"אשרי האנגלים שיש בידם לקרוא ולכתוב פרקי התבוננות נטולי זיקה לבדיון הספרותי! בפריז היו מחייבים אותנו לשבץ בהם מעשיות וסיפורי חשק המסתיימים במוות או בחתונה. חוכמת הריאליזם של שכנינו מסתפקת באמת המוחלטת. ואמנם האם יוכל הרומן לשקף אי פעם את הצירופים המוזרים שמזמנים החיים? (עמ' 11).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הורים, תרגיעו: "הילדים חכמים וישלימו פערים"
– השר אלקין: "יש ירידה ברמת הבינלאומית, צריך למשוך כוכבים לאקדמיה"
– אפליה ועיכוב שלא כדין: תושב הרובע תובע את המשטרה
הציטוט הזה, המופיע בתחילת "לילות אוקטובר" של ז'ראר דה נרוואל, כמו מספר את סיפורו האנטי־סיפורי של הטקסט הנדיר והמופלא הזה בזעיר אנפין. יתרה מכך, הוא בעצם חושף את הקוד הגנטי שלו. כמו בעמ' 58, כאשר הדובר יוצא חוצץ שוב כנגד סוגת הרומן הבורגנית לעילא, וטוען כי לרבים מהכותבים אין אומץ להסתכן בחדירה למקומות כמו "הפרוזדור שלפני הפרוגטוריום, שיש עוד סיכוי לחלץ ממנו כמה נשמות בלא קושי… סופר רגיל אינו יכול אלא להצביע על הפצעים ולא להתיימר לרפא אותם".
זה, במובן מסוים, מה שעושה דה נרוואל לאורך היצירה, שנקודת המוצא הדרמטית שלה היא מעין דמות של פריזאי בטלן שמוזמן להגיע לעיירה מחוץ לפריז כדי לצוד לוטרות. כצפוי הוא מגיע באיחור ומתעכב בדרך נוכח דליפה קפקאית של הממסד, אך אין זה חשוב כלל ועיקר; האנרגיה של היצירה הזו אינה נעוצה באיזשהו תהליך טרנספורמציה של הגיבור או האנטי־גיבור, אלא בתיאוריו של דה נרוואל את הרחובות הפריזאיים, את התחנות שבהן הוא עוצר בדרך, את הנופים האנושיים המשונים ביותר, כולל מעין התאהבות־דמה באישה ש"במקום שיער צומח מראשה צמר של כבשת מרינו משובח וערמוני", והיא מוצגת במעין מופע רחוב קרקסי – "הצופים יוכלו להיווכח באמיתות התופעה, למשש את הצמר ולבחון את גמישותו" (עמ' 62).
ומבעד לכל אלו מבליחה בכל רגע תפיסת המציאות שלו, שהיא שילוב של נונסנס פרוע סמי־דאדאיסטי, יכולת בוננות ייחודית ודיאלוגים חסרי עכבות המזכירים מעט את "מילקווד" של דילן תומס; תוך כדי שזירה של רגעים פנטסטיים ועותקי נשימה, כמו למשל אישה המקלפת תפוחי אדמה בפינת רחוב, שפיה מפיק קללות עסיסיות והיא מגרשת את הדובר. "דיבורה הזכיר לי את המכשפה זהובת השיער מפאוסט, הממתיקה סוד עם בן זוגה לוואלס, ולפתע מקיאה מגרונה עכבר אדום" (50).
יצורים אסוציאטיביים
במבט־על היסטורי, "לילות אוקטובר" הוא בעיקר מתאבן פרה־סימפטומטי של זרם התודעה. הוא נכתב ב־1852, כמה עשורים לפני שמרסל פרוסט, סמואל בקט, ומעבר לתעלה ג'יימס ג'ויס וּוירג'יניה וולף, השחיזו את העטים הנובעים שלהם. במובן הזה, קריאה בו דומה בהרבה מובנים לקריאה ב"יוליסס", להבדיל. כמוהו, זהו מעין מסע מקודד מלא רפרנסים לתרבות המערב הקלאסית, אך בשונה מג'ויס, עם מעט מאוד רפרורים רליגיוזיים.
כמעט כל פסקה טומנת בחובה התניות, אירוניות ומקורות קדומים. המתרגם בני ציפר עשה כאן עבודה מאלפת ולא אלמנטרית, והפך כל אבן כדי לגלות מהו בדיוק היצור האסוציאטיבי המסתתר תחתיה. בניגוד ללא מעט ספרים מתורגמים אחרים, כאן גם באמת נחוץ לקרוא את אחרית הדבר של המתרגם. היא קצרה, פשוטה וצלולה, ובניגוד לרבות אחרות לא עולה על גדותיה מרוב טרחנות אקדמית.
הספר בנוי מפרקים קצרים מאוד. חלקם בעלי ליניאריות מסוימת, אבל אחרים נקטעים פתאום בתיאורי חלומות, דיאלוגים או שברי מסע, וקצת מטשטשים את הכרוניקה של הנסיעה עצמה מפריז לעיירה קריי. ואף שהם חלק מאותו שלם, ישנם פרקים, כמו למשל פרק ט"ו, שאם עושים סימולציה ומוציאים אותם לרגע מהקשרם, מגלים שיש בהם גם איכות יחידנית, כאילו היו יצירות בפני עצמן.
