אוטוביוגרפיות של מפכ"לי משטרה הן עניין נדיר. מתוך 18 מפכ"לים שכיהנו במשטרת ישראל עד היום, רק שלושה הותירו מורשת כתובה. אך מספרם המועט של ספרים אלה עומד ביחס הפוך לחשיבותם. במפכ"לים מוטחים לעיתים קיתונות של רפש, ואפשר לטעון כי כל מטרתם של חיבורים מעין אלה היא סגירת חשבונות שנותרו פתוחים במהלך כהונתם והצגת עמדתם לאחר שנים של שתיקה כפויה. טענה מעין זו הועלתה לגבי ספרו של המפכ"ל משה קראדי, ביחס לפרשת האחים פריניאן. כך נטען גם בנוגע ליחזקאל סהר, המפכ"ל הראשון, סביב פרשת "שורת המתנדבים". אך דבר אחד לא ניתן לעשות – להתכחש לנקודת המבט החשובה המוצעת בספרים כאלה, מפי מי שבידם הופקד הכוח הרב ביותר בחברה האזרחית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האלגוריתם שניצח את הקורונה
– דעה: תנו מקום לשפויים, ואל תאכילו את הטרולים
– בכירים באירופה: יש לנתק את האסלאם ממדינות מוצאו
כללי המשחק באוטוביוגרפיות אלה קבועים מראש: ברי וידוע לקורא כי לא הכול ייחשף, ואף ההפך הוא הנכון. בין מכיוון שהכותב אינו חפץ בכך ובין בשל מגבלות ביטחון, צנזורה והגנת הפרטיות, ולרוב מכל הסיבות גם יחד. ועדיין, גם אותם פירורים מועטים שנחשפים מכהונה עשירה ומורכבת, אותו קמצוץ המונח במשורה בפני האזרח הישראלי, ראוי לעיון מעמיק.
שבירת כלים
מפכ"ל מתמנה בישראל לשלוש שנים. זהותו, משך כהונתו, ובמידה מסוימת גם טיב פעולתו ומידת הצלחותיו תלויים במידה רבה בשר לביטחון הפנים, האמון על מינויו. מערכת היחסים בין מפכ"ל לשר הממנה אותו לא תתנהל לרוב על מי מנוחות. ניגודי האינטרסים בין מי שרואה את טובת הארגון לנגד עיניו, ובין מי שאינטרסים פוליטיים מעצבים את התנהלותו – ברורים מאליהם. ניגודים אלה אך החריפו נוכח שק תפוחי האדמה הלוהטים שהציבו חקירות פוליטיות שונות, ובעיקר זו של ראש הממשלה, במהלך הכהונות האחרונות.
תהליך מינוי מפכ"ל יוצר תדיר גם מאבקי כוחות בתוך המשטרה, כמו גם ניסיונות לחץ והשפעה מבחוץ. בשנת 2015 היה תהליך בחירת המפכ"ל מורכב אף יותר, בעקבות פרשת הניצבים והפיאסקו שנלווה לניסיונות מינויו של גל הירש. ברור היה הצורך במינוי אמין, שיוביל את המערכת ליציבות ויחזק את אמון הציבור בה. דווקא בשל כך נתפס מינויו של אלשיך בימיו הראשונים כ"שבירת כלים" קולוסאלית, שהצליחה להכעיס רבים עוד בטרם דרכה רגלו (השבורה) בלשכה הבכירה לראשונה.
בכירי המשטרה, ובמיוחד מי שחשקו בתפקיד, זעמו על מינויו של אדם מבחוץ; בשמאל נשמעו תגובות של כעס ואף חרדה מפני מינויו של איש שב"כ, דתי ומתנחל; וגם באקדמיה הורמה גבה אל נוכח המינוי. ולא סתם גבה, כי אם גבתו של פרופסור דיוויד וייסבורד, חתן פרס ישראל לקרימינולוגיה, שהודה כי הופתע לשמוע על בחירתו של ארדן באלשיך לתפקיד מפכ"ל. וייסבורד סבר כי יש צורך במינוי אדם שיוכל להתמודד עם מורכבותה התרבותית של החברה הישראלית, עם קהילות המיעוט שלה, ואשר יהיה מוכן ליישם ממצאי מחקרים אקדמיים בעבודת המשטרה. אלשיך, כך סבר וייסברוד אז, לא יתאים לתפקיד.
