כשהמו"ל הצרפתי קרא לראשונה את ספרה של פרופ' בטי רויטמן על התשוקה למוות בהגות הצרפתית, והחליט שהוא רוצה לפרסם אותו, הפריע לו דבר אחד – הפרק שעוסק בתורת הקבלה. הוא לא הבין את הקשר בין הוגים צרפתים כמו ז'אק דרידה, ז'ורז' בטאיי או מוריס בלאנשו למרחבי האצילות והספירות. הוא רצה לוותר עליו, אך רויטמן לא הסכימה; היא ראתה בפרק מרכיב מהותי מהספר. הם הגיעו לפשרה – בגרסה הצרפתית, שראתה אור בשנה שעברה, הפרק צורף כנספח.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מתי מורידים מסכות? ארבע שאלות על שני חיסונים
– דו"ח שירות התעסוקה: חוששים מ"אבטלה כרונית"
– לא לעולם חוסן: כך נתלכד תחת מכנה משותף
למרבה ההפתעה, עם צאת הספר, הביקורות בעיתונים ובכתבי העת הצרפתיים פיארו דווקא את הרלוונטיות של הפרק שהמו"ל רצה להשמיט. גם בהרצאות ובדיונים אקדמיים שנערכו סביב צאת הספר התפעלו רבים מהפרק הייחודי על תורת הסוד היהודית, ואחד מהנואמים אף הכריז על הפרק כמפתח להבנת המהלך של הספר, ותהה מדוע הוא מופיע רק כנספח.
"כמיהה לתהום – התשוקה למוות בהגות הצרפתית של המאה ה־20", ראה אור בעברית לאחרונה בהוצאת רסלינג. מתוך חיבור עמוק למושאי כתיבתה, רויטמן חושפת את התשוקה לפירוק, לשבירת השלמות המוחלטת, כבקשה רדיקלית של חירות. היא מתחקה אחר גלגולו של רעיון שהתפתח בצרפת בתחילת המאה העשרים, בסדרת סמינרים שהעביר אלכסנדר קוז'ב על הגותו של פרידריך הגל, שמיטב ההוגים והיוצרים של הדור נהרו אליה.
המפגשים האלה תרמו לצמיחתה של ההגות הצרפתית באותה תקופה ובדורות שלאחריה, לפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן, לניתוח הספרות של מוריס בלאנשו או לדקונסטרוקציה של ז'אק דרידה. בספרה צוללת רויטמן אל מעמקי הרעיונות, מנתחת אותם באזמל חד ובשפה שופעת, מאבחנת, מחדדת ומדייקת אבחנות כתלמידת חכמים, ברגישות לניואנסים הקטנים של הטקסט. לדבריה, את היכולת הזו רכשה לא רק בשיעורים בסורבון, אלא גם בזכות החינוך התורני־פרשני שקיבלה.
לא בודקת בציציות
מתוך תהומות המוות והשלילה מוצאת רויטמן דווקא חיפוש אחר רוחניות חדשה, מילוי החלל שנפער עם הריגת האלוהים של המודרנה. "אצל ההוגים הללו, המוות כמושג מסמל את הסירוב של האדם המודרני להיכלא בארבע אמות של החיים המותווים מראש על ידי התרבות המסורתית, המטפיזית והדתית", היא אומרת. "ההיעדר, הנגטיביות, הם כוחו של האדם המחפש סדק שישבור את הכוליות, ויפתח צוהר למעין טרנסצנדנטיות חילונית. בעידן שבו אין יותר אלוהים, או נשמה, או אידיאה אפלטונית, המוות הוא מה שנשאר לאדם, הוא שמציל אותו ממחנק היש".
רויטמן מרגישה בבית כשהיא מדברת על ההוגים הצרפתים. היא נולדה בצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה. אביה, הרב פאול רויטמן, היה ממנהיגי יהדות אירופה ופעל רבות למען חינוך וקירוב יהודי התפוצות. היא למדה בסורבון ספרות ותיאטרון, ועלתה לארץ עם משפחתה בשנת 1971 כדוקטורנטית צעירה. קרוב לשלושה עשורים לימדה בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. כמו לא מעט יהודים צרפתים, המפגש בין התרבות המערבית שאותה היא חוקרת ומלמדת, ובין המסורת היהודית שבתוכה גדלה, מלווה אותה בדרכה האישית והאקדמית.
