כאן ביל"ו: מדוע הבניין ההיסטורי והחשוב נשאר מוזנח

ובהתאסף החברים בערב אחרי יום עבודה קשה, בחדר שבבית אנטון איוּב, לאור מנורת הנפט הקטנה, הייתה תוגה שפוכה על כל פנים. הייאוש התחיל להתגנב ללבבות. אחדים מהחברים נפלו ברוחם ועזבו את (ה)מערכה, אך הנותרים לא התייאשו… מאותו בית דל, שבין פרדסי יפו, יצאה הקריאה אל הגולה הרוסית: הארץ עזובה, שוממה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: גם דברים טובים: הצד החיובי בקורונה
– מתקפה חריפה על הצעת חוק של ח"כ השכל: "מתכתבת עם הנאציזם"
– מזכיר המדינה של ביידן: יהודי, תומך ישראל ופרגמטיסט

את הדברים הללו כתב מנשה מאירוביץ, מאנשי ביל"ו, על ראשית ימיהם של אנשי התנועה בארץ ישראל, בספרו "בימי ביל"ו – שישים שנה לעלייתם". מקום מגוריהם באותם ימים קשים היה בבניין שעומד עד היום בתל־אביב: בית אנטון איוב, שעם השנים זכה לכינוי "בית הביל"ויים".

הבניין ניצב בנקודה מוגבהת בתוך "פארק הביל"ויים", שנחנך בשנת 2013 בשכונת נווה־עופר שבדרום תל־אביב. אך בעוד הפארק חדיש ומושקע, דווקא הבניין הזה, שממנו יצאו אנשי הביל"ויים מדי בוקר לעבודה חקלאית במקווה ישראל, מוזנח מאוד. הבית מוקף גדר, מחוזק בקונסולת מתכת שנועדה למנוע את התמוטטותו. צמחיית הפרא שסביבו מחשקת אותו ללא בקרה, ומסכנת את שלמות הקירות. אין שלט שמספר על הבניין ועל מה שניתן ללמוד ממנו; לא רק על תחילת העלייה הראשונה אלא גם על בתי הבאר – בתים שהוקמו סביב בארות מים, לרוב בסמוך לפרדסים, שהיו נפוצים במאה ה־19 וחלקם נשתמרו עד היום.

בצעד לא שגרתי הוגדר הבניין כעתיק כבר בשנת 1964, זאת אף שנבנה אחרי שנת 1700 ואיננו נופל במשבצת הזמן הרלוונטית. העובדה שאנשי ביל"ו התגוררו בבית בשלהי המאה ה־19 הובילה את ראש הממשלה דאז, דוד בן־גוריון, ליצור את התקדים. הבניין הוכרז כבר לפני שנים על ידי עיריית תל־אביב כבניין לשימור. לא אחת דובר על פעולות שחזור של הבניין, תוכניות מסעירות דמיון נהגו, אך בעוד בניינים אחרים טופלו ושומרו, בית הביל"ויים נותר כמות שהוא.

פה התחילה השיתופיות

אנו מסיירים במקום יחד עם ד"ר יהודה שלם, עמית מחקר במכון אריאל לביטחון ותקשורת שבאוניברסיטת אריאל. שלם נרתם לנושא, ופנה לא אחת לבעלי השפעה שונים במטרה ללחוץ על עיריית תל־אביב לשמר את המקום, עד כה ללא הצלחה. "מדוע על בית הביל"ויים להיות במצב רעוע שכזה?", הוא נאנח, בעודו משקיף על הבניין מבעד לצמחייה העבותה.

"הבניין הזה מסמל את ראשית העלייה לארץ ישראל", אומר שלם. "השיתופיות שהעלייה השנייה הצטיינה בה לימים התחילה כאן במקום הזה, עם אנשי העלייה הראשונה. הם היו מתיישבים שהגיעו הנה מרוסיה, עזבו חיים קודמים ועבדו פה קשה מאוד, מופת להקרבה ולדוגמה אישית. המצב הנוכחי של הבניין הוא חרפה למדינה. אם בית כזה נראה כך, זה אומר שאנחנו שוכחים את העבר ולא מעריכים את ההיסטוריה שלנו".

