שתי הצגות שוכנות בתוך ההצגה החדשה של תיאטרון דימונה "אישה. נשר. ילד." האחת מסקרנת, השנייה למצער פחות. את ההצגה כתבה חנית כהן מור־יוסף שגם משחקת בתפקיד הראשי, וביים אורי וידיסלבסקי שגם חיבר את המוזיקה. נקודת המוצא היא הצילום האייקוני המטריד מאוד "נשר אורב לפעוטה" של הצלם קווין קרטר. בתצלום נראית ילדה מזת רעב, ממוטטת על הקרקע ובמרחק פסיעות ממנה עוף דורס, הממתין אולי למותה. הצלם סיפר כי המתין רגעים ארוכים כדי שהנשר שהפריע לו לצלם יעוף, לבסוף צילם תמונה אחת עם הנשר גירש אותו וצילם תמונות נוספות. אל סודן, שבה צולמה התמונה, הגיע קרטר בהזמנת סוכנות הסעד של האו"ם כדי לעורר את דעת הקהל הציבורית בנוגע לאסון שהתרחש שם באותה התקופה (1993).
התמונה בהחלט עוררה הדים. סוכנות הסעד גייסה כספים, וקרטר זכה בפרס פוליצר על התמונה. קוראי הניו־יורק טיימס הציפו את העיתון שבו פורסמה התמונה בשאלות על גורלה של הילדה. העיתון עדכן כי לאחר שהנשר גורש, הילדה התאוששה מספיק בכדי להמשיך לצעוד אך גורלה לא ידוע. גורלו של הצלם לעומת זאת ברור. חודשים מספר אחרי הזכייה בפרס פוליצר הוא נטל את חייו. במכתב ההתאבדות ציין את הסיבות למעשה, ביניהן גם את חזיונות הזוועות שסיקר במהלך עבודתו.
כהן מור־יוסף השתמשה בחומרי המציאות הללו ורקחה את המחזה שלה שמתחיל בערב הזכייה בפרס, רק שההתרחשות הועתקה לצרפת (כך נשמע לפחות משמות הדמויות), והצלם הפך לצלמת. הסיפור האמיתי כל כך עוצמתי, שלא ברור למה יש צורך בהרחקת העדות הזו, בטח כשמדובר בתצלום כל כך מפורסם. מכאן ממשיכה העלילה בשני מישורים מקבילים המצטלבים זה עם זה שוב ושוב, שכאמור אינם ברמה אחידה. בראשון עולות השאלות האתיות הנגזרות מצילום עיתונות, התנצחות שנערכת מול בעלה התומך של הצלמת (קובי ילוז), ובה יש פספוס מסוים. במהלך הדיון עולים טיעונים על חירות אמנותית, ועל כך שלצלמת אין ילדים (טענה תמוהה כיוון שאין צורך ללדת כדי להזדעזע מהתמונה ולשאול שאלות בנוגע למוסריות הצילום). בהמשך מצטרפים מהלכים עלילתיים שלא נראים הגיוניים. הכניסה לאפריקה נאסרת על הצלמת, ובשלב מסוים היא ובעלה מופיעים בריאיון בתקשורת ומבקשים את עזרת הציבור באיתור הילדה כדי שיוכלו לאמץ אותה.
במקביל לאירועים אלו, מתרחש קו העלילה המוצלח בהרבה, תיאור אובדן השפיות של הצלמת בעקבות רגשי האשמה שלה. מכיוון שמוצגת כאן תמונה פנימית מעורערת, עולה החשיבות של הצגת תמונת מציאות חיצונית מהודקת. את מסע האשמה שלה עורכת הצלמת מול הנשר, אותו אחד שצילמה אורב לילדה, בגילומה המצוין של השחקנית הצעירה נצנת זננך־מקונן שיוצרת דמות דמונית ומשכנעת. מסייעים לה התלבושת המרשימה שיצרה המעצבת ליטל רייס, ועבודת הווידאו של ניקו ציבולסקי. המלחמה הפנימית בנפשה של הצלמת המוצגת לנו בדיאלוג בינה ובין הנשר, מצליחה לעורר עניין ולסחוף את הקהל והיא נקודת חוזק מרשימה של ההצגה.
אישה. נשר. ילד. תיאטרון דימונה