הסטודנטים הצעירים שפגשה לאורך השנים, שמגיעים מהתחומים השונים של מדעי הרוח והחברה – ספרות, פילוסופיה, היסטוריה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה – התאהבו בלהט שלה לטקסטים. בעקבות השיעורים הפורמליים באוניברסיטה התגבשה חבורה של תלמידים שהמשיכו את הלימוד במפגשים אישיים בביתה בירושלים, ונחשפו למרחבים חדשים של יהדות שלא הכירו.
"הסטודנטים שלמדו אצלי התעניינו במיוחד בהגות הצרפתית המודרנית", היא אומרת. "התפלאתי מאוד מההשכלה הרחבה שלהם בתחום הזה, אך בכל הנוגע למסורת היהודית גיליתי כמה ידע חסר להם. הצעירים המוכשרים כל כך, שידעו להתמודד עם סוגיות כה מסובכות בפילוסופיה או בתורת הספרות, נותרו בורים בתרבות שלהם. למזלי הם נתנו בי אמון, ובשל האווירה החברית והסובלנית ששררה בכיתה הם לא חשו מאוימים. בסוף השנה כל אחד בחר בנושא השוואתי לפי טעמו, ואני השלמתי להם את המקורות היהודיים שמתכתבים איתו. כך עלה הרעיון של חוג בית ללימודי היהדות".
מאז, מזה חמש־עשרה שנים נפגשים בביתה של רויטמן אינטלקטואלים צעירים מרקעים שונים ומדעות שונות, ולומדים יחד טקסטים נבחרים מהמקרא, המדרש, החסידות והקבלה. "אינני בודקת בציציות, לא חברתיות, לא פוליטיות, לא אמוניות. הדלת שלי פתוחה לכל דכפין, בתנאי שיהיה נעים הליכות, לא מתנשא ובעל עניין אמיתי. עם השנים כל אחד הלך לדרכו, אך בינתיים נרקמו בינינו יחסי חיבה ואהבת חינם, ובעיתות הסוערות של חיינו ושל חיי המדינה, המפגשים הללו היו ומהווים בועה של שלווה ופתיחות".
הרב שדקלם את שייקספיר
החיבור בין שני העולמות לא זר עבור יהודים שגדלו בצרפת. כמו הרב יהודא ליאון אשכנזי ("מניטו"), עמנואל לוינס, שמואל טריגנו והוגים אחרים מהאסכולה הפריזאית במחשבת ישראל, גם רויטמן מוצאת את התרומה הייחודית של המחשבה היהודית לתרבות המערבית. עבורה, הדיאלוג בין שני העולמות מצליח לחשוף את העומק הטמון בהם, ונותן מענה לשאלות הגדולות המהדהדות בחלל.
התרגלנו בישראל לזהות את 'היהדות' עם הממסד הדתי. אבל במקביל הולך ומתפשט שיח בלתי פורמלי, שעדיין לא מצא את המסגרת שלו ועם זאת מצמיח חשיבה מסוג אחר. אנו חייבים לעצמנו לחצוב תשובות חדשות מתוך הישן, לגלות את העכשווי שבתוך העבר
"מבחינתי, לימוד התורה אינו אמור לספק תשובות מוכנות מראש", היא מסבירה. "אני משתדלת להראות לתלמידיי שהשאלות נשארות פתוחות, ושמבעד לניסוחים המטפוריים של האגדה, ממשיכות לבקוע תהיות הנצח של האדם. אלמלא המורכבות הזו, היהדות לא הייתה יכולה להיות מה שהיא, אחד מעמודי התווך של הציוויליזציה".
