הכול בשביל תמונה /// חגי שכטר / 37 / 4+
"תחייך! תעמדי יפה! תפסיק לבכות! תעשו כאילו כיף לכם! אחר כך תשאל למה אין תמונות שלך!"
איזה מזל יש לי שתמונות מגיעות בלי סאונד. מבחינתי, עד שלא תהיה לי תמונה מושלמת שלהם אני לא ארגע. לא משנה אם זה היום הראשון ללימודים, פורים, טיול או סתם ארוחת ערב, אם אני שולף את המצלמה, כל האמצעים כשרים כדי שתהיה תמונה מכל סוג: של כולם יחד, של כל אחד לבד ושילובים אפשריים.
תצרחו כמה שבא לכם, זה ממש לא מעניין אותי. אתם כבר תודו לי אחר כך. לא צריך תואר בפסיכולוגיה כדי להבין שככל הנראה אני מנסה לתקן דרכם את תמונות הילדוּת שלי. ויש מה לתקן, תאמינו לי. אני לא מדבר על הבגדים או על התסרוקות. דווקא מצחיק ומנחם אותי להיזכר בחליפת הניילון בשילוב טורקיז־סגול־שחור או במשקפיים שככל הנראה גם בזמן אמת לא החמיאו לאף אחד. יותר מפריע לי שכולן חסרות. שאין אף תמונה מושלמת. עזבו מושלמת, אפילו סבירה. אין לנו אף תמונה של כל האחים והאחיות, למשל, או תמונה של כולנו יחד עם ההורים. על תמונה עם סבא וסבתא אין בכלל מה לדבר. תמיד מישהו חסר, משהו מסתיר, מישהו שלא באמת קשור התווסף. אולי סתם בדיוק נגמר הפילם.
בגלל נסיבות החיים – או במקרה של המשפחה שלי, נסיבות המתים – אין שום אפשרות לתקן, לשחזר או להצטלם שוב. כבר שנים שבכל דפדוף באלבומים, בכל חיפוש אחרי תמונה ישנה־חדשה, תמיד מרחף מעליי דווקא מה שלא נמצא. דווקא מה שחסר. ואולי החוסר הזה הוא בדיוק מה שמפעיל את מכונת הגעגוע? את הניסיון להחיות שוב את הרגע?
בסוף, כשאני יושב ומסדר את תמונות הילדים בתיקיות החדשות, אני שם לב שבכל זאת גם הן לא מושלמות. שגם בהן חסר משהו. אני. אולי בעתיד, אם הם יקרבו את התמונות לאוזן, הם יצליחו לשמוע את הצעקות ואת איומי הסרק של המשוגע שמאחורי המצלמה.
אתמול היה טוב?/// נריה צור / 35 / 4+
בכל שנה בסביבות הושענא רבה מסתובב בקבוצת הווטסאפ המשפחתית סרטון תיעוד ההקפות מבית הכנסת של סבא שלי, מלפני 20 שנה בערך. גם אני מבליח לרגעים בסרטון הזה, ילד בן 13 עם שפם קטן, אוחז בארבעת המינים ומסתובב לי לאיטי בתוך נהר של עשרות זקנים תימנים מרשימים. הייתי אז ילד מתבגר שבכל יום בחוה"מ נבעט מהמיטה כדי לנסוע לצד השני של העיר. שעת ההשכמה הייתה מוגזמת להחריד, כזו שזכיתי לשמוע את משה חובב מקריא את קריאת שמע בפתיחת יום השידורים של קול ישראל.
חינכו אותנו שסרטונים כאלו אמורים להציף אותנו בהתקף געגועים, ודווקא השנה הזיכרון שעלה בי היה הפוך לגמרי מכל געגוע. נזכרתי במתח המובנה שהיה ביני ובין אבא שלי בכל מה שנוגע לענייני דת ומסורת. התחושה הזו יצרה אצלי דיסוננס בין החובה להשתתף בגל הנוסטלגיה והכמיהה לעבר ובין זיכרון אמיתי של חוויה שנצרבה אצלי כפחות קסומה.
גם אני התרגשתי כששמעתי את הביצוע המחודש ל"יכול להיות שזה נגמר" של יהונתן גפן, אבל הרגשתי צרימה חזקה באוזן כשהגעתי למילים "אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר". בעיתות משבר אנחנו צורכים נוסטלגיה בכמויות מוגזמות, וכשזה כך, אנחנו נוטים לחטוא בחטא הקדמוני של "סיר הבשר" – פתאום העבר מקבל צבעים ורודים לגמרי, כאילו פעם לא היו מלחמות, צנע, מגפות וגזענות. וגרוע מזה, אנחנו פתאום עיוורים לכל היופי והטוב שיש לנו כאן ועכשיו.
היום אני אבא לארבעה, וגם אני מוצא את עצמי חולק איתם את החוויות מהעבר שלי, אבל אין לי עניין לצייר להם עבר קסום שההווה והעתיד נראים אפורים ומדכאים לידו. אני רוצה שהם יראו את המציאות כמו שהייתה, על הרגעים היפים שלה ואלו שפחות, כדי להשאיר להם תמיד פתח להאמין שכל תקופה יכולה להיות טובה יותר, וגם אם פעם היה כאן חלום נהדר אין סיבה שלא יהיה להם חלום נהדר ויפה יותר ממנו.
