התנועה הציונית שאפה ליצור טיפוס "עברי חדש", בהשראתם של סופרים והוגים שונים אשר ביקרו בחריפות את ההוויה היהודית בגולה. הבולט שבהם היה מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שבשנת 1897 כתב במאמרו "סתירה ובנין" את הדברים הבאים: "הגענו לעת שבה שני עולמות מתנגשים: היות או חדלון! להיות היהודים האחרונים או עברים ראשונים!". ברדיצ'בסקי סבר שהתורה שבעל פה והספרות הרבנית אשמות במצבו האומלל של העם היהודי בגלות, וכדי לגאול את עצמו עליו להשיל מעליו את אותה יהדות ולחזור אל שורשיו המקראיים המשקפים עוצמה וגבורה, חיוניות וטבעיות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נסראללה למד לנצל את ההרתעה הישראלית לטובתו
– הפרלמנט ההולנדי קרא לממשלה לתמוך בישראל באו"ם
– פמיניזם פרה-היסטורי: ממצאים מפתיעים על חלוקת התפקידים העתיקה
בהתאם לתפיסה זו הגדיר משרד החינוך של מדינת ישראל הצעירה את התנ"ך כמקצוע חובה לשם קבלת תעודת בגרות בחינוך הממלכתי, בעוד שלימודי תושב"ע הם לכל היותר לימודי רשות; כך הם פני הדברים פחות או יותר עד ימינו אלה. דמותו האידיאלית של העברי החדש קרמה עור וגידים כאדם המחובר לאדמתו ונלחם ללא חת באויביו. העברי החדש אחז נשק ביד אחת ותנ"ך בשנייה, וזנח את היצירה היהודית שנתרקמה במהלך אלפיים שנות הגלות, בבחינת קפיצה ודילוג מהתנ"ך לפלמ"ח.
ואולם דמותו ההירואית של העברי החדש הלכה ונסדקה, ובדורות שבאו לאחר דור הקמת המדינה החלו להישמע קולות אחרים. קולות אלה, אשר קראו לחזור אל ספרות חז"ל ואל היצירה הרבנית, בקעו ועלו בשנות השישים של המאה הקודמת דווקא מתוככי התנועה הקיבוצית, ב"חוג שדמות", והן הלכו וגברו והבשילו לכדי תנועה של התחדשות יהודית, המכונה לעיתים "חזרה אל ארון הספרים היהודי". אפשר לחשוב על סיבות שונות להתעוררותה של תנועה זו, וניתן גם להתווכח על מידת תפוצתה והשפעתה על החברה הישראלית, אולם דומה שלהתעלם ממנה אי אפשר.
אחד מביטוייה של תנועה זו ניכר בהקמת בתי מדרש פלורליסטיים ללימוד מקורות התורה שבעל פה. שני בתי המדרש הראשונים, אשר נוסדו בשלהי שנות השמונים, הם "המדרשה באורנים" של התנועה הקיבוצית ו"אלול" בירושלים – בית מדרש מעורב לדתיים וחילוניים. בעקבותיהם קמו בתי מדרש נוספים, ובשנים האחרונות הולכות ומתרבות אף מכינות קדם־צבאיות מעורבות וחילוניות, העוסקות בין השאר בגיבושה של זהות יהודית־ישראלית על ידי לימוד של מקורות תורניים לצד הגות ציונית ויצירה ספרותית ישראלית.
בשנים האחרונות התפרסמו כמה ספרים העוסקים בתופעת ההתחדשות היהודית ומנסים לנתח את סיבותיה, לבדוק את תפוצתה ולנסח לה אידיאולוגיה. ביניהם יש לציין את ספרו של יאיר שלג, "מעברי ישן ליהודי חדש – רנסנס היהדות בחברה הישראלית" (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2010), ספרם של שמואל רוזנר וקמיל פוקס, "יהדות ישראלית – דיוקן של מהפכה תרבותית" (דביר, 2018) וספרו של מיכה גודמן, "חזרה בלי תשובה – על חילוניות אחרת ועל דתיות אחרת" (דביר, 2019). הספר שלפנינו מצטרף למדף הספרים העוסק בתופעה זו, והוא מתמקד בעיסוק האינטנסיבי של תנועת ההתחדשות היהודית דווקא בתחום האגדה התלמודית, וליתר דיוק בסוגת "מעשי חכמים". ההתמקדות של בתי המדרש הפלורליסטיים בלימוד אגדה כבר ספג ביקורת חריפה, בין השאר גם מעל דפי מוסף זה (מורדי מילר, "חורבן בית המדרש", כ' בכסלו תשע"ח), אולם נקודת המוצא של המחבר מתעלמת מביקורת זו ומתייחסת לעצם התופעה.
