לאחרונה הלך לעולמו מסיבוכי הקורונה דוד ברזיס, איש הגות ומחקר מצניע לכת, שמשנתו ידועה רק למתי מספר בישראל. הוא היה בעל תואר דוקטור במתמטיקה, עמית מחקר בכיר ב־CNRS (מרכז המחקר הממשלתי הגדול ביותר בצרפת) ומרצה לפילוסופיה בסורבון, שפרסם מאמרים וספרים בצרפתית על קירקגור ולוינס. בשנת 2015 יצא לאור ספרו העברי "בין קנאות לחסד, מגמות אנטי־קנאיות במחשבת חז"ל", בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. זהו ספר שונה מכל מה שקראתי בעבר. מחשבתו חריפה ונועזת, לעיתים סוחפת, עתירת דמיון וברק. יש בו שילוב של מחקר והגות, היסטוריה ופילוסופיה, בקיאות בספרות יהודית עם אוויר פסגות של השכלה כללית. הוא לא מותיר אותך אדיש.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בכירים באירופה: יש לנתק את האסלאם ממדינות מוצאו
– צפו: רופאים ללא גבולות
– דעה: הפיל שבחדר: מי אשם באבטלה הסעודית?
שמו של המחבר לא היה מוכר לי באותה עת. שלחתי לו מייל עם שבחים לספרו, והבעתי את משאלתי לפגוש אותו כשאזדמן פעם לפריז. הוא השיב לי שאין צורך להרחיק לכת עד פריז, שכן הוא גר בירושלים זה עשרות שנים. התמלאתי פליאה; כיצד ייתכן שהוגה דעות וחוקר מקורי כמותו, שגר בעיר מלאה בתלמידי חכמים, לא נודע שמעו? גם קולגות ששאלתי על אודותיו לא הכירוהו. לפיכך החלטתי לקיים יום עיון לרגל הופעת הספר באוניברסיטה העברית. לשמחתי גיליתי בכל זאת כמה חוקרים מן השורה הראשונה בישראל שהוקירו את האיש ואת הגותו – ישראל קנוהל, רות קרא־איוונוב־קניאל, ישי רוזן־צבי ואבי שגיא – והם ניאותו להרצות ביום העיון.
הספר עצמו לא זכה, כמדומני, עד היום לסקירה ולהתייחסות ציבורית. בעקבות מות המחבר אני מבקש לדובב את שפתותיו בקבר ולספר על ספרו זה. בשנת 2018 התפרסם חיבור נוסף מפרי עטו, "חז"ל והשיח הסמוי עם הנצרות", בהוצאת כרמל, אף הוא נוסק לגבהים של הברקות הגותיות ופרשניות, אבל הוא מחייב התייחסות נפרדת.
משיח שנולד מאנרכיה
כפי שנאמר בשמו, הספר המדובר עוסק במתח בין קנאות לחסד. הוא מדבר על הימים ההם, ומתכוון גם לזמן הזה. זו מסה שחודרת אל המיתוסים היהודיים הקדומים ודולה מהם את הגנום העתיק, המקראי, של א־ל קנא ושל מאמיניו המקנאים לו ולדברו. מטרת הספר להראות כיצד התמודדה מורשת חז"ל עם אידיאל הקנאות המקראי, וכיצד התפתחה בה אלטרנטיבה של מתינות וריבוי דעות. המחבר מציג את חז"ל כאמנים בהטמעת הקנאות, בדחיקתה ובריסונה – כירח מלא המאיר את חשכת הלילה ומסתיר בעת ובעונה אחת את צידו האפל. הדברים יכולים לשמש מגדלור לימינו שלנו, כשרוח של בדלנות וקנאות דתית נושבת במחננו.
המתודולוגיה היא מקורית. אין זה מחקר היסטורי על תולדות הקנאות, לא עיון פילוסופי במושג הקנאות, אף לא ניתוח ספרותי שחושף את כוונותיהם המוכמנות של הטקסטים. המחבר מחפש "תבניות המורות על ארכיטיפים" שאפשר להתוודע אליהם בעקבות מסע אינטרטקסטואלי מורכב, המחבר בין ספרות חז"ל לנרטיבים מרכזיים במקרא.
כדי להמחיש מסע זה, הנה כמה דוגמאות. המחבר מציב הקבלה סמלית בין בית שמאי לבית שאול מזה, ובין בית הלל למלך דוד מזה. כמו בנרות חנוכה, בית הלל מייצגים את הזרם המתגבר ובית שמאי את הזרם השוקע, וזאת בהקבלה לעליית קרנו של דוד מול שקיעת בית שאול. בית דוד נולד מהפרת האיסור של "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'", והדבר מעיד על יסוד אנטינומיסטי בשושלת דוד שממנה עתיד לקום המשיח הגואל. התרת האיסור היא המאפשרת את קיומו של התהליך המשיחי, הכרוך באנרכיה ובשיבוש הסדר הפוליטי וההיסטורי הקיים. דוד הוא מידת החסד, לעומת שאול המייצג את מידת הדין. כך נוצרת גנאלוגיה שראשה ביהודה, המשכה בדוד ואחריתהּ במשיח.