"בשנות התשעים, במהלך עבודות חפירה במסגרת פרויקט נתיבי איילון דרום, קרס חלק מהמבנה", מספרת תמר טוכלר, סמנכ"לית ומנהלת מחוז תל־אביב במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. "כעבור שנים, לאחר שגובשו הסכמות על שימור המבנה, עמדנו על הצורך להתחיל בעבודות פיתוח וחפירה כדי למנוע הידרדרות נוספת של הבניין. חברת נתיבי איילון חויבה לחזק את המבנה, במטרה למנוע קריסה כללית שלו. החיזוקים נעשו מתוך מחשבה ואמונה שתוך כשנה־שנתיים יתחילו עבודות השימור. זה לא מה שקרה".

ד"ר יהודה שלם: הבניין הזה מסמל את ראשית העלייה לארץ ישראל, מופת להקרבה ולדוגמה אישית. המצב הנוכחי של הבניין הוא חרפה למדינה. אם בית כזה נראה כך, פירוש הדבר שאנחנו שוכחים את העבר ולא מעריכים את ההיסטוריה שלנו

ד"ר אבי ששון, מרצה בכיר בחוג ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית אשקלון, שחקר את תולדות הבניין ומשמש גם יו"ר ועדת דרום של המועצה לשימור אתרים, שלח לעיריית תל־אביב בפברואר האחרון את המחקר שלו על בית הביל"ויים, וצירף תחינה לשיקומו של הבניין. "לאחרונה סיירתי מספר פעמים מסביב לאתר והתעצבתי לראות את מצבו העגום", כתב. "אני מצפה מהעירייה להקדיש לו מעט תשומת לב, למרות המגבלות הידועות, על מנת לכבד אותו… המתסכל הוא שהכלבים בפארק זה זוכים לתשומת לב מיוחדת ומכובדת מאוד, יותר מהמבנה שבגינו הוקם הפארק".

נודדים בין המושבות

הבניין הוקם בסוף המאה ה־18 בקרבת הדרך החשובה שעלתה מיפו לירושלים. אנטון איוב, פרדסן ערבי־נוצרי מבוסס, רכש אותו בסוף המאה ה־19 ונטע סביבו פרדסים, שמהם יצא ככל הנראה זן תפוזי השמוטי המפורסם של יפו. איוב, ששימש גם כסגן קונסול צרפת בשכם, התגורר בבניין עם משפחתו. בחלקים אחרים של הבית, שהיה גדול ורחב ידיים, דרו פועלים שעבדו בפרדס שלו.

תנועת ביל"ו קמה בראשית שנת 1882 על ידי צעירים יהודים משכילים ברוסיה, בעקבות הפוגרומים המכונים "סופות בנגב" שאירעו שנה קודם לכן. "רבים מאלו שנטו להתבוללות נרעשו מגל השנאה והרשע שפגע ביהודים. וכך, דווקא הרדיפה והשנאה גרמו לצעירים להתעניין בגורל עמם, והחלה התקרבות למסורת ולתרבות היהודית", כותב על הביל"ויים ד"ר מנחם שטרן בספרו "בין הצהרת כורש להצהרת בלפור". תחילה נקראה התנועה "דאבי"ו", ראשי התיבות של הפסוק "דבר אל בני ישראל ויסעו". בהמשך שינתה את שמה לביל"ו, "בית יעקב לכו ונלכה". הציווי שהיה מגולם בשני הפסוקים גם יחד היה ברור: עזיבתה של רוסיה למטרת התיישבות בארץ ישראל. אך רק חלק מזערי מאנשי ביל"ו עזבו את רוסיה והגיעו לארץ ישראל.

וכך, ארבעה־עשר מאנשי ביל"ו הגיעו ארצה ב־6 ביולי 1882. בספרו של אברהם יערי "זכרונות ארץ ישראל" מופיע תיאור של הדרך שעשו בארץ, עד שבאו לבית בתל־אביב. ד"ר חיים חיסין, אז נער בן 17 בלבד שאך הגיע לארץ ישראל, כתב: "יצאנו את יפו ובאנו לכביש ירושלים. הסבלים נשאו אחרינו את החפצים. משני צידי הכביש משתרעים פרדסים של תפוחי זהב, לימונים, רימונים ועוד. בכל פרדס עומד בית של בעליו. נטינו מהדרך אל סמטה שבין הבוירות (בתי באר; מ"פ) האלה, נכנסנו אל אחת החצרות".