רב רחומי בכנסת
המחבר, פרופ' דוד יעקבסון, המלמד בתוכנית ללימודי היהדות באוניברסיטת בראון בארה"ב, הוציא לאור את הספר המקורי באנגלית בשנת 2017, וכעת הוא תורגם לעברית. יעקבסון מעיד בהקדמה לספר שהרעיון לכתיבתו נולד בעת ביקור בחנויות ספרים ירושלמיות, שם הבחין בריבוי אנתולוגיות חדשות לסיפורי התלמוד. ספרו מצטרף למחקריו הקודמים, העוסקים ביחסם של סופרים ומשוררים ישראלים לתנ"ך ולמקורות היהדות.
מטרת הספר הנוכחי כפולה: להציג בפני הקוראים את ההתעניינות המחודשת בסיפורי התלמוד ותולדותיה, ולפרוש בפניהם מגוון רחב של פרשנויות ישראליות עכשוויות לסיפורים הללו – ובכך להאיר את העניין והמשמעות שהקורא הישראלי המודרני עשוי למצוא בהם. שם הספר לקוח מאחד ממאמריה של רות קלדרון, והוא מבטא את כוח המשיכה שהיא גילתה בבגרותה במקורות התושב"ע, לעומת התנ"ך שעל ברכיו התחנכה.
מדובר בספר לא ארוך, אשר שליש מתוכו מוקדש לתיאור התופעה של החזרה לארון הספרים היהודי בכלל ולעולם האגדה בפרט. פרקי הספר הנותרים מוקדשים כל אחד לאגדת חז"ל ולפרשנויות מודרניות שלה. המבוא פותח בתיאור נאום הבכורה המפורסם של רות קלדרון כחברת כנסת, שבו לימדה את הסיפור התלמודי על רב רחומי ומותו הטרגי. יעקבסון מנתח את מטרת השיעור התלמודי הזה מעל בימת הכנסת, וכיצד הוא קשור להוויה הישראלית העכשווית. נאום זה אִפשר להביא את פירותיו של הלימוד הבית־מדרשי המתחדש בפני הציבור הרחב, על ידי אחת מהמובילות העכשוויות של תנועת ההתחדשות היהודית.
בהמשך הדברים מובאת סקירה מרתקת של תהליך זה, תוך אזכור דמויות מרכזיות אשר תרמו לו כגון מאיר איילי ודוד צימרמן, והפנייה למחקרים קודמים בנידון. יעקבסון מתייחס גם למקומו המרכזי של העיסוק באגדה במסגרת תנועה זו. הוא סוקר את היחס לאגדה בחברה הישראלית, החל מהשפעתו העצומה של "ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי בעבר ושקיעתה בהמשך, ועד תרומתו של המחקר האקדמי לעניין המחודש בה. הניתוחים הספרותיים המשכנעים והבלטת העוצמה המוסרית המתומצתת של הסיפורים הללו על ידי חתן פרס ישראל לחקר התלמוד, פרופ' יונה פרנקל, וחוקרים נוספים, הרחיבו את מעגל המתעניינים והעוסקים בהם והביאו לפריחה המדוברת בעיסוק זה.
יעקבסון מציין גם את החזרה לעיסוק באגדה בקרב החברה הדתית. אם בעולם הישיבות בעבר היה נהוג לדלג על אגדות התלמוד ולהתמקד במשא ומתן ההלכתי, בשנים האחרונות ניכרת התעניינות גוברת והולכת באגדה גם בעולם הדתי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספריהם של הרבנים ברנדס, קלמנזון ועוד.
תנור ארכאי ורלוונטי
מדוע מתמקדת תנועת ההתחדשות היהודית דווקא בעולם האגדה? התשובה לכך נראית ברורה למדי: בניגוד להלכה הקשוחה והמאיימת שהאדם החילוני לא חש מחויב אליה, האגדה מאפשרת חיבור טבעי ומרוכך יותר. לכך יש להוסיף הן את הקיצור והתמציתיות של הסיפורים התלמודיים, המאפשרים ומזמינים פרשנות יצירתית ומרחיבה, והן את הערכים המוסריים הבוקעים מתוכם, לעיתים תוך ביקורת עצמית חריפה. יעקבסון מציין סיבות אלה ואחרות (בעמ' 66־65), אולם הוא אינו מסתפק בהן ומחפש את הסיבות להתמקדות באגדות ספציפיות דווקא.
בפרקים הבאים, המהווים את חלקו הארי של הספר, בוחן יעקבסון אגדות מסוימות שהפכו לפופולריות במיוחד בעולם בתי המדרש הפלורליסטיים. אין זה מפתיע שהאגדה הראשונה שבה דן יעקבסון היא הסיפור המוכר כ"תנורו של עכנאי", שמידת תפוצתו בעולם בתי המדרש המתחדש הפכה לעיתים מושא למשל ולשנינה. שאר הפרקים מוקדשים לסיפורים ידועים נוספים ובהם מפגש רבי יוחנן וריש לקיש בנהר הירדן, דמותה של ברוריה, וסיפור נישואי רבי עקיבא עם בת כלבא שבוע.