מול הרצף המתון – יהודה, דוד, בית הלל, הנשיאות והמשיח – מוצב הניגוד הקנאי שראשו נעוץ ביוסף ואחריתו במשיח בן יוסף, המשיח הלוחם שעתיד למות במלחמות גוג ומגוג. המחבר מייחס ליוסף את תו הקנאי, האח שמתנתק מאֶחיו תוך כדי עימות חריף עימם. הוא גם אבטיפוס של "יהודי החצר", איש אמונו של פרעה, תכונה שיש בה לכאורה תו של פשרנות, כניעה ואנטי־קנאות. אולם ניתן לראות בה גם אישור בגיבוי הא־ל ליומרותיו של מלך המבקש לשלוט בעולם מכוחה של פוליטיקה אוטופית.
מן הדגם היוספי המקראי עובר המחבר למשיח בן יוסף החז"לי. בנצרות, ישו בן יוסף הוא בן דמותו של היחיד הסובל, בן הנשלח על ידי אביו אל מותו. הנצרות אימצה את יוסף והקצינה אותו עד מוות, ואילו חז"ל מיתנו אותו. רבי עקיבא, אף הוא בן יוסף, היה יוצא דופן בקרב חכמים בכך שהכיר במשיחיותו של בר־כוכבא, תמך במרד חסר התקווה נגד הרומאים והצטרף אל הזרם המיתי הקנאי. רבי עקיבא תמך במשיח יוספי כוזב שבא בטרם עת – כמו האגדה על בני אפרים (בן יוסף) שיצאו ממצרים בטרם עת ומתו במדבר. גם המשיח הזה עתיד למות בטרם עת, כמו רבי עקיבא.
אמת ואמה, חרוב וחורב
מהלכיו הפרשניים של דוד ברזיס הם נועזים ונעים על פני מעגלי זמן גדולים. לנוכח השלל הסוחף, לעיתים מהמם, של הקבלות סמליות שהמחבר שוזר בין מוטיבים, מילים, שמות אנשים ודימויים, נשאלת השאלה מה משמעותן של אותן הקבלות סמליות. האם מדובר בווירטואוזיות של דרשן המתייחס אל החומרים הספרותיים הפרוסים לפניו כאל אמצעי דידקטי ורטורי כדי להקיש היקשים ולהעביר רעיונות, או שההקבלות הללו הן בעלות מעמד אונטולוגי מהותי? ואם כן, כיצד ניתן להבין את האופן שבו נוצרו ונמסרו מדור לדור? שאלות פתוחות אלה מעניקות לספר ממד פואטי. הגותו מדברת במשלים שאינם בהכרח מנותקים מן הנמשלים.
כך, למשל, המחבר רואה בהיקשים בין שמות ומילים צופן שניתן לפיענוח. כשם שהוא מייחס משמעות לשמו של רבי עקיבא "בן יוסף", כך הוא מקשר בין הִלל לבין חַלֵל. שמאי רודף האֶמת דוחף את הגר באַמת הבניין. החרוב בסיפור תנורו של עכנאי, המצדיק את עמדתו של רבי אליעזר הקנאי, קשור לחורב, המקום שאליו הולך קנאי אחר, אליהו. הדמיון בין השניים רומז לאופיים הבלתי מתפשר העלול להחריב את העולם.
לפי השקפת ברזיס, ניצחון בית הלל, המתונים בדין, על בית שמאי הקנאים, לא מחק כליל את הקנאות. ריבוי הדעות בקרב חז"ל אִפשר גם את הכלתהּ. הקנאות אינה רק כלפי חוץ, פחד מפני השפעה חיצונית, אלא היא מופנית פנימה – חשש מריבוי דעות בתוך המחנה וחיפוש אחר אמת אבסולוטית אחת. מי שמתנגד לקנאות ודוחה אותה בשם הפלורליזם חוטא לסובלנותו שלו. כזו הייתה דרכם של חז"ל, ואף שהכריעו לטובת בית הלל, המשיכו לשמר את דעותיהם הבדלניות של בית שמאי.
את החזות הידידותית במאבק בין בית שמאי הקנאי לבית הלל הפייסן הוא רואה כהסתרה מכוונת של מתח שהמשיך להתקיים בין שתי המגמות בתוך עולמם של חכמים, כמו המתח בין רבי עקיבא שתמך במרד בר־כוכבא ובין חכמי יבנה שנקטו בפשרה והעדיפו להשיג "נחמה פורתא". חז"ל נותרו אמביוולנטיים כלפי הקנאות בעצם יכולתם להתנגד לה ועם זאת להכילה. הם לא עקרו את "יצר הרע" של הקנאות, אלא הניחו עליו מכסה שבולם את התפרצותה מחדש.
