כנראה הקב"ה תכנן את יום ההולדת ה־500 של מוצש דווקא שבועות לפני תום המדור השבועי שלי "תיאוריית הקשב" במוסף שבו אתם אוחזים (השבוע אנחנו בהפסקה מתודית). עבורי זה הרבה יותר מסמלי, שהכתבה שביקשו ממני להעלות מהאוב קשורה בצורה ישירה למדור המדובר, שבו יצאתי למסע בעקבות הפרעות הקשב והריכוז שלי. הרי יש כתבות שכיף לחזור אליהן: לילה שאכלתי בו רק צ'ולנט או פרופיל שהכנתי על הזמר המנוח לאונרד כהן. לכתבה שנבחרה לי קשה לי לחזור, אבל מצד שני, עורכיי מעבירים אותי צעד נוסף במסע האינסופי שלי לטיפול לא רק בהפרעות הקשב, אלא גם בחרדות. "פחד, א־לוהים" זו הכותרת שבחרו העורכים דאז להצמיד לכתבה שבה נחשפתי כמו שלא נחשפתי בחיים: כתבתי על החרדות שלי, במיוחד אלה שסביב טקסים דתיים, ספציפית בבית הכנסת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שגרירת גרמניה בישראל לא תתגעגע לטראמפ: "התייחס אלינו כאויב"
– מאז פרוץ המשבר: 23,500 עולי אתיופיה מובטלים
– "אני לא שמאל ולא ימין. אני אזרח ערבי"
עד כמה סבלתי? בעידוד הפסיכולוג שלי דאז, ניגשתי לדוכן התפילה, והתכוננו לכך חודשים. "אם אתה רוצה להתגבר על החרדה שלך מלהיות חזן, עליך לנסות את זה", אמר לי, אחרי שדמיינו עשרות פעמים כיצד זה קורה. הרי כבר נאמתי מול קבוצות של אנשים, והתראיינתי בתקשורת, אבל להיות חזן זה משהו שלא הרגשתי שאני מסוגל לעשות. הנה לכם קטע המתאר את הכמעט־התעלפות שלי תוך כדי תפילה: "הרגשתי אט־אט את הגוף שלי קורס. הברכיים רעדו, הידיים הזיעו והקול החל להיסדק", תיארתי אז, "ככל שהתקדמתי בתפילה הרגשתי שהגרון שלי הולך ונסגר, וכי בעוד רגע אתעלף. הפסקתי לרגע וניסיתי להמשיך הלאה. פשוט לא הצלחתי. תחושת הכישלון מילאה אותי במהירות". לבית הכנסת, ובוודאי למניין המדובר, לא יכולתי לחזור לעוד הרבה מאוד זמן. החרדה השתלטה לי על החיים. גם ראיונות רדיו לא יכולתי לעשות, והרצאות לא באו בחשבון. הרגשתי שאני על סף מצב אישי מסוכן מאוד שהשלכותיו אינן ידועות.
הדבר היחיד שהציל אותי אז, בערך לפני שבע שנים, היה כדור קטן שרופאת המשפחה המליצה עליו, ציפרלקס. כנראה רק אז, כשכבר הייתי מאורס לאביטל, הרגשתי מספיק בנוח לחשוף את עצמי ככה, ולדבר על מצב כה רגיש שהייתי בו. אחרי אותם התקפי חרדה תכופים הסתגרתי בדירת הרווקים, כמעט לא יצאתי לארוחות אצל חברים, ולא יצאתי ולו לדייט אחד במשך שנה שלמה. אביטל היא זו ששכנעה אותי להפסיק את ההפסקה הכפויה הזו, וזה היה עוד שלב בהחלמה שלי.
קראתי כעת שוב את הכתבה בשקיקה, והנה לקראת סופה אני מצטט את ד"ר אבי יקיר – פסיכיאטר ששנים לאחר מכן סייע לי לבנות את "תיאוריית הקשב". אז אמנם הייתי מאורס ושמח, אבל יצא שזמן קצר אחרי שהתארסנו פורסמה הכתבה, ומשפחה שלמה שעוד לא הכרתי נחשפה לחיי דרך דפי העיתון. הם קיבלו זאת בצורה יפה ורגישה. אי אפשר גם להתעלם מהאיורים הרגישים והמדויקים של נועה קלנר, שהמחישו בדיוק את מה שהרגשתי.
סגירת מעגל נוספת היא שלפני כמה חודשים, אחרי שבע שנים, החלטתי להפסיק ליטול את הציפרלקס. חששתי שאיאלץ להמשיך עם הכדור לכל החיים, ואחרי הרבה לבטים החלטתי שהגיע הזמן לרדת מגלגלי העזר הכימיים האלה, ולנסות לחיות בלעדיהם. אני חושב שהכתבה הזו עשתה שירות חשוב לציבור הדתי, שעדיין מפגר לעיתים אחרי החברה הכללית בנוגע לטיפול תרופתי. ואני מודה לכם, קוראים יקרים, שאתם מסייעים לי מדי כמה שנים לצלוח אתגרים אישיים.