כחמש שנים לאחר מכן השתתפתי בריאיון שנערך עם וייסבורד, כעורכת גיליון של כתב העת "משפט חברה ותרבות", שהתמקד במשטרה. במהלך הריאיון הודה וייסבורד כי שגה, ואף הגדיר את אלשיך כמפכ"ל הטוב ביותר הזכור לו. הנמקה חלקית לשינוי הזה בנקודת מבטו ניתן למצוא בספרו של אלשיך, וזו כבר סיבה טובה לקרוא אותו. זאת ועוד, לחוקרים מן האקדמיה, הסובלים מחסך מתמיד במידע על משטרת ישראל, מהווה הספר אוצר בלום, לא פחות.
מתוך המכלול, בחרתי להתמקד בארבע סוגיות מרכזיות, וגם בהן אוכל לעסוק בקצרה בלבד: מחקר אקדמי ולימודים, יישום כלי ניהול, יחס המשטרה לקבוצות מיעוט, ויחסו לשוטרים עצמם.
אמון הציבור
המחקר האקדמי היווה נדבך מרכזי חשוב בתפיסת עולמו של אלשיך כמפכ"ל. יישום תוצרי שורה של מחקרים אמפיריים, כגון הבנה שיש "נקודות חמות" שבהן מתמקדת מרבית הפשיעה, או יצירת מניעה מצבית (הודעה בווייז על משטרה בדרך ככלי שמשנה את התנהגותו של הנהג), היו אבני יסוד בתוכנית אמו"ן שהגה במהלך כהונתו, ואשר התמקדה – כשמה – בהשגת אמון הציבור, תוך יישום ממצאים מוכחים מחקרית.
העובדה כי במשטרה אין תרבות ארגונית של המשכיות, וכי מפכ"לים מביאים עימם משנה סדורה שאינה מבוססת על מחקר כי אם על ניסיון, הייתה לה לרועץ לאורך השנים. הכלים שמציע ושיישם אלשיך, שהם מבוססי מחקר, יכולים וצריכים לשמש נקודת מוצא לשינוי מצב זה; לא עוד רפורמה שתונצח בשמו של המפכ"ל שהביא אותה לשורות המשטרה, כי אם שאלה פשוטה בתכלית: מה עובד, ומה לא.
אלשיך אינו מסתפק ביישום המחקר האקדמי, כי אם מצביע על חשיבות הלמידה הארגונית כמכפיל כוח. מתוך נקודת מוצא זו הביא להקמת אגף הדרכה במשטרה, המרכז כיום את הנושא ובונה מערך של השתלמויות לשוטרים ולקצינים בכירים כאחד. הוא ידע גם לזהות את התועלת שבתיעוד מלא ומקיף של עבודת המשטרה, המיועד להליכים משפטיים אך מהווה מאגר מידע חשוב מאין כמותו. "האילוץ המשפטי הופך למכרה זהב למדידת האפקטיביות", כדבריו. עושר המידע הנצבר מאפשר למשטרה עצמה, כמו גם לחוקרים מהאקדמיה, לבחון את יעילותן של שיטות פעולה שונות. הקמת מועצה מייעצת למשטרה מקרב האקדמיה, ופתיחתה למחקר חיצוני יותר מבעבר, היו שני צעדים נוספים שעשה אלשיך לחיזוק נדבך הלמידה במשטרה.
הנדבך החשוב השני בספר הוא הצגת תפיסות של ניהול, והדרך הראויה ליישומן במשטרה. כך למשל, אלשיך שם דגש על השגת היעד עצמו ולא על בחינת מדדים מספריים גרידא, זאת מתוך הנחה שהאזרח אינו רוצה לדעת מה נעשה למענו, אלא מה הושג.