בהמשך הגיעו 35 נוספים מאנשי ביל"ו, לא כולם נשארו בארץ והיו ששבו למולדתם. פטרונם, זלמן דוד לבונטין, הוא שסייע לחברים לשכור שני חדרים בבית אנטון איוב תמורת 16 רובל לחודש. מבית זה יצאו מדי בוקר, מרחק עשרים דקות הליכה, ללמוד חקלאות ועבודה שיתופית במקווה ישראל. שתי הנשים שבחבורה, דאריה סרוט ופאני פרייזר, נשארו ועבדו את עבודות הבית.

ששון: "מהתיאורים שנשתמרו על הבית ואווירתו עולה כי אנטון איוב לא התייחס אליהם כאל שוכרים רגילים, וגילה סימפטיה מיוחדת כלפיהם. הפער בין אורח החיים של הביל"ויים ובין אורח החיים של בעל הבית המבוסס אמנם היה קיצוני, אך שוכרים עניים כמו הביל"ויים היו גם במקומות אחרים בעיר. הם מצידם לא התכוונו לגור ביפו ולהיות פועלים של אנטון איוב. הם באו למטרה אחת: להתיישב בארץ. ובדרך להתיישבות, הם היו צריכים לקבל הכשרה חקלאית במקווה ישראל".

אך העבודה החקלאית הייתה זרה לאנשי ביל"ו. גם מנהל מקווה ישראל, שמואל הירש, לא האמין שבכוחם של הצעירים הללו ללמוד עבודה קשה ולהתמיד בה. בכתביהם מתארים אנשי ביל"ו את מכאובי הגוף, את הידיים שכוסו שלפוחיות, את הבדידות הקשה. הם השתכרו שכר פועלים זעום וחיו בעוני מצמית, מוותרים על קניית תה כדי לחסוך כסף ומסתפקים במרק דלוח לארוחת הצהריים.

קרל נטר, ממקימי מקווה ישראל, העריך את הביל"ויים ותמך בהם, אך לאחר מותו הפתאומי הם נותרו חשופים וחלשים. חלקם עברו לירושלים לעסוק במלאכות כפיים עירוניות, חלקם לראשון־לציון. אך גם הברון אדמונד דה־רוטשילד, שהמושבה ראשון־לציון הייתה בחסותו, לא אהב את משנתם של הביל"ויים, שדגלו ברעיונות סוציאליסטיים מרחיקי לכת של חיי שיתוף, ראה בה תפיסה מסוכנת וניהיליסטית וסירב בתוקף לתמוך בהם כספית.

גם היהודים הדתיים בראשון־לציון סירבו לקבלם, בטענה שהביל"ויים לא שמרו מצוות. אך שטרן בספרו דווקא מדגיש כיצד אנשי ביל"ו כן התקרבו לדת, ומאמציהם אלו לא זכו לאהדת אנשי היישוב. "ועד הביל"ויים הכריז כי היד מושטת ליהדות, ומופנית בקשה לדתיים כי יאחזו באותה היד ולא ירפו ממנה", כותב שטרן. "הביל"ויים ביקשו לקרבם. בעת ההיא היתה הזדמנות לאבות להשיב את ליב בניהם, אך השעה לא נוצלה. לא רק שלא הושיטו יד, אלא דחו את היד המושטת, התקיפו והרחיקו את הביל"ויים".

מאבקים פנימיים הובילו לפירוד ולפילוג בקרב אנשי ביל"ו, והיו ששבו לרוסיה. לעזרת הנשארים קם הרב יחיאל מיכל פינס. הוא קנה בעבורם את האדמה בקטרה, שעליה תקום מושבת הביל"ויים גדרה.

אבל עד אז שימשו החדרים בבית אנטון איוב מקום למנוחה ולהפגת המתחים בין אנשי הקבוצה, או, לחילופין, לליבוים. "בית אנטון איוב היה הזירה היחידה שבה הם יכלו לשפוך את ליבם, להאשים זה את זה, למצוא עוולות על ימין ועל שמאל, ובדרך זו איכשהו להתמודד עם המציאות…על מה דיברו בבית אנטון איוב כאשר לא רבו ביניהם? הערבים היו ארוכים, והתאורה לא אפשרה לקרוא, אז מן הסתם עסקו בחלומות העתיד", כותבת אניטה שפירא בספרה "צומת ביל"ו: שלושה ביל"ויים וארץ ישראל".

אגב, לאורך השנים האמינו שהביל"ויים התגוררו בחדרים בקומה העליונה, בחזית המזרחית של בית אנטון איוב. אך בעקבות התיעוד ומציאת צילום נדיר של הביל"ויים מבקרים באתר, נטען שהחלל שבו התגוררו היה באגף אחר של המבנה.