באותו פרק, למשל, יש שילוב בין דיאלוג קומי משתלח ובוטה, אווירה פריזאית של ביוב, אלכוהול ועליבות מינית, כמה רגעי פלא פילוסופיים, והכול מסתיים במעין אווירה של יופי נדיר, כאשר הדובר משגיח בקרני שמש ראשונות, נושם בתענוג את ניחוח הפרחים המוטלים בערמות על המדרכה, ומסיים: "זה הזמן כמדומה לשים פעמיי לרציף הרכבת של שטרסבורג, בעודי אחוז בשרעפי רוחו החלולה של הלילה הזה" (59).
דוגמה נוספת היא פרק כ"ה. הוא אינו מרובד ומורכב, אך הוא פשוט סיטואציה קומית נדירה ואבסורדית, ואין זה אלמנטרי שטקסט בעל מאפיינים כאלה, שנכתב לפני 170 שנה בערך, עדיין מצליח לעורר חיוך עמוק ואמיתי אצל קורא בן המאה ה־21. במובן זה היצירה הזו מסבה עונג נדיר, אך גם עצב מצד שני ובדיוק בגלל הסיבה הזו.
לובסטרים קשורים ברצועה
באוסף זוכי פרס הוגו בעריכת אייזק אסימוב, שראה אור לפני עשרים שנה בעברית, ישנו סיפור בשם "פילים עגומים" של ספיידר רובינסון. הוא יונק את השראתו מהמסה של וולטר בנימין "יצירת אמנות בעידן השעתוק הטכני" (ובאופן אירוני, בנימין אחראי לכך ש"לילות אוקטובר" הפכה מיצירה שולית למז'ורית), ומתאר עולם שבו כל היצירות הגדולות כבר נכתבו, ואין מנוס אלא להתייחס אחרת לכל הסוגיה הזו. הדוברת בסיפור מנסה לשכנע סנאטור שיבטל את תמיכתו בחוק שיגביל זכויות יוצרים. כי אם רוצים שהאנושות לא תיכנס למצב פוסט־טראומטי, צריך להמשיך לתת לכל אותם "אמנים" ליצור את האמנות שלהם, גם אם היא מועתקת ברובה. אמנות, היא אומרת, מגלים ולא יוצרים. עובדות אנחנו חייבים לזכור, אבל חלומות – אנחנו חייבים לשכוח ולגלות מחדש.
"לילות אוקטובר" הוא במובן הזה מעין פיל עגום ונדיר, שגורם לתהייה בנוגע לאנרגיה הספרותית היצירתית שעוברת בהווה האפוקליפטי שלנו. אין ספק בכך; אנו נמצאים בעידן ספרותי, ואולי אמנותי, של שמרנות ושעתוק וסימולקרות ושל חיפוש אחר מקוריות אבודה, כמו לנסות למשות אוצר מקרקעית אוקיינוס של הבלים, חקיינות ופייק ניוז. יצירה כמו "לילות אוקטובר", אם הייתה נכתבת היום, לצערי לא הייתה רואה אור. כתב היד היה "נזרק מכל המדרגות". יתרה מכך, סביר להניח כי בעידן שלנו היא כלל לא הייתה נכתבת מלכתחילה. כמובן, יצר הקריאה שלנו עדיין בא לידי שובע יחסי, אבל כמה פעמים בשנים האחרונות באמת קראנו יצירות מופת דגולות שלא היו תרגום מחודש לקלאסיקות, אלא באמת מציאה של אוצר נדיר בקרקעית?
דה נרוואל התאבד ב־1855 כשהוא בן 47 בלבד, והשאיר אחריו פתק: "אל תחכו לי הערב, כי הלילה יהיה שחור לבן". פתק נוסף שרשם לפני כן היה "אני הוא האחר". הסיפור שלו הוא בעצם סיפור של אי־חציצה בין הביוגרפיה הרגשית שלו ובין היצירה שלו, ושל אי־חציצה בין מציאות לדמיון. הוא נהג למשל לטייל ברחובות פריז עם לובסטרים קשורים ברצועה, בטענה שמדובר בחיית מחמד שקטה ומזיקה פחות מכלבים.
ברם, חשובה מכך הייתה תרומתו בראייה רטרוספקטיבית. דה נרוואל ייסד בעצם מעין ז'אנר של רשימות עיתונאיות נטולות עלילה, והיה הראשון בצרפת שהבין כי הספרות נכנסת למעין "עידן אישי". בכל זאת, מתקיימת אירוניה מרה בין הפתק שהשאיר ובין היצירה שלו, מעין מתח אינהרנטי בלתי פתיר. כי ייתכן שדה נרוואל, עם כל הייחוד והטוטליות שלו, הבין שאותו "אני" הוא בעצם לעולם לא מה שהוא אמור להיות, ואולי הכול בעצם בדיה: המציאות, האובייקטים ובעיקר אותו אני.
דה נרוואל מסיים את היצירה כך: "זה היה תיאורם הנאמן של שלושה לילות באוקטובר, שריפאו אותי מנהייתי המופרזת אחר הריאליזם המוחלט: יש לי כל הסיבות בעולם להאמין שאכן זכיתי ברפואה שלמה" (עמ' 95). הרפואה השלמה שבה זכה הייתה המוות. אנחנו נותרנו, ככל הנראה, עם הריאליזם המוחלט.
לילות אוקטובר
ז'ראר דה נרוואל
מצרפתית: בני ציפר
נהר ספרים, 2020, 106 עמ'
