היו מרגשות ממנה, היו ודאי חשובות ממנה. הרי הרבנית הדסה פרומן גילתה בריאיון איתה את הסוד איך אפשר להמשיך לקבל אהבה מאהובים שאינם עוד עמנו בעולם הזה, ורחל קשת דיברה בפתיחות על היותה אישה ויוצרת גדולה (מהחיים), ועוד אינספור כתבות מוצש יצאו מהמקלדת והשאירו רישום כזה או אחר בעולם. אבל הסיפור הקטן הזה על שלוש אחיות שהחליטו לעשות מעשה גרר גל של תגובות מזדהות, או כאלו שממש שואפות להזדהות. הרי כולנו בסך הכול מנסים פה להחזיר לעצמנו את השפיות, האיזון והאיפוס. את התחושה שהזמן הקצוב שיש לנו הוא באמת שלנו, לא של איזה בולען וירטואלי שזולל כל דקה שלא תחזור.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ברחובנו הצר: סיור בחנויות שחזרו לחיים
– "אני לא שמאל ולא ימין. אני אזרח ערבי"
– כיצד מתמודדת מערכת המשפט עם מגבלות הקורונה?
בקיצור, בקיץ 2017 ראיינתי את מוריה שפירא, עטרה כהן וצופיה גילבר, שהן שלוש אחיות, אמהות לילדים. הן פתחו ביוזמה מקומית קטנה, והודיעו לעולם שהן לא זמינות בווטסאפ בין שש לשמונה בערב. אין וי כחול, אין "מחוברת", אין "התבקשתי להעביר", אין הצצה קטנה רק כדי לראות מה חדש. יש זמן להיות ולחיות. הן סיפרו בכתבה איך פתאום גילו מחדש כמה אפשר להספיק בשעתיים כאלה. שיתפו את ההבנה המביכה, שוואלה – למעט מקרי חירום יוצאי דופן, לרוב באמת לא מפסידים שום דבר חשוב. בסוף, זה לא באמת שאראלה ממפעל הפיס מנסה ליצור קשר, זה רק ה־FOMO הפסיכי שפיתחנו כולנו, ואינו מרפה.
בתוך ימים ספורים, היוזמה שלהן הפכה להיות שיגעון מדינה. הן הוזמנו לתוכניות בוקר, רואיינו בכל מקום, והיו אפילו כמה מנכ"לי חברות שאמרו שלא ישלחו לעובדים הודעות בשעות המדוברות. טרנד השחרור העממי נראה לרגע אופטימי מתמיד.
היה נחמד יותר לו אפשר היה לספר, שלוש שנים אחרי כן, שכולנו הפנמנו. שכמו בילדותנו שבה אסור היה להרעיש בין שתיים לארבע, כך גם בבגרותנו המוסחת. כולנו יודעים שבין שש לשמונה זה זמן משפחה ורוגע. שהשעבוד מאיתנו והלאה, ויש גבולות גם לזמינות הקדושה. אבל את המובן מאליו לא צריך בכלל לציין; זה לא קרה. אנחנו זמינים ועונים ומסתכלים וכבולים. יש פה גם צד טרגי. הרי אחד המנכ"לים שהכריזו על הצטרפות היה הראל ויזל. בעת כתיבת שורות אלו, העובדים שלו ברשת חנויות פוקס, אמריקן איגל וכל השאר בעיקר מייחלים לחזור כבר לעבודה, מתים לקבל איזושהי הודעה מהמעסיק, לא לקצת שקט ממנו. מוריה שפירא, אגב, עדיין בעניין. "לא תמיד אני מצליחה להקפיד על זה במאה אחוז, אבל הלו"ז העקרוני שלי אומר שבין שש לשמונה אין טלפון", היא אומרת. מחייכת בנוסטלגיה לזכר הימים הספורים של כוכבוּת תקשורתית שסחפה אותן אז. "זו הייתה חוויה נחמדה", היא נזכרת, ומוסיפה: "האמת, אני מקווה שזה נשאר לפחות אצל חלק מהאנשים. אפילו אם נותרה רק הידיעה שיש אפשרות כזו, שאפשר להתנתק".
(ובכן, אפשר. אבל זה קורה בפועל רק כשיש הוראה משמיים. אל תסמסו בשבת. סליחה).