ימי הביניים כמעט אינם נזכרים בספר, אף שהקנאות חזרה לשכון באוהלי אשכנז בראשית מסעי הצלב, כמסופר בכרוניקות העבריות של התקופה. שאלה היסטורית גדולה עודנה פתוחה היא, האם הייתה זו התפרצות של רגש חביוני שדוכא במשך השנים ושבעבע מתוך מיתוסים יהודיים עתיקים, או שמא הגירוי הצלבני והאידיאל המרטירי של "imitatio Christi" (חיקוי סבלו של ישו) הוא שהצית את קנאת היהודים בקנאות הנוצרית והביא לאימוץ קנאות יהודית חסרת תקדים בחומרתה, שמקורותיה ההלכתיים והאגדיים רעועים. צריך להדגיש שקנאותם של מקדשי השם במסע הצלב הראשון הייתה מקרה קיצון ונדיר בימי הביניים. הגישה החז"לית הפשרנית נותרה דומיננטית, סם חיים למי שנאלצו להתקיים תחת שלטון הצלב והסהר.
הסכנה שבריבונות
השימוש שעושה ברזיס במושג החסד כאנטיתזה לקנאות מעלה במחשבה את הגותו של פאולוס. האם ברזיס הושפע מהביקורת של פאולוס על "האות הממיתה" של הפרשנות המילולית של המקרא? לעיתים מתעורר הרושם שהמחבר מבקש לטעון שחז"ל הפנו עורף לקנאות המקרא בעקבות פאולוס, שהציע את החסד כתחליף לחוק. אלא שפאולוס עשה כן באמצעות ויתור על מצוות התורה, ואילו חז"ל הציפו את התורה בפרשנות שחדרה אל המילים והאותיות והמיסה אותן מבפנים. כידוע, כך נעקר דינו המקראי החמור של בן סורר ומורה, עד שנקבע שהוא "לא היה ולא עתיד להיות".
היהדות של חז"ל, אליבא דברזיס, היא אפוא יותר פאולינית מפאולוס, והנצרות דומה בעיניו יותר ליהדות המקראית. ישו הוא יוספי, לא נצר לבית דוד, כטענת הנצרות. זו מקדשת את יוסף המנודה והדחוי, לא את הדווידיות האוניברסלית, הפתוחה, המשיחית. הוא ניסח זאת כך: "באופן פרדוקסלי הארכיטיפ הקנאי אינו מבטל את עקרון החסד… החסד הנוצרי, יותר משהוא מיוסד על המורשת הדווידית, שואב בחשאי מן הארכיטיפ הקנאי" (עמ' 64). זאת בניגוד להשקפות של הוגי דעות פרוטסטנטים, שנהגו להאשים את היהדות בהתנשאות ובתפיסה לאומית צרה.
אני חולק על דעתו זו. פאולוס האיש אכן העלה על נס את השאיפה לאוניברסליות דתית. אל מול דבריו המפורסמים "ואין עוד לא יהודי ולא יווני, לא עבד ולא בן חורין, לא זכר ולא נקבה", ניצבות בהתאמה שלוש מברכות השחר הרבניות: "שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אישה". כל עוד הוגים יהודים ונוצרים מתחרים ביניהם איזו דת היא סובלנית יותר ואיזו רבת חסד, אנחנו במצב טוב. הבעיה היא שההתפייסות היהודית־נוצרית באה מאוחר מדי, אחרי מאות שנים של קנאות מצד הרודפים ולעיתים גם מצד הנרדפים. כיום אנו ניצבים מול קנאות חדשה, ששוב מתנהלת בהדדיות מפחידה – הפעם בין קנאים מוסלמים לקנאים יהודים.
השוני שעליו מצביע ברזיס בין הגישה המתונה של חז"ל ובין המגמות הקנאיות של המקרא נובע אולי גם ממעמדו הפוליטי השונה של עם ישראל בשתי התקופות. עד ימי חז"ל התקיימה ריבונות יהודית חלקית, אשר באה אל קיצה עם חורבן הבית השני וביתר שאת עם כישלון מרד בר־כוכבא. ריבונות מדינית מחזקת את הכוח, הגלותיות מטפחת את החסד. לעיון בטיבה של ההגות היהודית העתיקה נודעת אפוא משמעות אקטואלית בוערת. האם השיבה אל הארץ והתחדשות הריבונות יחזירו אותנו אל המיתוס המקראי של קנאות דתית, בדלנות תרבותית ושנאת זרים? האם האנטיביוטיקה האנטי־קנאית של חז"ל פיתחה נוגדנים שהפכו לעמידים? שאלות טורדניות אלה הן הרווח הנסתר, העקיף, העולה מקריאת הגותו של דוד ברזיס.
איוב אומר "כַּאֲשֶׁר לֹא הָיִיתִי אֶהְיֶה", ובעקבותיו נאמר בצידוק הדין: "אָדָם אִם בֶּן שָׁנָה יִחְיֶה, אוֹ אֶלֶף שָׁנִים יִחְיֶה, מַה יִתְרוֹן לוֹ, כְּלֹא הָיָה יִהְיֶה". מחבר התפילה העז לבטא בצורה נוקבת את מהות המוות. מותו של דוד ברזיס הכה בצער רב את מוקיריו, אבל הגותו תמשיך לשמש לנו מקור להשראה.