עלייה בלי יחסי ציבור

עבר זמן עד שהבילו"יים התקבעו באתוס הציוני, אך משקנו שביתה בו הם סימלו את החלוצים האולטימטיביים: צעירים, משכילים ואידיאליסטים. "ההיסטוריוגרפיה לא פינקה אותם", כותבת אניטה שפירא. "ההיסטוריונים עסקו בעיקר בעלייה הראשונה בכללותה, שביל"ו הייתה כאמור רק אחד מארגוניה, ובכלל הם העדיפו לעסוק בעלייה השנייה, שהייתה עשירה באישים מעניינים בעלי יכולת ביטוי, ורק על עצמם לספר ידעו. ביל"ו הייתה פרט אחד בתמונה הכוללת של העלייה הראשונה… יחסי הציבור של העלייה השנייה היו טובים לאין ערוך מאלה של הראשונה". גם מחקרה המקיף של שולמית לסקוב על אנשי ביל"ו מראשית שנות השמונים תרם למעמדם היסטורי.

לאורך השנים התגוררו משפחות בבית הביל"ויים. הבניין אף שימש עמדת מפתח במערכה על תל א־ריש במלחמת השחרור ("מבצע חמץ"). לאחר הקמת המדינה נחשב הבניין כחלק מנכסי נפקדים, ובשנות החמישים שוכנו בו משפחות עולים. למעשה, עד לפני כ־15 שנה התגוררו בו, דבר שתרם לדחיית תוכניות השימור. גם לאחר מכן פלשו אליו לא אחת דיירים בלתי קרואים, מה שגרם לעירייה לפנותם ובהמשך אף לגדר את הבית.

"יש פער במדינה בין הכרזה על אתר כהיסטורי, ובין הכניסה לתהליכי שימור", אומר ששון. "למרבה הצער, העובדה שמכריזים על אתר כבעל חשיבות היסטורית לא יוצרת פעולה, וכך גם כאן. אחת הסיבות העיקריות להיעדר הטיפול היא שלאורך השנים גרו בבניין משפחות שאין להן קשר לסיפור ההיסטורי. במצב כזה, העירייה או המוסדות לא ממהרים להציע חלופות, ואז הבית לא נכנס להליך של שימור. קבוצות באות לבקר בו, הוא השתמר במסלולי הטיול של החברה להגנת הטבע, אבל הוא לא הפך למונומנט".

צאצאי הביל"ויים הצטלמו על מרפסת הבית בשנת 1952, וקיבלו על עצמם התחייבות לשמר את הבית. אך כבר בדצמבר 1952 כתב פרופ' שמואל ייבין, מנהל מחלקת העתיקות, מכתב למשרד החינוך והתרבות, ובו הוא מזהיר מהקושי לתקצב את שימור הבניין. בסוף שנות השבעים נהרסו חלקים מהאגף המזרחי של הבניין והוסרו בו הרעפים, למורת רוחם של חוקרי ארץ ישראל. המועצה לשימור אתרים, שקמה בשנת 1984, פועלת מאז לקידום של שימור בית הביל"ויים. בין השנים 1987־1986 אף הוכנה עבור המועצה תוכנית לשיקום הבניין על ידי האדריכלים שלמה ובת־שבע רונן.

ד"ר אבי ששון: יש פער במדינה בין הכרזה על אתר היסטורי ובין הכניסה לתהליכי שימור. העובדה שמכריזים על אתר כבעל חשיבות היסטורית לא יוצרת פעולה, וכך גם כאן. קבוצות באות לבקר במקום, הוא השתמר במסלולי הטיול של החברה להגנת הטבע, אבל הוא לא הפך למונומנט

לעיתים, כפי שנעשה במבנים אחרים לשימור בתל־אביב, מתחייב קבלן, שלוקח על עצמו לבנות שכונה חדשה בעיר, גם לשימור של הבית העתיק. ובכלל, שינוי תוואי שטח שניצב בו בניין לשימור מחייב את הגורמים המעורבים בשינוי לתת את הדעת על עתיד המבנה.

