בהכללה גסה אפשר לומר כי כל תופעה שמתחילה בציבור החילוני תגיע משם אל המגזר הדתי ולבסוף למגזר החרדי, שם היא תתחיל להתפשט מהמגזר החרדי הפתוח יותר אל המיינסטרים החרדי. זה תקף לגבי שירות בצה"ל, אקדמיה, טרנדים של אופנה וגם לגבי תרבות. כך, אחרי אינסוף סדרות "חברים" אמריקניות וישראליות־חילוניות, הפציעה כאן ב־2008 "סרוגים", ועשור לאחר מכן קיבלנו את "שבאבניקים". ב־2018 הצטלבה דרכי עם שתי החבורות הללו בשתי כתבות שער – האחת לרגל העונה הראשונה של שבאבניקים, והשנייה לציון עשור לסרוגים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בין קודש לחול: מקימי "מוצש" חוזרים לרגעים הראשונים
– ביידן הוא פלקט של המפלגה הדמוקרטית
– הירי מעזה: האם הברק היכה פעמיים?
סרוגים היא הסדרה שהביאה אלינו את חבורת הרווקים מהביצה הירושלמית ששבתה את ליבנו. אמיר ויפעת – להלן הגרוש הרגיש והמעצבת הגרפית שאחרי הרבה גלגולים נישאו והפכו להורים; הודיה הסטודנטית למקרא שמגששת אחר מקומה בעולם הדתי; רעות, רואת החשבון הפמיניסטית; ונתי הרופא המחוזר. סרוגים הביאה אל המסך את תופעת הרווקות המאוחרת במגזר והעזה להציף נושאים שעד אז לא היו מדוברים במיוחד בציבור הדתי כמו דתל"שים, יחסים בין המינים ואפילו הבלחה של הומוסקסואליות מגזרית. יוצריה, לייזי שפירא וחווה דיבון, בוגרי מעלה, הביאו לראשונה אל המסך דתיים שהם בני אדם – עם רגשות, אהבות ותקוות.
והנה, כעבור עשור, עלתה למסך חבורה אחרת, דומה אבל שונה מהמגזר החרדי: "שבאבניקים". עם חליפה וקנייטש בכובע הפכו אבינועם, גדליה, מאיר ודב לייזר לחביבי המבקרים והצופים. בסדרה שיצר אלירן מלכה, אף הוא בוגר מעלה, הם העניקו לצופים הצצה לחייהם של בחורי הישיבות המודרניים ולעולמם – עולם של תורה ונספרסו, חולצות של "פולו ראלף לורן" ויראת שמיים, בחורות ואינטרנט. קו ישיר מחבר בין השתיים – את שתיהן יצרו יוצרים דתיים בוגרי מעלה, שתיהן עוסקות בחבורות ושתיהן פורצות דרך בהבאת השונה אל המסך. שתיהן עוררו שיח והוכיחו שאפשר להראות בפריים־טיים דתיים לאומיים שלא על תקן המתנחל מגבעה ד', וחרדים שלא מפגינים "שאבעססס". שתיהן הראו כי מתחת לכיפה ולחצאית אדם הוא אדם הוא אדם. שתיהן גם הביאו לשיח תוך־מגזרי, שלא לומר חשבון נפש – רבנים דתיים־לאומיים והורים מהמגזר קיבלו סוף־סוף הצצה פנימית למה שעובר על ילדיהם הרווקים המבוגרים – הם ראו מקרוב איך נראית ארוחת שבת בביצה, והבינו כמה מורכב להקפיד על "איסור נגיעה"; ואילו שבאבניקים סיפקה הצצה גם בתוך הציבור החרדי לעולמם הפחות מוכר של השבאבניקים, ועוררה דיון על תופעת הנוער הנושר במגזר החרדי, כמו גם על נושא השידוכים והקושי בלהתמיד ב"תורתם אומנותם".
יש חשיבות עצומה לדמויות מגזריות שצצות על המסך באנושיותן. אם היה לי משהו מספק במיוחד בראיונות עם השחקנים בשתי החבורות הללו, זה לשמוע מהם תגובות מרגשות שהם מקבלים מקרב הקהל הדתי והחרדי, ולשמוע על השינוי שהדמויות חוללו בהם עצמם. אז אמנם אוהד קנולר (נתי) לא עבר לגבעת־שמואל ואורי לייזרוביץ' (גדליה) לא התחיל ללמוד דף יומי, אבל שניהם לדוגמה סיפרו על החיבור הבלתי אמצעי עם האוכלוסיות שעד לצילומים הם הכירו רק מהכותרות בעיתונים, ועל השינוי שהמפגש הזה חולל בהם. הם למדו להקשיב ולהכיר את השונה מהם. אלו סדרות שגם מאות הרצאות על המגזר ומאמרים שמנסים לבנות גשר לא יתחרו בהן במתן צוהר לעולמו של האחר, ובכך ערכן הגדול. במובן מסוים גם מוצש בונה כל שבוע את הגשר הזה, כשהוא מציף תופעות מגזריות בצורה אמיצה ופורצת דרך מחד, ומאידך מביא את עולם התרבות הכללי אל הקורא בצורה מעניינת.
בשולי הדברים, ואחרי עשרות שערים במוצש, אשתף שמאחורי כל שער כזה עומדים שבועות של הכנה וצוות שלם של הפקה, איפור, צילום, עריכה, עיצוב והגהה, כשאת הקרדיט הגדול מקבל הכתב. זו ההזדמנות להודות לכולם ולומר "שלי ושלכם, שלהם הוא".
