוסד של עבריינים צעירים'. ופתאום אתה נותן להם להיות גיבורים על המסך. אתה מביא למסך אנטי־גיבורים כאלה, ילדים עם המון קשיים, שמצד שני אלה ילדים עם שמחת הנעורים שלהם, ועם המוזיקה, והחברויות שנוצרות שם. אני נורא גאה בזה, שהצלחנו להעביר את זה למסך, שאנשים מסתכלים עליהם ואומרים 'איזה ילדים חמודים, ומצחיקים, ואמיצים, וחכמים'".
גולדברג: "המון תגובות אמרו שזו סדרה על נעורים באופן כללי, על טינאייג'רים. בגלל זה אהבנו את השם שנבחר, 'נעורים'. כי זו סדרה גם על נעורים באשר הם. ואם ילד שגדל בתל־אביב או גבעתיים, צופה בסדרה ונזכר בתקופה הזו, סימן שהרבה פעמים הדמיון עולה על השוני. רק נסיבות חיים מורכבות מביאות ילד מסוים לפנימייה, אבל זה באמת לא אומר מיד שהוא 'בסיכון' או 'מועד לפשיעה', הוא פשוט בן נוער".
אלוביק: "ההבדל היחיד בעיניי, הוא חיובי לטובתם – זה נוער הרבה יותר חזק, מחושל ואמיץ מהילדים שלנו. אין מה להגיד, זה נותן פרופורציות. אתה מסתכל על הילדים האלה ואחר כך חושב על מה הילדים שלך מתבכיינים, מה קשה להם או עם מה הם מתמודדים, וזה די הזוי. אני מעריכה אותם אפילו רק על היכולת שלהם לעזוב את הבית ובכלל להגיע למקום כזה".
גולדברג: "הם עוברים תהליך התבגרות מהיר ביותר. לרוב ההתבגרות נמשכת בארץ עד גיל שלושים והם עושים אותו בשנתיים־שלוש. הם חייבים לקום על הרגליים ולדאוג לכל החיים שלהם. זה מדהים לראות את זה. בנוסף לכל הבלבול שיש גם ככה בתקופת הנעורים, שאתה לא יודע מי ומה אתה, הם צריכים לדאוג לעצמם. זה מעורר השראה, הילדים האלה. אני שואל את עצמי, מה אם אני הייתי במקומם? איך זה היה עובר עליי חברתית, אישית? ממה אני הייתי מדוכא לעומתם? עם מה הייתי מתמודד? זה מכניס המון פרופורציות. זה כל היופי והכיף בעשייה הזאת, שהיא גורמת לך לפגוש אנשים מקרוב, כמו לראות עוד חיים. להיות קרוב כל כך לעוד אדם, לעקוב אחרי החיים שלו, לראות איך הם מתגלגלים. לראות איך זה באמת".