את התפיסה הזו ספגה מהבית, שהיה מלא בתורה ובדאגה לעם ישראל, מתוך חיבור משמעותי לתרבות המערבית. "אבי, שהקדיש את חייו לתחיית העם היהודי לאחר השואה, ידע גם לדקלם את שייקספיר באנגלית ואת ורגיליוס בלטינית. הזהות היהודית שלנו הייתה במרכז, אך היא לא העיבה על השכלתנו הכללית. לא חשנו ניגוד עניינים בין ה'פנים' וה'חוץ', והמפגש הבין־תרבותי היה הרמוני ופורה".
שני הוריה שירתו בזמן מלחמת העולם השנייה במחתרת היהודית בצרפת, שאביה היה בין מייסדיה. בשנת 1942 נעצר אביה על ידי הגרמנים תוך כדי פעולה ונכלא. לאחר שלושה חודשים, הודות ליוזמה נועזת של אחיו הצעיר, שוחרר וקיבל תעודת שחרור רשמית ממחנה ההסגר. בתום המלחמה, כשהיהודים הורשו לשוב לאוניברסיטאות, שמהן גורשו בעקבות חוקי משטר וישי, החליט הרב רויטמן להקדיש את עצמו לשיקום העם היהודי מהריסותיו. הוא ויתר על לימודי הרפואה שבהם התחיל לפני פרוץ המלחמה, והתגייס לארגון רוחני וקהילתי של היהודים באירופה.
את כישרונו החינוכי העמיד לרשות הנוער בתפוצות, שגדל כמעט ללא תודעה יהודית. "הוא הקריב לשם כך פרנסה ומעמד, ואף משרה בטוחה בקהילה. פניו היו מועדות אל הלא ידוע והבלתי מוגמר: ליצירת מסגרות חדשות, לא שגרתיות", מספרת בתו. רויטמן הקים את סניף בני עקיבא הראשון בצרפת וברבות מארצות היבשת, כמו גם באלג'יר ובמרוקו. הוא נדד ברחבי אירופה כדי לייסד תשתיות לחינוך יהודי, לחזק את הקהילות היהודיות ולקרב צעירים.
"לאבא הייתה נשמה גדולה", מתארת רויטמן. "הוא תמיד חשב במונחים של הכלל, והפתרונות שחיפש התאפיינו בראיית התמונה הגדולה ובהיקף רחב ככל האפשר. אבא היה ממציא, ולא פעם נתפס בעיני אנשי הממסד היהודי כהוזה ובעל חלומות. ה'בלתי אפשרי' מעולם לא עצר בעדו: לא הקשיים, לא האכזבות המרובות ולא הכישלונות שנקרו בדרך. אפילו בשנים האפלות ביותר של השואה, כך נודע לי מעדויות, הוא נהג לדבר על העתיד, על ארץ ישראל ועל הבנייה המחודשת".
לאחרונה חל יום השנה לפטירת הרב פאול רויטמן, ובני המשפחה הקימו אתר אינטרנט להנצחתו, כרגע בצרפתית, ובהמשך גם בעברית. "תוך ארבעים ושמונה שעות מהעלאת האתר הגיעו המון תגובות נרגשות מכל רחבי העולם, בכל השפות, מכל שכבות העם והחברה".
להטות אוזן למרומז
את מספרת על תשוקה אדירה לחיים שספגת מאביך, שהתגבר על אימי השואה והקדיש את חייו לעם היהודי. איך זה מתחבר לכמיהה לתהום שאת כותבת עליה?
"ביהדות הדגש הושם על קידוש החיים ולא על קידוש המוות. 'וחי בהם', משמע החיים כשלעצמם – עצם הקיום עלי אדמות – הוצבו כערך עליון. לעומת זאת, ההשתוקקות המפורשת של אותם הוגים צרפתים שקראתי בהם הייתה אל המוות, אל ההיעדר. אבל הצלחתי לשמוע את מה שמסתתר מאחורי אותן הצהרות. יש כאן מעין הומניזם בן זמננו, שעדיין מאמין באדם, אם כי באופן עקיף.
