אחרי חודשים ארוכים של השקעה, מחשבה, יזע ויצירתיות נחת גיליון הפיילוט של "מוצש" במשרדי המערכת של מקור ראשון. 84 עמודי כרומו של מדורים חדשניים, כתבות צבע, חדשות המגזר, המלצות וביקורות תרבות. על השער התנוססה בשחור־לבן תמונתו של רב בעל זקן ארוך, והכותרת זעקה בוורוד־פוקסיה בוהק "המופע של פרומן". מנהלת השיווק אחזה במגזין ופסקה נחרצות: "מודעה אחת אני לא אצליח למכור למוצר הזה. אחת! תגידו, השתגעתם? אתם הורסים את העיתון". "הרבה אנשים ניסו להוציא לנו את הרוח מהמפרשים, לרפות את ידינו", מספר אלעד טנא, העורך המייסד. "אני זוכר שבכיר במקור ראשון אמר לי עד השלבים הסופיים – 'חבל לך על הזמן, תעשה אחורה פנה. כלום לא יֵצא מהמוצש הזה, זו סתם עוד הרפתקה'".
500 גיליונות מאוחר יותר, ואותה הרפתקה כבר מזמן התקבעה כאחד מכלי התקשורת שהכי השפיעו על השיח המגזרי בעשור האחרון. עבורי היה מדובר בהרפתקה כפולה; מוצש היה המקום שבו התחלתי את דרכי בעולם התקשורת. עד אז עבדתי כמנתחת מערכות בחברת הייטק והדבר היחיד שכתבתי היה שורות קוד.
להיות חלק מיצירת מגזין מאפס, לברוא משהו חדש שאתה מאמין בו בכל כולך, הייתה חוויה מרגשת ומסעירה, הגשמת חלום, גאווה גדולה והמון־המון כיף. לפעמים אפילו מלווה בתחושת שליחות, כשהייתי חושבת על הנערה בת ה־15 ביישוב המבודד שאולי בזכותנו שומעת בפעם הראשונה על איזו להקה חתרנית, על סדרת טלוויזיה מופתית או סרט פורץ דרך, על טקסט שהיא קוראת ואולי נוגע בה עמוק בפנים כמו שפעם טקסטים אחרים נגעו בי.
"זה באמת היה רגע נדיר שבו הכול התחיל לפרוח וניסינו לתפוס אותו. הייתה בזה גם אפילו סוג של יציאה מהארון – להצהיר שמעניין אותנו לא רק אברהם פריד אלא גם שלומי שבן"
לכבוד יום ההולדת כינסנו את מייסדי העיתון, העורך הראשי אלעד טנא ושני סגניו אריאל שנבל ויקי הפשטיין, לשיחה על הימים ההם וגם קצת על הזמן הזה.
טנא משמש כיום סמנכ"ל ומנהל חטיבת הדיגיטל של תאגיד השידור הציבורי כאן, שנבל הוא כתב בכיר ופרשן לענייני ארצות־הברית במקור ראשון והפשטיין הפך למנהל הדיגיטל של אתר מקור ראשון במקביל לתפקידו כמבקר המוזיקה בעיתון.
בימי קורונה כולם שמחים על ההזדמנות רק לצאת קצת מהבית, אבל האמת שבמפגש הנוסטלגי הזה היה הרבה יותר מכך. העלינו חוויות מהתקופה המאתגרת, בדקנו מי בקשר עם החברים מפעם, השווינו למי יש ארכיון מרשים יותר (הזוכה בתואר אגב הוא יקי, עם 458 גיליונות), נזכרנו ברגעים של לחץ ובכתב שאף פעם לא עמד בדדליין, ובעיקר צחקנו בלי סוף. כמו אז.
העובדה שכל הנוכחים שמרו עשרות ומאות גיליונות של המגזין אינה מקרית. התחושה בזמנו בקרב כל העוסקים במלאכה הייתה של משהו חדש מתחיל.
הפשטיין: "היינו מאוד מחוברים למוצר. לא רק ברמת התוכן אלא גם ברמה הרגשית. כולנו האמנו בו והיה לנו חשוב לברוא משהו שלא היה קיים קודם לכן".
טנא: "הרצון היה לשקף תהליך שכבר התרחש ברחוב הדתי, מעין פתיחות הולכת וגדלה לישראליות וצורך להשתלב בה, שלא היה להם ביטוי עד אז".
שנבל: "בטלוויזיה שידרו את 'סרוגים' והגל של המוזיקה היהודית בדיוק התחיל, אבל הכול היה ספורדי, קצת פה, קצת שם. אנחנו היינו מוקד התוכן שאמר – יש לכל היצירה הזו בית".
הפשטיין: "זה באמת היה רגע נדיר שבו הכול התחיל לפרוח וניסינו לתפוס אותו. הייתה בזה גם אפילו סוג של יציאה מהארון – להצהיר שמעניין אותנו לא רק אברהם פריד אלא גם שלומי שבן".
הראיון המלא יתפרסם מחר (ו') במגזין מוצש של מקור ראשון
