דין הממזרות יוצא דופן ביהדות. הוא משעה עיקרון מוסרי־דתי חשוב למען עיקרון מוסרי־חברתי־דתי אחר. הוא משית עונש קשה מנשוא – איסור חיתון והוצאה בפועל מכלל ישראל – על מי שלא חטא. בניגוד לכלל העקרוני, אבות אוכלים בוסר ושיני בנים תקהינה; וכמעט שאפשר לומר שבנים מומתים בעוון אבות. זאת, כדי ליצור הרתעה חריפה מפני חילולו של עיקרון אחר, שנודעת לו חשיבות מיוחדת בשמירת המסגרת הלאומית הקיבוצית, וגם, בראייה כוללת, בהגנה על ילדים: שמירת התא המשפחתי וברית הנאמנות הזוגית, והצורך להבטיח שכל ילד יגדל אצל אב ואם שהוא יודע מי הם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– משרד הבריאות קיצץ בתקציב למאבק באובדנות בקרב עולים
– פמיניזם פרה-היסטורי: ממצאים מפתיעים על חלוקת התפקידים העתיקה
– נסראללה למד לנצל את ההרתעה הישראלית לטובתו
בין הילדים המשלמים את המחיר, הלוא הם הממזרים, יש כאלה שגם על הוריהם קשה לכעוס – כגון מי שנולד לעגונה, שאין לה אפשרות כשרה להינשא. אלה הם שני מצבים בלתי־נסבלים, ממזרות ועגינות; ועוד יותר מכפי שבתי דין יוצאים מגדרם כדי להתיר עגונות, נמתחת ההלכה עד הקצה כדי להמעיט ממזרים: אין בולשים אחרי הייחוס אם אין סיבה מיוחדת לחשוד בו, ובימינו נזהרים מפני עריכת בדיקות גנטיות שעלולות לחשוף אנשים כממזרים.
נעמי, גיבורת הרומן "ממזרת", היא מן המקרים המכמירים־במיוחד הללו. היא ממזרת פרי־עגינות. אימה רות עלתה ארצה כאלמנה אומללה ששכלה גם את בניה, וכאן נישאה למי שהתגלה כעבריין פלילי אלים. הלה ברח מן הכלא ומן הארץ. ההתבשלות האיטית של יחסיה של רות עם בחור ישראלי, עד שהרתה לו את נעמי והחלו לחיות יחד, היא חלק נכבד מעלילת הרומן. חלק אחר, השזור יפה בקו העלילה העיקרי, הוא קורותיה של נעמי כעבור שנות דור, כשהיא עומדת להתחתן עם אהובה ומגלה שהיא ממזרת.
הסוגיה כבדה מצד אחד, ופיקנטית מצד אחר. הספר ממחיש היטב את כובד משקלה, אך לא מתנזר מן הפיקנטיות, ואף שואף ממנה מלוא לוגמיו במוחשיות מופגנת. לפנינו ספר קליל, כמעט בידורי בדרך כתיבתו, פרי עטה של מי שבמקצועה היא עורכת דין לענייני משפחה ואשר מרבה לסייע לפסולי חיתון. הוא ספוג, לעיתים גם מעבר ליכולתו, דברי שנינה ועקיצה, תיאורים עסיסיים של מזון ומשקה ודברים המשביעים יצרים נוספים, וגם לשון ציורית שלפעמים מתאמצת מעל לראוי ולפעמים דווקא קולעת, פיוטית ומקורית (הנה דוגמה הכוללת את השניים: האנשים סביב אישה שקיבלה בשורת איוב על נפילת בנה "ניסו לחבקה ולהשקות את ליבה [אבוי] שנתפס בתיל השכול [נהדר]" (עמ' 93).
אכן, הספר, הרהוט והמהנה בסך הכול, מתנדנד גם בהיבטים אחרים שלו בין הגזמות מאולצות לבין מקוריות, חן וזיקוקי כישרון. לפעמים התנודות מומחשות בפסקה אחת, כגון כאשר רות, המתקשה בעברית, אומרת משפט אחד בשפת צחצחות גבוהה ואת המשפט הבא אחריו בעילגות (ראו עמ' 136).
אותו חוסר יציבות ניכר גם בממד העקרוני, הרעיוני, שלשמו נכתב הספר. הביקורתיות כלפי דין הממזרות וכלפי הממסד הרבני מתפרצת ברמות קריקטוריות בתחילת הספר. בהמשכו נדמה אף כי המחברת קושרת לדת כל דבר רע או מגוחך שאפשר, ועל כן סוחפת את גיבורתה אל מאגיה שחורה בעקבות נשים דתיות ומסורתיות מעוטות השכלה. אך לקראת הסוף מתגלות פניה השוחקות של הדת, והקורא למד כי בעצם הרבנות דווקא עשויה לצאת מגדרה כדי למצוא טריק הלכתי שיסיר את הממזרות. אפילו כיעורו המופגן של איש הרבנות בתחילת הספר מתגלה בסופו ככרוך בשורש טוב ליבו וגישתו ההלכתית ההומנית.
האם אל הפיוס הזה חתרה המחברת מלכתחילה? שאלה מעניינת.
מיכל פנקל
סביונים, תש"ף, 214 עמ'
