ימים רבים אחרי הפגישה היחידה שלי עם אסתר דוד, דמותה המשיכה לבצבץ בין מחשבות היומיום. השיחה הייתה מעניינת, הפתיחות של הסופרת ההודית כלפי זר מוחלט הייתה מרשימה, וגם המראה הבוהמייני של אסתר דוד בערב תל־אביבי קריר שהנוכחים התלבשו אליו בשילוב הלא־מפתיע בין מרושלות ישראלית מוכרת למכובדות הודית לא מוגזמת – היה בולט לעין.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הפרלמנט ההולנדי קרא לממשלה לתמוך בישראל באו"ם
– נסראללה למד לנצל את ההרתעה הישראלית לטובתו
– דעה: מאז ולתמיד: אפשר לפתח את ההתישבות גם בלי ריבונות
לפני שלוש שנים אירחה אגודת הסופרים העבריים משלחת רשמית של סופרים מהודו. ההשתתפות של אסתר דוד במשלחת לא הייתה מפתיעה. היא ללא ספק הסופרת היהודייה הבולטת ביותר בהודו, אף שהחלה לכתוב בגיל מאוחר, אחרי קריירה כפסלת וכעיתונאית מובילה בטיימס ההודי. ועם זאת היא הייתה אלמונית כמעט לחלוטין בישראל, ואף ספר שלה לא תורגם לעברית.
כאשר מאיר עוזיאל הזמין אותי למפגש עם המשלחת ההודית, השם שלה לא היה מוכר לי. גם לא זכות האבות שלה. סבה נאבק למען שחרור הודו לצד סרדר פאטל, מי שנחשב היום לדמות הפופולרית ביותר בהודו בקרב דור הנפילים של שחרור המדינה. הפסל הגבוה בעולם הוקם לזכר פאטל, כתזכורת קטנה לכך שבהודו של היום גם המהטמה לא ממגנט כל כך הרבה אהבה וכבוד.
ראובן דוד, אביה של אסתר, היה דמות לא פחות ציורית ממנה. שיקארי (צייד הודי) נודע, שהפך באחת לצמחוני, רוקח טבעי ואיש שימור טבע, והקים את אחד מגני החיות המרשימים והמשובחים ביותר באסיה. גם אסתר הצעירה לא הייתה דמות לגמרי אלמונית. יום אחד הגיע לביתה איש צעיר בשם נרנדרה מודי, כדי להראות לאסתר כמה שירים שכתב בגוג'ראטית. גם באיומי גיהנום לא תוציאו ממנה חוות דעת על איכות שיריו של מודי הצעיר, והאם צדק לדעתה אלוהי הצפונות והגורלות כאשר ייעד את המשורר הצעיר להיות ראש הממשלה החזק והמשפיע היום בעולם. ניסיתי.
הכבשה השחורה
"ספר רחל" הוא הספר הראשון של דוד המתורגם לעברית, והוא עוסק באלמנה יהודייה שגרה סמוך לים הערבי, בעיירה דאנדא, דרומית למומביי. הגיבורה רחל התאלמנה מבעלה אהרון, וכל שלושת ילדיה עלו לישראל. בית הכנסת, שבעבר היו בו מניינים וחזן, הפך לשומם. רק רחל עדיין מבקרת בו, מנקה אותו, וממלאת אותו בשירת דווה־רה־דווה, ה' רועי לא אחסר בלחן מקומי ובשפת המראטהי, שפתה של קהילת בני ישראל – הקהילה היהודית הגדולה בהודו. זהו בית הכנסת שבו התחתנה ובו נימולו שני בניה, וכעת, למעט כמה תיירים, איש אינו חפץ בו. לא כבית כנסת, בכל אופן. הוא נמצא בעיירת חוף יפה באזור השבע של הודו המודרנית, ורחל מבינה שמאחורי גבה נרקמת מזימה של חיסול בית הכנסת לטובת יוזמה תיירותית שבה שותף גם חבר הקהילה היהודית.
הספר עוסק במאבקה של רחל לשמר את בית הכנסת, ותוך כדי כך גם לחתן את בתה הסוררת שעלתה לישראל וחיה בקיבוץ כבר שנים. זוגיות ארוכה שלה עם קיבוצניק אשכנזי הסתיימה בשברון לב וללא חופה, כאשר האחים שלה – בניה של רחל – וההורים שלו, מעורבים בכישלון.
כל פרק בספר נפתח במתכון מהמטבח היהודי־הודי, החלטה שזכתה לשבחים בפרסים שגרף הספר. רחל, היהודייה האחרונה של דנדא, קיימת רק בדמיונה של אסתר דוד, בדומה לזכי דאלי, היהודי העיראקי האחרון של סמי מיכאל. אבל המתכונים עדיין קיימים, והסופרת מספקת להם חמצן נוסף של זיכרון כאשר היא פותחת בהם את פרקי הספר וגם משלבת אותם יפה בתוך העלילה.