"גדולתו של אדם מתבטאת באי־סיפוק מתמיד, בהליכה קדימה, ללא הרף ומנוחה. אלה אנשים שאינם מסתפקים בשגשוג הבורגני ובסיפוק כל תשוקה. הדרישה הבסיסית שלהם היא חתירה אל ה'מעבר'. בכך הם מתעלים אל עולם רוחני נשגב. אבל היהדות מתעלה אל אינסוף מסוג אחר, הטמון בחיים עצמם, בזרימתם המתמדת, בתנודתם הרוטטת.
"בתקופת לימודיי בצרפת התחוללה מלחמת דעות בעולם האקדמיה, ובמדעי הרוח במיוחד. למזלי זכיתי לשמוע בסורבון את ראש האסכולה המסורתית, פרופ' רימונד פיקאר, מלומד גדול ואיש רוח אמיתי. בהרצאותיו הפומביות הוא הזכיר כל הזמן את שמות האויב ואת טענותיו. כך שמעתי לראשונה על רולאן בארת ועל כל שאר ההוגים שכותלי הסורבון היו אמורים לשמור עלי מפניהם. מביקורת הספרות עברתי מהר לתורת הספרות, קרי לתיאוריות מופשטות יותר, כמו הסטרוקטורליזם והסמיוטיקה, שהתחילו לפרוח באותן שנים בצרפת.
"הגישות היומרניות האלו ביקשו להעלות את מדעי הרוח לדרגתם האובייקטיבית של המדעים המדויקים. כתביהן גדושים בסכמות, בטבלאות, במשוואות. מאחורי אותם גרפים הסתתרה פילוסופיה שלמה, שערערה את מרכזיותו של האדם בעולם ודגלה במחיקתו של הסובייקט. מעבר ל'איך', למודלים, ללוגיקה, החל לבצבץ ה'למה' שמאחורי המספרים. חיפשתי טענה, אידיאולוגיה, השתייכות תרבותית, ואט אט נחשפו בפניי אותם שורשים פילוסופיים שעליהם אני כותבת כיום".
מחיקת הסובייקט והתשוקה למוות כרוכות זו בזו, אבל את טוענת שאותה תשוקה נובעת גם לחירות. איך זה ייתכן?
"המוות משמש בהגות הזו כמעין כותרת־על, כינוי מטפורי לפריצה החוצה, לזינוק אל הזרימה ואל הזמן. המוות הוא שמו של מאבק, של מרד. מנגד, מה שיש להרוס הם אלילי השווא או התשובות המקובעות שסיפקה המטפיזיקה הקלאסית לדורותיה. דרידה ועמיתיו מפרקים את האשליות ואת הנחמות, על מנת לגלות עולמות חדשים, מרחבים חסרי גבול, אשר מעצם מהותם חומקים מכל מדידה ומכל חד־ממדיות. השלמות המטפיזית, זאת שעיצבה לעצמה המסורת היוונית־נוצרית של המערב – על אף עטיפתה הזוהרת – דומה יותר בסגירותה ובחדגוניות שלה לדטרמיניזם שבחומר מאשר לחיי רוח אנושיים.
"מי שמנסה להבין תופעה תרבותית, אל לו לשפוט רק על פי הנאמר. צריך להטות אוזן למרומז, לנסתר, למשתמע. כשאותם הסופרים מהללים את המוות, למה הם מתכוונים? במהלך השנים הצטיירה תמונה הומוגנית, מרגשת ומאלפת, של תרבותנו המודרנית או הפוסט־מודרנית על שאיפותיה, טענותיה, וביטויי כאבה. לפי דבריו המחרידים והעוצמתיים של אלכסנדר קוז'ב, המוות אף מבדיל בין האנושי לבין החייתי שבקרבנו, הוא המפריד בין האדם – החופשי, הזורם, המרחף – לבין הבהמה השוכנת בו. בעוד שהגוף אינו רוצה אלא לחיות ולשרוד, זו התודעה בלבד שמסוגלת לשאוף למוות כתשוקתה הייחודית".
וכיצד משתלבת הקבלה בתוך המארג הרדיקלי הזה?
