את הבלגן שיצרה כתבת המסמסים גיליתי רק יומיים אחרי שהתפרסמה. באותו שבוע הייתי במסע ג'יפים בפורטוגל, נטולת ווי־פיי או חיבור אחר לעולם, ולא היה לי מושג מה עוללתי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חיל האוויר קיבל חמקן ניסויים ייחודי: "מטוס משנה משוואה"
– המוח העולמי: הפוליטיקלי-קורקט הלך צעד אחד קדימה
– מכורה שלי: לזכור את העבר, לראות את העתיד
רק כאשר התחברתי סוף־סוף, בלובי עלוב של מלון דרכים רעוע, התחילו המסרונים להגיע. אני זוכרת את הראשון שבהם: "אחותי, המצאת מגזר". אחריו הגיע מטח של הודעות מעיתונאים, רבנים ומחנכים. פוסטים בכל הרשת תייגו אותי. תחנות רדיו ביקשו שאעלה להתראיין אצלן. במשך דקות ארוכות גללתי את הפיד בסקרנות. "מה קורה איתך?" שאלה אותי אחת השותפות למסע, שלא הייתה דתייה. "לא יודעת. נראה לי שהכתבה שפרסמתי השבוע עושה קצת בלגן".
"על מה הכתבה?" היא תהתה. "על דתיים שמסמסים בשבת". "לא הבנתי. מה כל כך מסעיר בדתיים ששולחים הודעות בווטסאפ?". ובאמת, זר לא יבין איך נושא כל כך נישתי ופנים־מגזרי הצליח לעורר כזו מהומה. גם אני בהתחלה לא הבנתי. גם בערוצי התקשורת הכללית התקשו להבין על מה ולמה סוערת הציונות הדתית.
הרגע המופרך ביותר היה כאשר רועי שרון, אז כתב ערוץ 10, החליט לעשות פולו־אפ לכתבה. הוא ביקש ממני את הטלפון של אחד המרואיינים שדיבר איתי בעילום שם, ואחרי שאישרתי מול המרואיין הוא נעתר לבקשה.
יושב לו המסמס בשבת בשיא הפריים־טיים של מהדורת החדשות, מוסתר בצללית ובעיוות קול, ובטון עגום, כאילו היה איזה אנס או רוצח, הוא מתוודה על חטאו הנורא. זה היה הזוי ומופרך ומשעשע בו־זמנית.
עכשיו גם מותר לספר שבמערכת לא ממש ששו לפרסם את הכתבה. הגעתי עם הרעיון אחרי שבמוצאי שבת הבחנתי שכמה מחבריי הדתיים נראו לאחרונה בשבת. כשבאתי עם הסיפור למערכת, העורך שלי אמר: "יופי, מצאת איזה אחד או שניים, בטח ירושלמים שלא סגורים על עצמם דתית. זה לא אומר שיש כאן באמת סיפור".
"ואם אני שולחת לך בשבוע הבא צילום של אחד מחבריך הדתיים כשהוא נראה לאחרונה בשבת", הצעתי, "תאמין לי שיש פה סיפור?"
"את לא תמצאי", הוא הכריז. שבוע לאחר מכן שלחתי לו שלושה.
ביום שאחרי הפרסום התקיימה ישיבת מערכת סוערת. אנשים איימו בביטולי מינויים. מחנכים התקשרו לגעור בצוות העיתון. אחד העורכים הדליף לי שאורי אליצור ז"ל, עורך העיתון דאז, פתח את הישיבה במילים "הכתבה הזאת, מוטב היה לה שלא תתפרסם". בתגובה נכנסתי לחדרו ואמרתי: "אורי, אחת לכמה זמן אנחנו מצליחים לגעת באיזו נקודת עומק. כן, היא מרגיזה. כן, זו תמיד שאלה אם ראוי לכתוב בעיתון על תופעות שנויות במחלוקת כי אולי זה מכניס לאנשים רעיונות לראש. אבל היה סיפור, וסיפרנו אותו. אתה תראה שהימים יעברו, ומהנושא שעצבן את כולם, הסיפור הזה יקבל פרופורציות". לזכותו של אליצור יאמר שהוא קיבל את ההערה ובאמת חלפו הימים, ומאז "מסמסים בשבת" הפך כבר למטבע לשון. מדי פעם אנשים שולחים לי דוקטורטים וספרים שמזכירים אותו, ואני מחייכת בקריצה.
אז למה דווקא הנושא הזה הרגיז כל כך את כולם? התשובה שלי לפחות היא שזה משום שהוא נגע באחת ממצוות הליבה של היהדות. יש שלוש מצוות יסוד כאלו: כשרות, נידה ושבת, והן אלו שמגדירות את הדתיות. באותה תקופה החלה שחיקה בשלושתן. בירושלים התחילו לדווח על מסעדות שהכריזו על כשרות ללא תעודה ועל אלפי דתיים שסועדים בהן. בגזרת הנידה פורסמו פסיקות של רבנים נועזים שהתירו לנשים עם בעיות פוריות לוותר על חומרת רבי זירא ולטבול מוקדם יותר. ואז הגיעו המסמסים, ולאנשים כבר היה קשה להכיל את זה. מה, עכשיו גם בשבת אתם נוגעים לנו? הם חשבו – אז מה בעצם יגדיר את הדתיות, השתייכות סוציאלית?
בדיעבד, אני לגמרי יכולה להבין את הסערה, וגם מדוע דאגו המחנכים מפני פרסום כזה, שעצם הדיבור עליו מספק לגיטימציה לאלו שמעוניינים להגדיר את עצמם כדתיים ללא כל מחויבות מעשית. מבחינתם זה מדרון חלקלק שהופך את כל הסיפור ההלכתי לנזיל וחסר כל עוגן.
רק דבר אחד אני לא מוכנה שיאמרו לי: שהמצאנו מגזר. לא המצאנו אותו, אלה אנשים שהיו קיימים אז וקיימים גם היום. הם יכולים להיות רווקים בשבת קיץ ארוכה שמנסים להפיג את הבדידות, או נשואים בטיול לחו"ל שעושים הפוגה לרגע משמירת מצוות. לרוב, הם טורחים להסתיר את זה. הם לא צועדים במצעדי גאווה. אולי כי בסתר ליבם הם עדיין יודעים שהשבת היא הרבה מעבר להלכה. שבת היא התכנסות משפחתית. שבת היא נשמה יתרה, וכל הפוגה ממנה לסלולרי היא הפסד של זמן יקר. הם יודעים את זה, והם פשוט חלשים מול זה, ולא עלינו המלאכה להיות בוחני כליות ולב.
הסיפור של המסמסים בשבת התחיל ביום שבו כיביתי את הסלולרי והסתיים ביום שבו הדלקתי אותו. בניגוד לתחזיות הסוערות, הוא לא גרם לתנועת סימוס המונית בשבת, אלא רק סיפק זרקור לעוד זרם בתוך הציונות הדתית, שהעידן הטכנולוגי הכניס אותו לאתגרים חדשים. שבע שנים עברו מאז, ולא נשאר הרבה מהסיפור הזה מלבד הטקס הקבוע שלי. עד היום, אולי מתוך הרגל, אני פותחת לפעמים את הווטסאפ ישר במוצ"ש ועוברת על רשימת החברים. אולי אגלה פתאום עוד אחד ששכח לכבות את "נראה לאחרונה" בשבת.