כל פרק פותח באגדה מתורגמת לעברית, ועובר לפרשנות שלה. אין כל ניסיון להציע פירושים חדשים, אלא לסכם ולפרוס בפני הקורא מגוון רחב של פרשנויות עכשוויות, תוך מיקוד השאלות והנושאים העיקריים שעולים במהלך לימוד כל אחת מהאגדות. בסוף כל פרק נעשה ניסיון לענות לשאלת משמעותו של סיפור זה לימינו, תוך התייחסות לרלוונטיות של המסרים העולים מהפרשנויות השונות בעבור ישראלי מודרני בן ימינו.
אין ספק שמי שלא מכיר את האגדות או את מנעד הפרשנויות השונות שניתנו להן יצא נשכר מקריאת פרקי הספר. עם זאת, התחושה המתקבלת מקריאתם היא מקוטעת ואקלקטית. הקורא נחשף אמנם למגוון מרשים של דרכים שונות לקריאת האגדות, אך הדבר בא על חשבון קריאה צמודה וזהירה של הטקסט החז"לי ופרשנות עקיבה שלו. ריבוי הפרשנויות פוגם בחוויה האסתטית הנלווית לחשיפה של הרעיונות והמסרים העולים מתוך ניתוח ספרותי שיטתי.
הניסיון שעושה יעקבסון בסוף כל פרק לאתר את הרלוונטיות של האגדה הנדונה לישראלי בן זמננו הוא קצר ולא ממצה, ולעיתים הוא מתמסמס בתוך עושר הפרשנויות המובא במהלך הפרק. לדוגמה, בסיפור "תנורו של עכנאי" חז"ל מסרבים לקבל התערבות א־לוהית בפסיקת ההלכה, תוך הכרזה תקיפה "לא בשמים היא". ברור למדי שהפופולריות הרבה שלה זכה סיפור האגדה בעולם בתי המדרש החילוניים נעוצה בהפתעה הכרוכה בגילוי שאין ההלכה יורדת מהשמיים מן המוכן, וכי (גם) בני אדם אחראים לעיצובה. אם הפילוסוף הגרמני ניטשה דחה את האמת הא־לוהית מתוך מחאה על כך שהיא מקטינה את האדם ומדכאת את כוחות היצירה שלו, הרי שהתפיסה העולה מהסיפור דווקא מעצימה את מעמדו והופכת אותו לשותף לא־לוהיו. יש להניח שגילוי זה מעודד את היהודי החילוני לבחינה מחודשת של ספרות חז"ל, אולם דווקא רעיון בסיסי זה לא מובלט מספיק לטעמי בספר.
העברי החדש בירדן
בספר נכרכות יחד ספרות מחקרית אקדמית, כדוגמת חיבוריהם של יונה פרנקל ודניאל בויארין, עם ספרות שנכתבה על ידי הוגים השייכים למגזר החילוני כדוגמת קלדרון וארי אלון, וכזו שנכתבה על ידי רבנים ואנשי רוח דתיים כדוגמת הרבנים קלמנזון ודרייפוס. נראה שהבחנה בין המגזרים השונים הייתה יכולה להעשיר ולחדד את התובנות העולות מתוך קריאת הפרשנויות השונות. זאת בהסתמך על ההנחה שלמרות קיומו של מכנה ערכי משותף, בכל אופן ישנם הבדלים השקפתיים ואינטרסים שונים לעיון בספרות האגדה.
למרות הערות אלה, מדובר בניסיון מעניין ומעורר מחשבה ללכוד את החוויה המפעימה של לימוד בית מדרשי בסיפורי אגדה, המאפיין את בתי המדרש הפלורליסטיים. תיאור התהליך של החזרה אל ארון הספרים היהודי בחברה הישראלית הוא מרתק, והשוואת הפרשנויות השונות לסיפורי האגדה, תוך בחינת הרלוונטיות שלהן לישראלי המודרני, מעוררת מחשבה.
אסיים סקירה זו בתובנה שעלתה לי במהלך קריאת הפרק המוקדש לסיפור מפגש רבי יוחנן וריש לקיש על נהר הירדן. סיפור זה מתאר את תחילתו של ריש לקיש כשודד רב כוח, לעומת רבי יוחנן המעודן ובעל היופי הנשי. בעקבות המפגש ביניהם הופך ריש לקיש לתלמיד מובהק של רבי יוחנן, אולם יחסיהם עולים על שרטון ולבסוף שניהם מתים באופן טרגי. ריש לקיש הכוחני עשוי לסמל בעיני הקורא הישראלי את "העברי החדש", והליכתו אחר רבי יוחנן לבית המדרש – את עידונו, באמצעות החזרה אל ארון הספרים היהודי. במקרה הזה יש לקוות שסופו של הסיפור הישראלי יהיה אופטימי יותר מזה של הסיפור התלמודי.
קסמו של ההיסוס הנבון
סיפורי התלמוד בתרבות הישראלית
דוד יעקבסון
מאנגלית: תמי אילון-אורטל
רסלינג, 2020, 220 עמ'