אסתר לא יכולה וגם לא רוצה להתחפש לרחל, האלמנה היהודייה הנאמנה למורשת אימהות ואבות; אסתר היא חילונית ובוהמיינית מדי, והמתכונים הם נקודת מפגש בין הסופרת לגיבורה. היא בעצם אומרת: את הקהילה היהודית של כפר מולדתי דנדא כבר לא אציל, אבל כל עוד יקראו בספר רחל, המתכונים של יהדות בני ישראל לא יימחו.
לדעתי, ההזדהות האמיתית של אסתר דוד בספר אינה עם רחל אלא עם הכבשה השחורה של הקהילה היהודית בבומביי, ג'ודה; עורך דין יהודי שהקהילה היהודית מנדה אותו. סיבת הנידוי קשורה יותר לסבו, שגופתו נשרפה כמנהג ההינדואים, ומאז דבק כתם בל יימחה בכל צאצאיו וג'ודה בתוכם. הוא בוחר בזהות חילונית אבל קשה לומר שהוא באמת משתלב בחברה ההודית, לפחות בכל הנוגע למציאת שידוך. הודו היא אמנם מדינה חילונית וסוציאליסטית בחוקתה, אבל דתית וקפיטליסטית בערכי המשפחה שלה, וג'ודה תקוע בין העולמות – מכאן הוא מנודה, ולשם אי אפשר להיכנס. גם כשרחל מחפשת עורך דין יהודי שיעזור להציל את בית הכנסת ונזכרת בו, שמו של ג'ודה נמחק מזיכרונה.
מרכבת אליהו הנביא
ב"ספר רחל" יש אפוא שלושה צירים גלויים: הצלת בית הכנסת, שגם מצילה את הרלוונטיות של רחל כיהודייה אחרונה בכפר; השבתו של היהודי האובד ג'ודה לחיק הקהילה; וכמובן הצלת המורשת הקולינרית היהודית.
הציר הסמוי הוא האחווה בין היהודים להודים שבתוכם הם חיים. דומה שיהודי הודו, ובעיקר בני ישראל, הם קהילה כמעט בודדה בעם היהודי שביכולתה לומר כי עלתה לארץ כמעט כולה מתוך כיסופי ציון, ללא שום ביטוי של שנאת ישראל במדינה שממנה עלו. ילדיה של רחל מפויסים עם מורשתם וכולם מדברים איתה מראטהי, שפתם של בני ישראל. אפילו הנכדים זוכרים מילה או שתיים. הפיוס הזה גם מוליד את התרגשותה של רחל למשמע נכדיה דוברי העברית: "גדול הוא האל, הילדים מדברים בשפת התורה".
ספר רחל, והספרים האחרים בקורפוס העשיר של אסתר דוד, מאירים לקוראים קהילה ייחודית שמצד אחד עלתה לישראל בהמוניה, כמו הקהילות הנרדפות של מזרח אירופה וארצות האסלאם, ומצד שני תמיד נהנתה מיחס שוויוני והוגן בהודו. היהודים בספר הם לגמרי חלק מסביבתם, ואף שרחל יהודייה בודדה בכפר, היא מוקפת אהבה וקבלה. עניין זה בא לידי ביטוי באחת ההפתעות בספר.
ככלל, הספר נע על מי מנוחות. מתיקות העלילה מקורה בפשטותה ובקלות ההזדהות עם רחל. מהר מאוד אנחנו מבינים מה רחל רוצה, והדרך הרחלית לניצחון היא קשה ומפותלת במידה מתונה. לקוראים המכירים את קהילת בני ישראל בהודו ברור שהדרך לניצחון לא תדלג על אליהו הנביא. לא רחוק משביל החומוס של התרמילאים הישראלים, ביקר אליהו הנביא עוד בימי הבית הראשון את שרידי הפליטה של היהודים שנפלטו אל חופי הים הערבי במהאראשטרה, והבטיח להם שבקץ הגלות ישובו לארץ ישראל.
את סימני המרכבה שהשאיר הנביא על סלע גדול יכולים לראות התיירים שיסכימו לעשות את הנסיעה הלא ארוכה ממומביי או מגואה. את ההיצמדות שלהם לעם ישראל למרות נתק של מאות שנים, קושרת הקהילה להבטחת הנביא. היום טקסי המלידה של הקהילה הפכו לידועים יותר בישראל, ואף זכו להכרה של משרד החינוך. הזכייה בגילוי אליהו אינה של אחת הדמויות היהודיות של הספר אלא דווקא של דמות הינדואית, שלא מעטים בתוכנו היו רואים בה עובדת אלילים. לא אתפלא אם הסופרת ספגה על כך ביקורת בקהילה היהודית־הודית הקטנה.