חלון הזדמנויות יוצא דופן כזה בהקשר של בית הביל"ויים הגיע בעשור הקודם, כשחברת נתיבי איילון ביצעה עבודות סלילת נתיבים לכיוון חולון ובת־ים. אחד המקטעים עבר בסמוך לבית הביל"ויים. גם נתיב מסילת הרכבת תוכנן לעבור במקום, מה שהעמיד את בית הביל"ויים אפילו בסכנת הריסה. רעיון נוסף שעלה באותה עת הוא להעתיק את הבניין למקום אחר, כפי שנעשה עם הבתים בשרונה. אולם בחוות דעת שהגיש האדריכל אמנון בר־אור נקבע שהוא עלול לקרוס ולפיכך יש להשאירו על מקומו.

בעבודות שעשתה נתיבי איילון במקום אף קרס כאמור הקיר הדרומי של הבניין. התערבות של המועצה לשימור אתרים סיכלה את הכוונה להרוס את הבניין. נתיבי איילון נאלצה בסופו של דבר להסיט את הנתיב, בעלות של מיליונים רבים, ולסלול מנהרה שנקראה "מנהרת הביל"ויים".

תיק התיעוד שהכין האדריכל בר־אור בעשור הקודם, קובע כי "אין ספק כי מתחם בית אנטון איוב, בית הביל"ויים, ראוי לשימור בהגבלות מחמירות תוך הקפדה על הדגשת ערכיו ההיסטוריים, האדריכליים, התרבותיים והארכיאולוגיים ושמירה על אותנטיות האתר וסביבתו הקרובה".

גם ששון, בתיק תיעוד שהגיש לנתיבי איילון בשנת 2006, מפרט מבחר סיבות לשימור הבית, גם אם אנשי ביל"ו כלל לא היו מתגוררים בו: היותו עוגן מרכזי בהיסטוריה האגררית של המדינה, האתר כמייצג את מורשת הבנייה המסורתית בארץ ישראל של שלהי התקופה העות'מאנית ואת תרבות בתי הפרדס ועוד. בפועל, עבודות הפיתוח של נתיבי איילון הסתיימו אך הבית נותר עזוב ומוזנח כשהיה.

חולדאי מתנגד?
"זהו סיפור עצוב ומקומם", אומרת לנו תמר טוכלר. "כשנכנסתי לעבוד במועצה לשימור אמר לי פיני בן־שחר ז"ל, מחוקרי תל־אביב הראשונים: 'תמר, עם כל הכבוד לעבודה שאתם עושים, אם לא תצילו ותטפלו בבית הביל"ויים, אתם לא שווים שום דבר'. למרות חשיבותו, לאחר שנפגע בעבודות שביצעו נתיבי איילון חשבו רבים שכבר מאוחר מדי ואין מה לעשות, והרימו ידיים. זיהינו את הפוטנציאל הטמון במבנה גם בשל סיפורו ההיסטורי החשוב, אבל גם ראינו שמדובר במבנה שיכול לשמש את תושבי שכונת נווה־עופר ולמנף אותה".

במושבה גדרה ישנה הנצחה יפה ומכובדת לפועלם של אנשי ביל"ו, אך בית הביל"ויים הוא המקום שבו הכול החל. ולמרות זאת, אם ישופץ הבניין, סביר שישמש כמבנה ציבור ולא כמוזיאון.

"לדעתנו אין הצדקה להקים במקום מוזיאון הביל"ויים או מוזיאון לתולדות הפרדסנות", סבורה טוכלר. "כבר קיימים כאלה, ואנחנו באמת מאמינים שהוא חייב לשמש את הציבור. בכל תרחיש אפשר לשלב בבניין תצוגה שתספר את סיפורו. גם אנשי השכונה פעלו להקמת מרכז לצעירים, במקום שצעירי הדרום יצטרכו לנדוד לצפון העיר. ברגע שיהיה רעיון, אפשר יהיה לגייס משאבים. עיריית תל־אביב מסוגלת לעשות את זה, אבל חשוב שהציבור יהיה מעורב. רוב האתרים ששומרו הם פרי מאבקם של אנשים, של לחץ ציבורי נקודתי. מקבלי ההחלטות אמנם זוכים בתהילה, אך חייבים להבין שמדובר בתהליך רב משתתפים".

