בשבוע שעבר פנתה אליי ראש אולפנה מאזור המרכז וביקשה שאעביר (ב"זום" כמובן) שיחת חיזוק והתעוררות לתלמידות המוסד. הסכמתי מיד, בשמחה, ואז הגיעה ההודעה הבאה: "אני לא מוכנה בשום פנים ואופן שתגיע בלי לקבל תשלום, חשוב לי לשלם לרב על הזמן והמאמץ שהוא משקיע, ויחד עם זאת…" – וכאן הגיע הסבר טכני שלא כל כך יעניין אתכם (והאמת היא שגם לא ממש הבנתי) למה התשלום במקרה הספציפי הזה קצת יתעכב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שגרירת גרמניה בישראל לא תתגעגע לטראמפ: "התייחס אלינו כאויב"
– המבחן הראשון של ג'ו ביידן: להיענות לדרישות תומכיו המוסלמים
– "אני לא שמאל ולא ימין. אני אזרח ערבי"
לפני כמה חודשים כתבתי מעל דפי עיתון זה על היחסים המורכבים שבין תורה לכסף; על ההרגל הציבורי המגונה בעיניי להזמין רבנים לדבר בחינם, ועל המחסומים הרגשיים והאידיאולוגיים המונעים מהרבנים עצמם לדרוש שכר לפעולתם. קראתי למי שפונה אל הרב לתת את דעתו על הזמן והמשאבים שאותם הוא מבקש מהרב להקצות, ולהבדיל בינם ובין התורה עצמה, אשר אותה הרב אכן אמור ללמוד וללמד מתוך תחושת שליחות ולא כקרדום לחפור בה.
שנה קודם לכן, בפרשת כי תצא, תיארתי את התחושה של מי שנאלץ לפנות בפעם הרביעית למזכירה של מוסד תורני ולהזכיר לה שהם עדיין לא שילמו על ההרצאה מלפני חצי שנה. סיפרתי על החוויה של העניות ("כי עני הוא"), כשמתייחסים אליך כנודניק כשבסך הכול אתה מגיע לקחת את שלך.
אני לא יכול לומר שהעולם כולו השתנה מאז לבלי הכר, אבל אני כן יכול לספר שהעולם הצר שסובב אותי נראה היום מעט אחרת. כבר בימים ובשבועות אחרי שהתפרסמו שני הטורים הללו קיבלתי פניות ממוסדות שעמדתי איתם בקשר, וביקשו לתקן. אם בהצעה של תשלום על הרצאות שביקשו לקבל חינם, אם בהבעת רצון להסדיר בהקדם האפשרי תשלומים שנדחו מפקיד לפקיד כבר תקופה ארוכה. ממבט לאחור, ושיחות עם חברים לדרך, נדמה שמשהו זז באוויר.
קודם כול זה מחמם את הלב. לדעת שלאנשים אכפת, והם נחלצים מיד לתקן שגיאות שנעשו מבלי משים. אבל זה גרם לי גם לחשוב לא מעט על הכתיבה שלי, מהותה ומטרותיה.
כבר שלוש שנים וחודשיים אני כותב במוצש. אני זוכר היטב את הטלפון שקיבלתי אז מתמר פרלשטיין, שהציעה לי לנסות לשלוח אולי כמה מילים לכבוד ראש השנה. בין עשרות הטורים שפרסמתי היו לי גם כמה נוגעים ומוצלחים יותר. אני למשל אוהב במיוחד קטע שפרסמתי לא מזמן על עבודת יום הכיפורים מנקודת המבט של שר הטבעות. אבל למרות שהקטע ההוא, כך נראה, נשא חן בעיניהם של קוראים רבים, עוד לא שמעתי על איזשהו שינוי מעשי שהוא חולל.
וזו, כמדומני, התובנה שהייתי רוצה לקחת איתי מהסיפור הזה: את היכולת, והחובה, לדבר על שינויים מעשיים. לא מספיק לכאוב ולספר ולרגש. הזירה הציבורית והתקשורתית יכולה וצריכה להיות מקום שבו מדברים בשפה ברורה על תיקון של נורמות לקויות, מאבחנים במדויק את הגורמים ומציעים פתרונות קונקרטיים ליישום מיידי. טור מוצלח נמדד לא רק במספר הלייקים שהוא קיבל בפייסבוק, אלא גם ובעיקר בשאלה אם מישהו בעולם הפך בזכותו להיות אדם טוב יותר. והמישהו הזה, אגב, יכול גם להיות אני.
