מלאכת החיים: להקנות משמעות גם לזקנה

לאחר חג הסוכות התחלנו להזכיר בתפילה את הביטוי "משיב הרוח ומוריד הגשם". המשנה מכנה את ההזכרה הזו "גבורות גשמים", ורבי יוחנן מסביר כינוי זה כך: "מפני שיורדים בגבורה" (תענית ב, ב). מהי הגבורה בירידת הגשמים? הראי"ה קוק בסידורו "עולת ראי"ה" מפרש שמתן הגשם היה יכול להיות במידת החסד של הבורא, דהיינו ישירות לאדם הנזקק, כמו המן במדבר "שהיה גמור ומוכן להנאתו", קצוב ומוכן לכל אחד. "אך מידת הגבורה פועלת עם הרבה עיכובים וצמצומים, שיהיה צריך הרבה מדרגות עד שיגיע לכלל הנאה".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מזכיר המדינה של ביידן: יהודי, תומך ישראל ופרגמטיסט
– צפו: רופאים ללא גבולות
– דעה: צעירים חסרי מנוח: אסור לזלזל בשינה, דווקא בקורונה

כלומר, הא־ל החליט להמטיר את הגשם לאדמה, והאדם הוא שצריך לשתול ולזרוע ולדשן ולקצור, ורק אז לאכול ולהודות על הפרי והדגן. אם כך, הגבורה היא צמצום, בלימה ועיכוב, כדי שהאדם יעמול ויתייגע להביא את המים מן האדמה לפוטנציאל של "מלאו אסמינו בר".

גם הגיל המתקדם מזוהה עם הגבורה: "בן שמונים לגבורות" (אבות ה, כא). מהי הגבורה בהגעה לגיל שמונים? הגבורה היא העמל, ההשקעה, המאמץ והיגיעה של האדם להגיע לגיל הזקנה, ולבנות בו קומה רוחנית ומעורבות חברתית משמעותית. להלן אחלק את גבורת הזקנה לשלושה פרקי זמן: הראשון, עם היציאה לגמלאות; השני, בקבלה ובהפנמה של הירידה בתפקוד הגוף; והשלישי, בצמיחה והתפתחות שכלית ורוחנית.

סכנת הריקנות

אנו חיים בתקופה שבה תוחלת החיים עולה כל הזמן. תוחלת החיים הממוצעת כיום היא 82 שנים. עולה השאלה: האם זהו רק הגיל, או שמתווסף לו תפקוד תקין ואיכות חיים? ובכן, תוחלת החיים הממוצעת ללא מוגבלות תפקודית נמוכה יותר, והיא עומדת על 72 שנים. אם כך, הגבורה היא להגיע לגיל הזקנה עם כמה שיותר יכולות ורזרבות, שישמשו כעתודות ויאפשרו לתפקד בתהליך הזקנה ללא מוגבלות או עם מוגבלות מזערית ככל האפשר.

עם העלייה בגיל והכניסה לשנות השבעים לחיינו, מתחילים להופיע שינויים גופניים תלויי גיל שהם המהלך הטבעי של ההזדקנות. הם אוניברסליים, מתרחשים אצל כולם ובחלקם פוגעים ביכולות התפקוד של הגוף. חלק מהשינויים מתרחשים על פני העור ואינם פוגעים בתפקוד, וחלק פוגעים בתפקוד האיברים ומערכות הגוף וגורמים למוגבלויות שונות בתפקוד היומיומי.

בתהליך הזקנה, עקב השינויים שהזכרנו, מופיעים סימפטומים ותלונות גופניות כגון כאבים מתפרצים, אי־נוחות, סחרחורות, עצירות, האטה בהליכה וקשיי יציבות. לצד אלו יכולה להתרחש גם ירידה באיכות השינה עם יקיצות מרובות, וירידה בחדות הראייה והשמיעה. גם המראה החיצוני הניבט מהמראה משתנה, כולל הלבנת השיער והידלדלותו, כיפוף הגב, צניחת העפעפיים והופעת קמטים בפנים ובצוואר. בהמשך מופיעות המחלות על סיבוכיהן הרבים, הפוגעות בתפקודנו. עקב המחלות אנו נוטלים תרופות, הגורמות אף הן לתופעות לוואי מרובות. הזיכרון מתעמעם גם הוא, שמות ופרטים הנחוצים לשיחה נשכחים, ותופעת המילה העומדת על קצה הלשון פוגמת במהלך השיחה. מצבי הרוח משתנים מיום ליום, יש תסכולים וקשיים בפעולות יומיומיות, וקשיים בשימוש בטכנולוגיות חדשות המעיבים על תפקודנו.

גיל הזקנה מגיע לאחר היציאה לגמלאות והפרישה מהעבודה, והוא עלול להותיר ריקנות וחלל בזמן, ולהוביל לפסיביות, בטלה ושעמום. כאן נכנסת הגבורה הראשונה, ומזהירה מהמנוחה על זרי דפנה. לא מספיק רק לחיות, אלא יש לשנס מותניים ולהתגייס לשמירת הרזרבות של הגוף על ידי האטה ודחייה של תהליכים תלויי גיל, במילוי הזמן בפעילות יזומה ובקיום משמעותי.