בין ביקורת לתיקון
ספר רחל מתברך בארבעה חוקרים שמאמריהם חותמים את הספר, ומהווים ביטוי לצמא, לפחות בקהילה המחקרית, לגלות לקורא העברי את עולמה וכתיבתה של אסתר דוד. זהו מאמץ ראוי לשבח.
המאמר של רוני פרצ'ק, ובמידה מסוימת גם זה של קציעה עלון, לא היו קלים לי להבנה. אבל גם אחרי שמבינים את המאמרים, ניכר הפער בין המתיקות והפשטות של הספר ובין המאמרים המבקשים לפעפע לתוכם גם את שלל הספרים שלא תורגמו לעברית, וגם השוואה – לא מחמיאה במיוחד – בין היהדות לבין ההינדואיזם.
עלון מוצאת בספר מחאה פמיניסטית בדמותה של רחל, שכל תפקידה בבית הכנסת לפני פריצת העלילה הוא ניקיון ותו לא. גם היא רואה בדתות המונותאיסטיות דתות פטריארכליות, ומשווה בין רחל לדמויות ספרותיות מוסלמיות. קטונתי מלומר אם זה ספר פמיניסטי, ואין לי הבקיאות של עלון במכלול יצירתה של דוד. הגעגוע של רחל הוא לבית הכנסת, למניינים, לחגים ולתפילות, ואם מבצבצת ביקורת על מוסד השידוכים ההודי ועל הלחץ על החתן והכלה להיענות כנערה ונער לשידוך שרקמו הוריהם, הוא מחוויר מול אהבתם של רחל ואהרון, בני הדודים שנכנסו לחופה בגיל העשרה.
אפילו המשפט "עם מותו של אהרון היא רצתה לקפוץ לים ולהצטרף אליו", מהדהד את מנהג הסאטי והוויכוח הפנים־הודי בן מאתיים השנים, האם נשות המעמד הגבוה הקופצות לאש השריפה של בעליהן עושות זאת מתוך אהבה עצומה או מתוך לחץ חברתי ופחד. וכמובן, כשם שניתן למקם את אסתר דוד על הציר של סופרות יהודיות־מזרחיות, עלון הייתה יכולה למקם למקם אותה כסופרת הודית הכותבת באנגלית, בדומה לאניטה נאיר, קיראן דסאי או ארונדהטי רוי, מחברת "אלוהי הדברים הקטנים".
שלווה וייל ושמעון לב פונים יותר לקורא היחף, והאחרון גם ממקם את דוד בתוך ההיסטוריה של יהודים הודים הכותבים לקהל הודי. ההשוואה לניסים יחזקאל (Ezekiel), אבי השירה המודרנית ההודית באנגלית, ראויה למבט נוסף עם צאתו של ספר רחל בעברית. ניסים ואסתר הם דור שני ליהודים מעדת בני ישראל שהתרחקו מהיהדות והחליטו, בניגוד לרוב אחיהם, להישאר בהודו. שניהם גדלו בצל אבות שחקרו את עולם הטבע. שניהם הודים בזהותם, ומעל דפי מוסף זה פרסמתי בעבר את המתקפה של ניסים יחזקאל על מי שהעז להלעיז על מולדתו.
שירו "חתונה יהודית בבומביי" הוא תמונת ההיפוך של ספר רחל, ומציג את קהילת בני ישראל בנלעגותם, צביעותם, ויומרתם הריקה להיות "פרוגרסיבים". היהדות היא קליפה ריקה, כוס ששוברים בחתונה. בשבת מהמרים, מקללים ושותים לשכרה, ולא משתחררים אף פעם מכף הקלע שבין הניכור כלפי חיים יהודיים מסורתיים, לאי־היכולת להיות מודרניים במלוא מובן המילה.
אסתר דוד היא במידה מסוימת תיקון של ניסים יחזקאל. היא עצמה חזרה לקהילה היהודית ונותנת בה עין טובה בספר רחל. גם לרחוקים שברחוקים יש דרך חזרה, דרך שתואמת את האני החילוני והמודרני שלהם, בעזרת רדיפת הצדק, כמה תבשילים, אופק של שידוך, וכמובן התגלות הנביא ששמר על יהודי הודו כל הדורות. ספר רחל הוא יצירה צנועה, אסוּפה ומתוקה, שמבקשת קוראים שמוכנים לפתוח את לבם לניסים הקטנים של החיים.
אסתר דוד
מאנגלית: יונתן עלון
גמא, 2020, 225 עמ'
