כשאיימי, זמרת־כוכבת וסלבריטאית־על בינלאומית, אחת מגיבורות הספר "סווינג טיים", מסיימת לקרוא שליש מתוך ספר חדש שהגיע לידיה, היא פוסקת את פסיקתה לגביו: "'ספרותני' – כלומר רע מאוד, 'שנוי במחלוקת' – כלומר טוב או רע, 'תוסס' – כלומר טוב, ו'חשוב' – כלומר טוב מאוד". בהתאמה, ספרה החדש של זיידי סמית, שבו מככבת אותה איימי, הוא בהחלט ספר "חשוב", אבל הוא לא בהכרח ספר טוב מאוד.
שם המשפחה של איימי, ה"לבנה כשדונית" ככינויה בספר, לא ידוע, אך בשל פרסומה הרב אין לה צורך בשם משפחה, והיא מוכרת ברחבי העולם בשמה הפרטי בלבד (המרכיב הזה בין היתר קושר את דמותה עם זו של מדונה). לגיבורת הספר, שלאורך רובו משמשת כעוזרת האישית של איימי, אין כלל שם, ולמרות שהספר נכתב מנקודת מבטה, בגוף ראשון, היא נותרת אלמונית ושולית עד לסופו.
המספרת, במידה רבה מאוד בת דמותה של המחברת, מתארת את חייה כילדה ואחר כך כנערה וכאישה צעירה, בת לאב לָבָן ולאם שחורה, שתהפוכות החיים הביאו אותה להיוולד ולגדול בשיכוני עוני לונדוניים, ושנים לא רבות אחר כך – לחיות ולבלות מסביב לעולם ברמת חיים גבוהה מאוד. את החלק הראשון של הספר היא עושה יחד עם טרייסי, חברתה הטובה וה"מעורבת" אף היא, ובחלק השני היא משמשת כעוזרת של איימי.
כמו בחמשת ספריה הקודמים, גם ב"סווינג טיים" עוסקת זיידי סמית לא מעט בצבע ובגזע. צבעה ה"שחום" של המספרת, שמעיד על הרקע המעורב שלה, מלווה אותה לאורך חייה ומעסיק אותה באופן מודע ומדובר, וגם מתחת לפני השטח. המספרת נמצאת לא פה ולא שם: היא אף פעם לא מרגישה בבית, ובכל מקום היא חשה זרות. כמו המעסיקה שלה, שקוראת ספרים רק עד שלישם, נראה שגם המספרת חווה את כל חוויית החיים שלה, נכנסת לתבניות ולמגירות, רק עד השליש או עד החצי – אף פעם לא עד הסוף. המספרת אמנם גדלה בשיכוני עוני, אך בבית אוהב וחם, ובילדות שלא נתפסה בעיניה כקשה, בניגוד לילדותה של חברתה הטובה. גם כשגדלה ועברה לחיות על גג העולם, היא מעולם לא נהנתה באמת מן העושר ומתנאי החיים המפנקים. למעשה, גם הכסף שהקנה לה את אורח החיים הנוצץ לא היה שלה אלא של איימי הידועה, וכמו שהוא בא, כך גם הלך.
את הספר מלוות השיחות הגדושות בדעות הפוליטיות־מעמדיות של אמה של המספרת, שעוסקת במוצאה הג'מייקני ובזכויות המהגרים באנגליה המודרנית. השיחות מעניקות מעין הסבר או מסגרת לסיפור עצמו, שסובב כולו סביב עניינים של גזע וצבע, מעמד וניצול, עולם ראשון מול עולם שלישי, ועשירים החושבים את עצמם לפילנתרופים רחומים, אך מתגלים פעמים רבות מדי כרומנטיקנים של עוני, מצוקה ונתינה. המספרת מעט צינית ולא אכפתית כלפי כל אלה, אך הנימה שבה מסופרים הדברים, וההתפתחויות לקראת סופו של הספר, מראים כי היא מזדהה איתם הזדהות בסיסית, וכי הם תופסים מקום מסוים, אולי אפילו דרמטי, בחייה הבוגרים.
עלילת הספר נעה סביב שני צירים: איימי הכוכבת, וטרייסי, חברת הילדות של המספרת. למרות העניין שמעוררת כל דמות בנפרד, הקשר בין שני הסיפורים נראה לעיתים תלוש, והעלילה שנטווית סביב טרייסי לא מתפתחת, וכמעט נעלמת עם התקדמות הספר. בעיה נוספת של הספר היא עומס המשמעויות והמסרים שבו, שמכבידים על הקריאה. בסופו של דבר, העלילה לא מספיק מתפתחת ומושכת עניין.
בגב הספר מצוטטות שתי ביקורות, האחת מה"וושינגטון פוסט" האמריקני, והשנייה מה"גרדיאן" הבריטי. הראשונה קוראת לספר "ספר חברתי חשוב, חריף וחד". ואכן, ההתחבטויות בשאלת הזהות, התנגשויות הרקעים והצבעים והדילמות המוסריות שעולות בספר מעניינות וראויות לעיסוק נרחב. הביקורת השנייה טוענת כי מדובר ב"רומן הטוב ביותר שכתבה סמית עד היום" – ועל ההצהרה הזו, כמו גם על האיכות הספרותית של הספר, אפשר להתווכח.
סווינג טיים זיידי סמית, תרגום: קטיה בנוביץ', הוצאת מודן, 283 עמ'