ראשית, ניתן לדחות תהליכים תלויי גיל, שאינם גזירה משמיים וניתנים להאטה ולהשתהות על מנת להרוויח זמן יקר, לעמוד על המשמר, לא להיגרר למצבי סיכון ולא להיתפס בלתי מוכנים. כיום ניתן לעשות זאת באמצעות הקשבה וערנות ל"איתותים" של הגוף. כוונתי לביצוע בדיקות מאמץ לתפקוד הלב בקשיי נשימה בזמן מאמץ; לבדיקות על־שמע (דופלקס) של עורקי התרדמה בצוואר במקרים של איבוד הכרה, בראייה כפולה ובעת סחרחורות; ולביצוע מעקפים, תומכים ופתיחת חסימות בכלי הדם, שבאמצעותם ניתן למנוע התקפי לב ואירועים מוחיים.

בנוסף, ניתן לבצע בדיקות סקר להערכת תפקוד הראייה והשמיעה כדי למנוע הידרדרות, והערכת היציבות למניעת נפילות. שמירה על אורח חיים בריא תיצור מניעה של גורמי סיכון למחלות לב וכלי הדם. זו כוללת הימנעות מעישון, תזונה מאוזנת דלת פחמימות זמינות ושומנים מן החי, שמירת משקל בהתאם לגובה, ופעילות גופנית אירובית ואנאירובית, שהוכחו כמונעות ומאיטות התקדמות המחלות.

להשלים עם יכולות שאבדו

היבט נוסף בשמירת הבריאות בזקנה, הוא לדעת במה להתמקד במניעה. במקום להשקיע בפיזור כסף ואנרגיות על תחזוקת הנעורים, שלא נמצאה לה כל הוכחה בספרות, אני ממליץ להשקיע מאמץ והתמדה בתחזוקה של שתי מערכות בגוף: המוטורית והשכלית. אין צורך בשימוש בתרופות או בניתוחים לשם כך, אלא בהתמדה ורצון, והתוצאה היא איכות חיים טובה ואריכות ימים. המשותף לשתי המערכות הוא שניתן לא רק למנוע את ירידתן הטבעית עם הגיל, אלא אף לשפר את ביצועיהן, ויש לכך ראיות מוכחות רבות. בשתיהן הרעיון הוא שיכולת הביצוע שלהן היא תלוית שימוש. דהיינו, ככל שנפעיל אותן יותר, כך יכולותיהן יהיו טובות יותר, ולהפך.

המערכת הראשונה היא המוטורית, והיא דורשת השקעה בשרירי הרגליים שאחראים להליכה וליציבות של הגוף. ביצוע והתמדה של הליכה נמרצת (אירובית) שלוש פעמים בשבוע במשך 30 דקות, ותרגילי כוח לשרירי הרגליים כנגד התנגדות (אנארובית), ישפרו את מסת השריר, ייתנו לגוף כוח לשאת את עצמו ויקנו לו יציבות מפני נפילות. פעילות גופנית מחוץ לבית תורמת לשיפור מצב הרוח וליכולות השכליות, מאפשרת מפגשים חברתיים המקטינים תחושת בדידות, ומונעת ומאטה הופעתן של מחלות כרוניות.

המערכת השנייה היא השכלית, והיא דורשת השקעה בלימוד של חומר חדש וניסיון לזכור אותו. לא די לחזור ולבצע מיומנויות שאנו שולטים בהן, אלא יש צורך לחדש וללמוד מיומנויות חדשות: לקבוע זמנים קבועים שישמשו כעוגנים של לימוד, לקרוא ספרים ולחוות אותם, לבצע תרגילים חדשים לגירוי שכלי כגון פתירת תשבצים וסודוקו ברמות שונות, משחקי שחמט וברידג' ואפילו משחקי זיכרון עם הנכדים, ולחפש דברים חדשים ומעניינים שיפתחו ויצמיחו.

בסופו של דבר, הירידה בתפקוד הגוף היא בלתי נמנעת ולא ניתן להימלט ממנה. ובכל זאת, האקטיביות כדאית כי היא עשויה לגרום לכך שנרוויח כשבע עד עשר שנות חיים איכותיות עם תפקוד תקין. בנקודה זו נכנסת הגבורה השנייה, שהיא היכולת להשלים ולהכיל חסר ואובדן של יכולות שהיו ברשותנו. עלינו לדעת לקבל את הירידה ביכולות התפקוד ולהיפרד מהן לא מתוך התנגדות, מאבק והתנגשות עם המציאות, אלא בהשלמה ובפיוס עם המציאות, מבלי לחוש החמצה, השפלה ואובדן הערך העצמי.

אובדן הערך העצמי היא תחושה שאנחנו לא שווים יותר, והיא הקשה מכולם. כשאנו מסתכלים סביב, אנו רואים שבני אדם נשפטים לפי אמות מידה של תועלתיות, יכולות גופניות והישגים, וכיום אנו לא עומדים במרוץ החיים. אם נדע לקבל את ערך עצמנו כשווים ללא תחושות קיפוח, גם החברה תקבל אותנו ככאלה. עלינו להשתחרר מהתלות במה שהסביבה והאחרים חושבים עלינו.