אלשיך רואה בשקיפות כלי חשוב למשטרה, העשוי לעודד את אמון הציבור בה. עם זאת, הוא מודע לכך שמעצם טיבה המשטרה אינה ששה לאפשר חיטוט בקרביה, וחוטאת יותר ממשטרות רבות אחרות בהסתרת מידע. הוא מייחס ערך רב גם להגדלת "שטח הפנים" שלה, תוך הגדלת הנראות שלה בקהילה: הקמת תנועת נוער, שימוש נכון בדוברות או ריבוי מתנדבים. הוא מציין את חשיבות המשמעת, אך לא הציות העיוור, ומדגיש עד כמה במקצוע כמו השיטור, המבוסס במידה רבה על שיקול דעתו של השוטר ברחוב, קיימת חשיבות באיתור דילמות ערכיות והתחבטות לגביהן. היעדרן של התחבטויות אצל אדם בעל סמכויות כה רבות כמו השוטר, הוא מדגיש, צריך להוות תמרור אזהרה.
ריקודים בהקפות
הנדבך השלישי בספר הוא קבוצות המיעוט של החברה הישראלית, שיחס המשטרה כלפיהן מהווה בסיס לחלק משמעותי מן הביקורת המופנית תדיר כלפי הארגון. כהונתו של אלשיך החלה סמוך לאחר אירועי המחאה הסוערים שנלוו להכאתו של חייל מקהילת יוצאי אתיופיה, דמאס פיקאדה, על ידי שני שוטרים, ובמהלכה הוקמה מנהלת החברה הערבית. אלשיך מתאר את התהליך שעברה המשטרה ביחס לקהילות אלה, במטרה לנסות להגביר את אמונן בה. על אף הדימוי שניסתה התקשורת ליצור סביבו, תוך הצגת משפט אחד קצר שנותק מהקשר על אודות קהילת יוצאי אתיופיה, אלשיך – כפי שמלמדת המציאות, ולא רק ספרו דווקא – היה המפכ"ל שתרם אולי יותר מכל קודמיו גם יחד להנגשת המשטרה לקבוצות המיעוט בישראל.
הבעיות לא נפתרו כמובן, אך המשטרה צעדה כברת דרך משמעותית לגביהן. פעיל מקהילת יוצאי אתיופיה שראיינתי לפני מספר שנים, יששכר מקונן, אמר לי כי אמנם יש עדיין אלימות משטרתית ופער בין ההנחיות מלמעלה ובין השטח, אבל המצב משתפר: "היום יש לנו אפשרויות שלא היו קודם. יש לי דלת פתוחה אצל מפקד התחנה, אצל גילה [גזיאל, לשעבר ראש משאבי אנוש במשטרה; נ"ל] ואלשיך כשצריך. פתאום מח"ש כן מדווחים לנו על הדרך שבה טופלו הפניות שלנו. זה לא היה קיים קודם".
גם תהליך בניית המנהלת לחברה הערבית מתואר שם בקצרה, לרבות היעד שהציב לעצמו ניצב ג'מאל חכרוש, שלא ייוותר יישוב ערבי שלא גויס ממנו שוטר אחד לפחות. הפרק העוסק במנהלת כולל בין היתר הנמקה לבחירה המסקרנת של אישה כמפקדת תחנת כפר כנא. בכפר התעוררה התנגדות לבניית תחנת משטרה, ותושביה סברו שהשוטרים יעסקו ברדיפת התושבים ולא בהושטת סיוע. בחירתה של סנ"צ מירב וגנר לתפקיד זה סייעה בהפגת חלק מהחששות. וגנר, אם לארבעה, הדוברת ערבית שוטפת, אף לימדה במהלך כהונתה עברית בבית הספר בכפר.
