האח הגדול /// יהונתן צוריה / 29 / 2+
"לכלב שלי קוראים גרב והוא אח שלי" – זהו משפט הפתיחה הקבוע של הבכורה שלנו כשהיא מציגה את הכלב שלנו. המשפט הזה נאמר לרוב בזמן שגרב (כלב בגודל של סוס קטן) תוקע את עצמו עמוק בתוך הרגליים של מי שזה לא יהיה שבא ללטף אותו, במטרה להשאיר כמה שיותר שערות שלו על הקורבן התורן, כנראה כדי שיהיה לו אליבי מוצק כשהמשטרה תבוא ותחקור אותו בנוגע לאיזשהו פשע.
ואני אמנם לא מאמין אישית באסכולת "הכלבים הם הילדים שלנו", אבל אין ספק שהיא צודקת: הכלב הזה הוא אח שלה ושל אחותה הקטנה – הם רבים כמו אחים, משחקים כמו אחים, ומנהלים משא ומתן מאחורי הגב של ההורים כמו אחים.
למשל, אוכל. בגדול המוסכמה שהצבנו בבית שלנו היא שאוכל של בני אדם שייך לבני אדם ואוכל של כלבים שייך לכלבים. ובכן – מוסכמה לצד ומציאות לצד. בכל פעם שהילדה נמצאת ליד השולחן הכלב נמצא שם, יודע בביטחון שהוא יקבל הפרשות של 50 אחוז מעסקת המזון הקרובה, ובכל פעם שהילדה מסתובבת בחופשיות בבית וקערות המזון שלו נמצאות על הקרקע, זה מסתיים בשאלה הנצחית: "ענבר, מה יש לך בפה?"
או ריבים: בגדול, אנחנו בית שוחר שלום, וגם שתי האחיות לומדות לחיות זו עם זו – אבל כל זה נעלם בנוכחותו של גרב: הקטנה מחטיפה לו מכות ותולשת לו שערות, הוא רץ באמוק ברחבי הבית ונתקע בכולם, הגדולה משחקת איתו ב"לך תביא" וזורקת דברים על הקטנה – בלגן אטומי שכולם יוצאים ממנו חבולים ומרוצים.
ובכנות? לא יכולנו לבקש אח גדול טוב יותר. גרב הוא השילוב המוצלח ביותר שמרכיב כלב: הוא סמרטוט (כי הוא נותן לילדות להתעלל בו והוא עדיין לא ירים עליהן לעולם רגל), הוא שומר ראש (חסר לאדם זר וחשוד שיתקרב אליהן), הוא מטומטם (כי הוא בטוח שכל מי שעולה במדרגות הבניין זה איום נורא שיש להשמיד) ואינטליגנט (כי הוא יודע בדיוק מה אנחנו צריכים ויודע לתקשר לנו מה הוא צריך), והוא כל מה שצריך מאח גדול.
תירוץ מוכן מראש /// בנימין שיינברג / 35 / 6+
"אבא, אתה יכול לקנות לי כלב?"
היה זה ערב שקט ורגוע בסלון ביתנו כאשר הבת הקטנה שלפה את השאלה בלי הכנה מוקדמת.
דממה השתררה בבית. שור לא געה, ציפור לא צייצה, כלבים וחתולים חיכו למוצא פינו.
הסתכלתי על אשתי והיא החזירה לי מבט מלא אימה. מה יותר מפחיד זוג הורים חיותפובים כמונו מאשר בקשה לחיית מחמד?
למזלנו, אנחנו כבר הורים מנוסים. עברנו את השיחה הזו עם האחים הגדולים שלה, נעבור את זה גם איתה.
"מתוקה", אמרתי בקול הכי רגיש שהצלחתי לגייס, "החיה היחידה שנכנסת אלינו הביתה היא מרבה רגליים, וגם אותה מטאטאים מיד החוצה".
אז למה לא, בעצם? הטיעון הרשמי הוא שוויון בנטל. הריטואל מוכר – בהתחלה הילדים רבים ביניהם מי יזכה לטפל בכלב ראשון ומי ייאלץ לחכות כמה ימים, אבל כולנו יודעים שאחרי שבועיים של התלהבות, מי שיצטרך לקחת את הכלב לטיול הוא עבדכם הנאמן. אז תודה רבה, יש לי מספיק מטלות כבר עכשיו, אין לי צורך בעוד מטלה התנדבותית.
מאחורי הקלעים עומד גם הטיעון הכלכלי. ברוך השם אנחנו לא רעבים ללחם, אבל גם לא צאצאים ישירים של הברון. אני מפרנס שישה ילדים משלי ושמח בכל אחד מהם, אבל בכל חודש מחדש צריך להחליט מה אנחנו מרשים לעצמנו ועל מה נוותר. אז להוסיף גם הוצאות של חיית מחמד? על חשבון החוג של הילד או במקום השמלה החדשה של הילדה?
אבל אחרי כל זה, כשאני עומד לבד מול עצמי במראה, מתגנבת לראש מחשבה נוספת. יכול להיות שזה לא קשור רק לטיעונים ההגיוניים הללו? ייתכן שעומד ברקע גם איזה משהו רגשי? אולי משהו שקשור לטראומת ילדות, כמו היום ההוא כשהייתי בן שש וברחתי מהכלב של השכנים, והוא היה מהיר יותר, ונשך אותי במקום שבו נהוג לשבת?
לא, אין סיכוי. אני פשוט לא מוכן להיות היחיד שלוקח אותו כל ערב לטיול!