ואכן, סיבוב נוסף ואחרון עד כה בניסיון לקדם את שימור בית הביל"ויים נעשה לפני כחמש שנים על ידי ועד הפעולה של שכונת נווה־עופר. תושביה ניסו להקים בבניין מרכז נוער לשכונות הדרומיות. "הרעיון היה להקים את בית הביל"ויים כמרכז נוער ברוח הביל"ויים", מספר אמיר גולדשטיין, לשעבר יו"ר המרכז הקהילתי בשכונת נווה־עופר. "הרי אנשי ביל"ו בעצמם היו בני נוער כשהגיעו לארץ ישראל והתגוררו בבית הזה. רצינו שכל אחד מהם ישמש דמות מופת, מודל לחיקוי, לצעירי השכונה. יצרנו קונספט, הייתה התלהבות עצומה של אנשי השכונה, ומשלחת של בני נוער הגיעה לפגישה אצל ראש העיר. חולדאי סירב לתקצב את שימור הבית. אמרתי לו שאני מוכן להתחייב שאביא תורם, ועל כל שקל שהוא ישים אני אביא שקל תרומה. האמנתי ואני מאמין גם היום שניתן יהיה למצוא תורמים לפרויקט".

עלות השיפוץ והשימור של בית הביל"ויים מוערכת בסכום של בין 6 ל־8 מיליון שקלים. אך התחושה שקיבלנו, הן מגורמים בשכונת נווה עופר והן בקרב הגופים השונים העוסקים בשימור, היא שראש עיריית תל־אביב רון חולדאי מתנגד לשיפוץ. הוא גם נרתע מעלויות השימור, אך יש הטוענים שלשיטתו לבית זה אין חשיבות היסטורית מספקת, שכן הביל"ויים גרו שם זמן קצר יחסית בהשוואה למשל לגדרה, שהפכה למושבת הביל"ויים.

"הטענות אינן נכונות, ולא מדובר בהתנגדות אישית של ראש העירייה", השיבו לנו מעיריית תל־אביב. "בית הביל"ויים הוא מבנה שהוכרז לשימור ויש לו תפקיד חשוב בסיפור הקמת העיר. העירייה בחנה בעבר את האפשרויות השונות לשיקומו, ועלה כי לצורך שחזורו והשמשתו נדרשות עלויות גבוהות מאוד. לפיכך, מכלול השיקולים של הערך ההיסטורי וחשיבות המבנה אל מול המשאבים הרבים הנדרשים לשיקומו, בייחוד בתקופה זו, הביאו להחלטה כי עד שלא יוחלטו השימושים במבנה, לא יבוצע שיפוץ בנכס. כאמור, העירייה בוחנת את השימושים האפשריים, תוך התאמת השימוש לאופי הפארק והשכונה. נדגיש כי העירייה משקיעה משאבים רבים בשימור נכסים כערך עירוני ותרבותי, ואין לנו ספק שגם בית הביל"ויים יזכה לשימור הראוי לו.

"המבנה נבחן בעבר לצורך הקמת מרכז נוער שכונתי, אך בגלל עלות השיפוץ והזמן הרב שהדבר ייקח, בני הנוער בשכונה ביקשו, והעירייה קיבלה את המלצתם, לקדם חלופה אחרת שבמסגרתה הכשירה העירייה ושיפצה מבנה אחר עבורם. מבנה מועדון הנוער השכונתי יושב על שטח של כדונם ונמצא על הפארק, ובצמוד לו מגרש ספורט מקורה. הוא פתוח כבר מעל שנה ובני נוער רבים נהנים ממנו, כאשר תהליך בחירת המקום והשיפוץ נעשה בשיתוף בני הנוער ובהתאם לצרכים שהעלו".

פנינו גם אל שר התרבות, חילי טרופר, שמשרדו אמון על המועצה לשימור אתרים, וממנו התקבלה התגובה הבאה: "בית הביל"ויים הינו בניין חשוב והיסטורי אשר מוגדר כאתר עתיקות. בימים אלו ביקשתי לקבל לידי את כל המידע הנוגע למצבו של בניין זה בשנים האחרונות, וכמו כן להבין את התוכניות הצפויות לשימורו של הבניין. אנו מתכוונים לפעול יחד עם המועצה לשימור אתרים ועיריית תל־אביב־יפו כדי לקיים את שימורו של הבניין ההיסטורי".

שר ירושלים ומורשת, רפי פרץ, האמון על התחום בממשלה, אמר לנו: ״בית הביל״ויים בתל־אביב הוא אתר מורשת חשוב. שימורו ופיתוחו של הבית נמצא בתוכנית העבודה שהצבתי למשרד עם כניסתי לתפקיד. אני עובד עכשיו על קול קורא שבו נוכל לשפץ, לשמר ולפתח את האתר".