אלשיך מעיד על עצמו כיצד רקד בהקפות עם גברים חרדים, במועדון הברבי, ובחג הסיגד עם קהילת יוצאי אתיופיה. זאת מתוך ניסיון ליצירתה של "כרית ספיגה" כפי שהוא מכנה אותה – בניית חוויות משותפות לקהילה ולמשטרה, שיקהו את קצוות העצבים החשופים בעת אירועי קיצון, ויאפשרו התפתחות מתונה יותר שלהם, גם אם לא מניעה מוחלטת.
עלבונה של התקשורת
נושא רביעי בספר, שנעדר לרוב מכתיבתם של קודמיו או מופיע בהם בקצרה בלבד, על אף חשיבותו המכרעת לפעולת המשטרה, הוא השוטרים עצמם. אלשיך דן, בין היתר, בלחץ ובשחיקה בקרב שוטרים, כמו גם בהשלכותיהם; בחשיבות קידום נשים ושוטרים מקבוצות מיעוט במשטרה; או בשעות עבודתם האינסופיות של השוטרים, והקשיים שתבנית עבודה זו מציבה בפניהם. הוא מציג בספר את הבעיות המצריכות את קיום מערך מע"ן, מערכת המענה הנפשי של המשטרה, את הצורך בהרחבתו, ואת חשיבות הענקת לגיטימציה פנים־ארגונית לנושא. "אבוי אם טיפול פסיכולוגי ייחשב חולשה של שוטר שתפגע חלילה בעתידו המקצועי ותמנע ממנו להסתייע", כותב אלשיך. חשיבותה של ההתייחסות למע"ן היא בעיקר מכיוון שאין למצוא שום מידע כתוב על אודותיו, למעט אזכור מקרי בנהלי משטרה גלויים.
ביחס לזכויותיהם של שוטרים כעובדים מציג אלשיך עמדה שגויה לטעמי, הפוסלת את זכות ההתאגדות שלהם ומציבה את המפכ"ל התורן כלוחם זכויותיהם. עמדה זו איננה לוקחת בחשבון את העובדה שלא כל המפכ"לים מתייחסים לתנאי העסקת השוטרים, מה גם שהעובדה ששוטרים בכל מדינות המערב מתאגדים, אין פרושה כאוס בלתי פוסק של שביתות והשבתות. אפשר בהחלט להתאגד, גם מבלי לפגוע בזכותו של הציבור לביטחון.
העיתונות לא פינקה את אלשיך בתקופת כהונתו, בלשון המעטה. שברי משפטים שלו שהוצאו מהקשרם הפכו לכותרות סנסציוניות. כותרות אלה, יותר מששיקפו מציאות לימדו על עלבונה של התקשורת שהוא סגר בפניה כמה ממקורות המידע שלה, עלבון שהוביל אותה ליצור דימוי שלו הרחוק מן המציאות. נושא שאף אליו הוא מתייחס בהרחבה בספר. גם כשאלשיך נותן מונולוג באורך מלא, מן הסוג המופיע בספר זה, הסקירה העיתונאית שלו כללה בעיקר התייחסות לחקירות הפוליטיות.
אפשר כמובן לקרוא את ספרו באופן ביקורתי בהרבה, ברוח התדמית שבנתה התקשורת עבור הכותב. קריאה מעין זו תתעמק אך ורק בחקירת ראש הממשלה, באירועי אום אל־חיראן, ואם אמר או לא אמר משפט כזה או אחר המעניק לגיטימציה להטרדות מיניות. אך אפשר גם לקרוא את ספרו בקריאה מפויסת, מהורהרת, הבוחנת תהליך ארוך שעבר הכותב ממרתפי השב"כ אל מעמד של "יקיר השמאל" כמעט, ולבחון מה ניתן ללמוד לעתיד לבוא מן התובנות הכלולות בספרו, ביחס למשטרת ישראל ולמדינה גם יחד.
ד"ר נעמי לבנקרון מרצה בתחום לימודי המשטרה במכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית, הפקולטה למשפטים בתל־אביב ומוסדות אקדמיים נוספים ועורכת כתב העת "משטרה והיסטוריה"
מפכ"ל בחזית
ערכים במבחן
רוני אלשיך
תכלת, 2020, 398 עמ'