"במהלך הלימוד בכתבים הפילוסופיים שאלתי את עצמי אם ניתן לחשוב על מודלים מטפיזיים אחרים, גמישים יותר, דינמיים יותר, שלא יחייבו את האדם לשבור את הכלים על מנת להמציא את עצמו מחדש. זה מה שדרבן אותי לחזור לשורשים היהודיים, ולהניח שאותן המלכודות שבהן נתקלה הפוסט־מודרנה – אותו שד שמהווה ה'מוחלט' – עשויות להתמוסס, או לפחות לאבד מחדותן המאיימת, אם ניגש למטפיזיקה מסוג אחר, והיא תורת הקבלה.
"אני לא מומחית גדולה, אבל אני מאמינה שהקבלה כן מציעה מודלים של תנועה ושינוי. תורת הספירות מציגה שתי תבניות המשלימות זו את זו: האחת מבוססת על דימוי העיגולים, והיא אכן יותר קשוחה, אימפרסונלית, וכמו אדישה לחיי הפרט. השנייה היא קווית, ובה ההגדרות משתנות כל הזמן, הפעם דווקא בהתאמה להשתנותו של האדם עצמו. ובכלל, לפי הבנתי עולם הקבלה קרוב מאוד לרגישות העכשווית. הוא כולו פיזיקה קוונטית, חלקיקים, התפוררות ותנועה. האור עולה ויורד, הכול בוויברציה מתמדת, הכול זרימה של אנרגיות ומהות משתנה תדיר.
"המטפיזיקה היהודית נרתעת מכל קביעוּת, כך שהדימוי היווני של הסְפֵירָה, שהיא במהותה חסרת כל תנועה, לא יכול לשמש לה אידיאל. התפיסה הזו התקשרה אצלי עם המאמר של בלאנשו, שאותו אני מנתחת בספר, ובו הוא מניח שהשלמות אינה אלא שלב ביניים, שיש לעבור אותו. האדם האמיתי חייב תמיד לשאול שאלה נוספת. יש לו תמיד 'עוד שאלה' אחת בבטן, זאת העיקשות שעולה לאחר כל התשובות, ומצילה אותנו מן הקיבעון ומתרדמת השובע".
דור צמא ותועה
הזיקוק והזיכוך של נקודת החידוש במחשבה היהודית הוא תופעה רווחת בקרב הוגים צרפתים. עלית ארצה לפני כחמישים שנה, למדת בצרפת ולימדת בארץ. את מוצאת את החיבורים האלה גם בישראל?
"בצרפת התפתחה מסורת של המשגה ושכלתנות, שאותה ספגו היהודים המתגוררים שם. אחרי מלחמת העולם השנייה, מתוך טראומת השואה והחלל הערכי שנוצר, קמה בפריז קבוצה של הוגים יהודים שהשכילו להנגיש את המורשת היהודית לדור צמא, תועה ובעל דרישות גבוהות. הם הצליחו לצמצם את הפער המושגי בין החינוך לתלמוד תורה שאותם אינטלקטואלים קיבלו בילדותם, ובין ההשכלה הכללית שרכשו בבגרותם.
"בארץ הנטייה הזאת פחות מפותחת, או ליתר דיוק התפתחה מאוחר יותר. נדמה לי שבשנים האחרונות דווקא, מעבר לרדיקליזציה והקוטביות בעמדות, מתרבים הקולות השואפים למזג בין העולמות ובין רמות המבע השונות. לא במובן של פשרה, אלא בחיפוש אחרי המכנה המשותף העמוק יותר, זה המתמודד עם גורלו של האדם ומשמעות קיומו.
"התרגלנו בישראל לזהות את 'היהדות' עם הממסד הדתי. אבל במקביל הולך ומתפשט לו שיח בלתי פורמלי, שעדיין לא מצא את המסגרת שלו ויחד עם זאת מצמיח חשיבה מסוג אחר. אינני מתכוונת לשיווקה של היהדות, או לעטיפה שלה במעטה מודרניסטי. אנו באמת חייבים לעצמנו לחצוב תשובות חדשות מתוך הישן, לגלות את העכשווי שבתוך העבר. לכך צריך בעיקר צניעות, אוזן קשבת, ומעין אמונה 'מונותאיסטית' בתרבות האדם".