הוריי לא ויתרו

לאחר קבלת הזקנה על מגבלותיה הגופניות, באה הגבורה השלישית והיא בניית קומה רוחנית של התפתחות וצמיחה שכלית וחברתית, תוך השקעה בנתינה ובמתן משמעות לחיים.

עולמו של האדם הזקן סובב לא רק בהתעסקות בעצמו ובירידה הגופנית הנלווית, שאיננה חזות הכול. עולמו מורכב מעושר רוחני, מיכולות שכליות ומניסיון חיים. יכולות אלו אינן נפגעות עם תהליך ההזדקנות, וניתנות לצמיחה ולהתפתחות דווקא בעת הפיחות והצמצום ביכולות הגופניות.

הזקנה מאפשרת מרחב וזמן לחידוד הערכים החשובים לאדם, גיבוש האמונה, חיפוש מטרות משמעותיות לאדם עצמו ולחברה הסובבת, בניית קשרים חברתיים עם מעורבות רגשית ונתינה, ולהיות חלק מהקהילה ומהחברה. הגבורה, אם כן, היא בנחישות, בהתמדה, באורך רוח ובסבלנות שלא על מנת לקבל פרס או מחיאות כפיים, אלא מתוך נתינה לשמה שעושה טוב לאדם הנותן ולחברו המקבל.

אני זוכר את הוריי מתמודדים עם זקנתם ומוגבלותם. למרות פגיעותם הגופנית הם לא ויתרו ולא הרימו ידיים. רוחם הייתה איתנה ונחושה, והם התמודדו עם זקנתם ומחלותיהם באופן מעורר השתאות. אמי, לאחר האירוע המוחי ועימו המוגבלות הקשה של היד הימנית, למדה לצייר בידה השמאלית, ולאחר מותה השאירה סט של ציורי פרחים בצבעים מרהיבים התלויים בביתי. כדי לתת משמעות לחייה, כשהייתה מתעוררת בבקרים הביטה קודם כול בנכדים, שהיו סיבת חיותה ושרידותה. תמונותיהם היו מוצבות בשורה מופתית על השידה, וכאשר נפגשו אימי שוחחה והאירה להם פנים.

אבי, עם מוגבלות הפרקים וחולשת השרירים, לא היה מוכן להיפרד מקטנוע עם סירה, שנתן לו יכולת של מרחב ותנועה ובעיקר אִפשר לו לעשות חסד עם אחרים. גם כשהלך עם שני קביים לא ויתר על יציאה מהדיור המוגן, והלך ללמוד גמרא עם בחורים צעירים. הוא לא ויתר על שימוש בתחבורה הציבורית, והיה עולה לאוטובוסים של פעם שהיו גבוהי מפתן ודרשו "חריקת שיניים" בעלייה אליהם. הוא גם לא ויתר על קניות בשוק שהיה במרחק קילומטר, ומילא את התרמיל שנשא על גבו בפירות וירקות. כשהמשא הכבד על גבו חזר בהליכה לדיור המוגן, תוך שהוא אוחז בשתי ידיו בקביו ומחייך חיוך של ניצחון.

נתינה עם מטרה

מהי חוכמת הזקנה ביום־יום? ממטופליי, ממוריי, מבנותיי, מחתניי וכיום אף מנכדיי, למדתי שאין דרך אחת בחיים, אלא דרכים רבות. מה שטוב וחשוב בעיניך אינו בהכרח הנכון לאחר, ועל כן לא רצוי להתערב ולתת עצות במקום שלא נשאלים. לְמַד להחמיא ולהודות, להצמיח ולהפיח תקווה. אם החלטת לתת למי שנזקק, תן בשמחה בלי לצפות לתגמול, פשוט תן.

מצאתי שנכון להעניק ולתת בצרכים שיש בהם משמעות וצמיחה. לתת לא על בסיס קבוע שנשחק ונשכח, אלא לזהות זמנים קשים, צמתים משמעותיים וצרכים מיוחדים, ואז לתת לשם מטרה מוגדרת. צרכים כמו השגת דיור, מקצוע, רכישת השכלה ולימודים שיקדמו את המקבלים, רכישת כלי נגינה ועזרה בעסק שיניב – אלו דברים שרצוי לעזור ומתקבלים בשמחה ואינם נשחקים.

למדתי לאפשר לתלמידיי, לילדיי ולמשפחתי לצמוח, להתמודד עם הקשיים, ליפול ולקום. זה התור שלהם ובניית גבורתם. מחד גיסא, לעשות טעויות ולהיכשל ולטעום את תחושת הכישלון. מאידך גיסא ללמוד מטעויות, להקשיב לאחרים, להצליח ולטעום את פירות ההצלחה.

פרופ' אפרים יאול הוא מנהל המחלקה הגריאטרית לסיעוד מורכב במרכז הרפואי הרצוג ופרופסור חבר בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית