זו הייתה אהבה רועשת ממבט ראשון. שעת צהריים לחוצה במערכת הופרעה לקולות צהלת ההורים המאושרים: הדפס פנימי ראשון של מוצש ("בלי גרשיים!" דאגו להזכיר לנו) יצא לאור הפלורוסנטים, ועוד לפני שיצא לאוויר העולם כבר הפגין נוכחות. קומה ארבע בבית קלקא שבתל־אביב געשה. עמדות ננטשו, מחשבים נומנמו וכולנו יצאנו למסדרונות כדי לראות את הבשורה. הצצה חטופה הבהירה שהוא לא דומה לאף אחד אחר מבני המשפחה המורחבת. החיתוך שונה, התוכן אחר, הקולות שעולים ממנו צעירים וחסרי מנוח. ובכל זאת – אח. על שער הפיילוט – אם תרצו, האולטרסאונד הראשון של המוצר בהתהוות – התנוססה דמותו של הרב מנחם פרומן, אבל לא היה צריך יותר מדפדוף אקראי כדי לדעת שלא במגזין תורני עסקינן. האח הצעיר והתוסס של דיוקן (שהייתי אז עורכת שלו) נראה כמו הצצה למסיבה שלא הוזמנו אליה. ואנחנו הבטנו בו באהבה של מי שיודע שלמרות הקִרבה הבלתי אמצעית, בין דפיו של מוצש מסופר סיפור דתי־לאומי אחר לגמרי מזה שלנו. אם לידתו של מוסף "שבת" שנים אחדות קודם לכן נתנה תחושה של כובד ראש, לידתו של מוצש הייתה חגיגה של חבר'ה שבאו לתפוס ראש. ואנחנו – אנשי החדשות, יומן ודיוקן – נדדנו ביניהם ונהנינו מכל העולמות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שגרירת גרמניה בישראל לא תתגעגע לטראמפ: "התייחס אלינו כאויב"
– נופלים בין הגלגלים: הגיע הזמן לשים סוף ל"ביטוחים בכאילו"
– פייסבוק, טוויטר והמזימה הסודית שלא קיימת
מהר מאוד בן הזקונים השובב של המערכת הפך לחלק חשוב במשפחה, עד שכבר היה קשה לדמיין אותה בלעדיו. הוא היה הסנונית הראשונה שעלתה לירושלים, בעקבותיה עלתה המערכת כולה. כאן צפינו בו מקרוב פורץ את גבולות הקופסה המרובעת שעיתונות המגזר נדרשה לה גיליון אחרי גיליון. הוא חצה את הגבול בזהירות, כשהוא מוציא מפעם לפעם את הרגל מהקו המסומן והנוקשה של מה שמקובל. בלי התרסה אבל עם אמירה נחושה, והוא ידע גם למה.
מוצש היה לפה לציבור שלא היה לו בית, והיה גם לוח מטרה לאלה שלא אהבו לחטט בפצעים ובכביסה המגזרית המלוכלכת שחור על גבי עיתון. הוא הצליח לשנות את השיח הפנים־מגזרי כשהוא מעלה סוגיות שלא דובר בהן קודם לכן, והיום כבר הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהשיח הזה. מה שטואטא בקפדנות מתחת לשטיח נוער ועלה אל מעל לשולחן. כמו כל שינוי, הוא גרם לשמרנים שבינינו לנוע באי נוחות, אבל עבור רבים אחרים הוא היה כמו אוויר לנשימה. הכרה ראשונה בעולם שלם ששיקף אותם. האנשים האלה, התברר מהר מאוד, הם לא שכונה רחוקה בגבעת־שמואל או בצפון רעננה. הם פה ליד כל אחד מאיתנו, במעגל קרוב יותר או פחות.
מוצש גרם לשמרנים שבינינו לנוע באי נוחות אבל עבור רבים אחרים הוא היה אוויר לנשימה, הכרה ראשונה בעולם שלם ששיקף אותם
בסופו של דבר כולנו נכנסנו למסיבה הזו. באנו לראות מה קורה שם מבפנים, וגילינו בה את סביבתנו הקרובה. פתאום אפשר היה לדבר על דברים שלא דיברנו עליהם. להתווכח. לכעוס. להתפייס. להכיר. האח הקטן, זה שישב על הרצף הדתי והתעניין ברשימת הרווקים/ות המבוקשים/ות של המגזר גדל, התחתן ונולדו לו שניים־שלושה ילדים. אבל גם היום, כשהוא מציין 500 גיליונות סתוויים, הוא לא מוותר על העולם הצעיר שהוא היה חלק ממנו לפני רגע. הוא גם לא מוותר עלינו.
מזל טוב, מוצשים. לחיי הגיליונות שבדרך.
כותבי מוצש בעבר ובהווה חוזרים אל הכתבות שכל המגזר דיבר עליהן
מוצש 500: לראות חברים כמונו בשער
מוצש 500: מסע אישי לתוככי החרדות הדתיים
מוצש 500: המסמסים בשבת הסעירו את המגזר
מוצש 500: המרוץ אחר גיבורת הילדות נדיה קומנץ'
מוצש 500: מסתבר שהדרך לרזות לא בהכרח כוללת ספורט
מוצש 500: הקרב על האימוץ של הכלב בלונדי
